שניים מהקומיקאים הידועים ביותר של חגורת החמין - שרשרת מלונות הנופש ליהודים בהרי מדינת ניו יורק ("רצועת הבורשט" היא גירסה רפה של המקור, המבוסס על זהות ראשי התיבות) - היו הני יאנגמן וג'ק בני. הסמל המסחרי של יאנגמן היה הבעל המטורטר ("קחו (למשל) את אשתי - בבקשה"). בני התמחה בדמות הקמצן, שבמערכון המותג שלו נתקל בשודד. "הכסף או החיים", מנסח הגזלן את איומו בלשון אין-ברירה. בני משתהה: "רגע, חושבים".
האם בנימין נתניהו משנן את שורת המחץ של יאנגמן, רק הוא יודע. שהוא בני - ג'ק, לא גנץ - אין ספק. אם ייאלץ להחליט בין החיים והכסף, יבקש זמן למחשבה.
ולכן סירוב ועדת ההיתרים לאפשר לו ללוות ממיטיבו ספנסר פרטרידג' דוחף את המערכת המשפטית והפוליטית כולה לכיוון עסקת המאה. לא העסקה המטופשת של דונלד טראמפ - האם היתה ישראל מוכרת את ההתנחלויות בנזיד 50 או אף 500 מיליארד דולר (כדאי להעמיד את הקושיה למשאל עם); תמורת איזה סכום היה טראמפ מוותר על הנשיאות - אלא זו של נתניהו עם אביחי מנדלבליט: ביבי בחוץ, גם מחוץ ללשכת ראש הממשלה וגם מחוץ למעשיהו.
עוד בוואלה! NEWS:
מבקר המדינה ליועמ"ש: בדוק חשד לפלילים בדיווחים שהעביר נתניהו
שום עורך דין רציני לא יעבוד חינם, בתפקיד סעד חדד - עוזר לסניגור היחיד ששרד בהגנת נתניהו, עמית חדד. גם לא נותר מבחר גדול של עורכי דין מובילים, פנויים ופטורים מניגודי עניינים או מזכות הווטו של משפחת הלקוח המיועד. נגמרו החיים הטובים, פרו בונו, או לפי החשדות בונו וקלייד.
מבקר המדינה יוסף שפירא, המסיים את כהונתו בשבוע הבא, מוכן - וכמוהו בוודאי המבקר הנכנס ואסיר התודה מתניהו אנגלמן - לאשר לנתניהו את ההלוואה, אך בתנאים מתמיהים. אם המילווה האמריקני חייב להיפרע בריבית ובקצב הנהוגים בשוק, מי צריך את פרטרידג' - אפשר לפנות לשוק. ההסבר ההגיוני היחיד להתעקשות על פרטרידג' הוא שלפני הגעת מועד ההחזר ישתנה מצב הצבירה של נתניהו והוא יהיה לאזרח פרטי, הרשאי להפוך את ההלוואה למענק.
אפילו יתבשר נתניהו הלילה שהאישור התקבל ושההלוואה בדרך, לא יהיה למתגברים של חדד זמן לקריאת כל חומרי החקירה ולהכנת טיעוני ההגנה לשימוע, האמורים להימסר לתביעה בכתב בעוד כתריסר שבועות. אם כך, חבל על הכסף ומוטב להצטייר כתמיד כקורבן.
נימוק זה, לא היה כלום ואין כלום, אבל אין הגנה שתפריך את החשדות, ישרת את נתניהו בבואו לתרץ את העסקה. כביכול, היא נובעת לא ממהות התיקים, אלא מתהליך הטיפול בהם, המכביד עליו להתגונן. הוא נכנע לא בגלל הצדק. להיפך, בגלל העוול. הציד. הרדיפה. הסבל; ולמען המשפחה. די. איני יכול עוד.
ומנגד, כמו בפיגוע מיקוח או בסחיטת דמי חסות, החלופה. נתניהו הרי מוכרח להישאר ראש ממשלה בזמן משפטו, כדי לדחות את הקץ. המחיר: שנה-שנתיים של תוהו ובוהו, נאשם בשוחד הממשיך לנהל את המדינה. או מאבק בכנסת ומול בית המשפט העליון על החסינות וההתגברות. המחיר: משבר חוקתי. ועוד לפני כן, בחירות מיותרות לכנסת ה-22. המחיר: מיליארדים (שאותם יש להציב מול המיליונים שהושקעו לטענת נתניהו בחקירות, אך גם מול השווי הכספי של המתנות שקיבל מארנון מילצ'ן ומג'יימס פאקר ושל ההטבות שהרעיף על שאול אלוביץ').
בדיוק כמו לפני 20 שנה
נתניהו איחר את המועד לעסקה הקטנה, של התפטרות תמורת סגירת תיקיו. היא באה בחשבון אשתקד, לאחר המלצות המשטרה בעניינו, אבל הקדמת הבחירות לכנסת ה-21 ופרסום כתב החשדות קרעו את הטיוטה. עכשיו היא קמה לתחייה במתכונת מעודכנת, בזכות שלושה אירועים: פיזור הכנסת בעקבות סירוב נתניהו לאפשר לנשיא ריבלין להטיל את הרכבת הממשלה על מועמד אחר, איומו של אביגדור ליברמן למנוע מנתניהו לעמוד בראש הממשלה אחרי בחירות ספטמבר והרשעת שרה נתניהו כעבריינית פלילית.
התוצאה המצטברת של כל אלה היא שיש לנתניהו כיום מה להפסיד ומה למכור. הוא עלול להגיע ליום הולדתו ה-70, באוקטובר, בדיוק כמו לפני 20 שנה, לאחר אובדן ראשות הממשלה ובסיכון ממשי להרשעה, לדחיית ערעורו ולשנות מאסר. תמורת הסרת חשש זה הוא יכול להחזיר למדינת ישראל את שפיותה ולהיעלם מהנוף הפוליטי.
וזה מתווה העסקה: נתניהו מוותר על שימוע, כתב החשדות נגדו הופך לכתב האישום, מושג הסדר טיעון הכולל הודאה, קבלת אחריות, קנס כבד, מאסר על תנאי, התפטרות מהתפקיד ומהחברות בכנסת וקלון המונע שיבה לפוליטיקה בשבע השנים הקרובות. פרישת נתניהו מחזירה את מהלך הרכבת הממשלה למקומו הנאות, אצל הנשיא, המתייעץ שוב עם הסיעות ומוצא תמיכה בממשלת כחול-לבן/ליכוד פלוס. הבחירות מתבטלות. שר המשפטים אמיר אוחנה, שהתמנה לשם כך, ימליץ על חנינה חלקית (מחיקת הרישום הפלילי לבני הזוג נתניהו, הפחתת הקנסות, ויתור של פרקליטות מחוז ירושלים על חלק מהסכום שייתבע משרה בהליך האזרחי). ההכרעה תושאר לנשיא, שחתימתו נדרשת.
חוץ מההסדרים האישיים עם הזוג נתניהו, המתכונת הפוליטית היתה גלויה לעין כל, ואף פורסמה, ביום הצבעת הכנסת על התפזרותה. המכשול אז היה נתניהו. באין מרד בליכוד, הסרת המכשול תדרוש תשלום ממנדלבליט והעמדתו במבחן בג"ץ.
היועץ צפוי לטעון שטובת הציבור הצדיקה את ההסדר במקרה קיצוני זה וכי אין להסיק ממנו שעבירות השוחד והמרמה יימחקו מחוק העונשין (כי נאשמים בתיקים אחרים - לא מוזס ואלוביץ', שייהנו גם הם מהקלות כנגזרת מהסדר נתניהו - יתמרמרו על אכיפה בררנית). ההנמקה תהיה דומה לזאת שליוותה את עסקת גלעד שליט: אסור להיכנע לטרור, אבל יש חריגים, והפעם מדינה שלמה היא בת ערובה.
כדי לרקוח עסקה נחוץ מתווך. לא פוליטי, בעל מעמד ציבורי נכבד, מקובל על היועמ"ש ובהמשך על שופטי בג"ץ לנוכח עתירות נגד הסלחנות כלפי נתניהו. מתווך כזה יכול להיות רק שופט - ורצוי נשיא - בדימוס מהעליון. אם ייאות למשימה, יעמדו לרשותו שבועות מעטים בלבד. אין טעם בגרירת המאמצים לתוך אוגוסט, חודש השימועים של מוזס, אלוביץ' ואחרים.
במובא לעיל אין לראות המלצה. יש סיבות טובות להתנגד לעסקה זו. יעמוד נתניהו לגורלו, לדינו, ואם סייעניו בליכוד חרדים למדינה - ולעצמם - יותר מאשר לו, ימרו את פיו ויפעלו בלעדיו להקמת ממשלה ללא בחירות, כשחרב אובדן השלטון בקלפיות על צווארם.
אבל עמדה לחוד - הרתיעה עושה את עסקת המאה לעסקת המעיים - וניתוח לחוד. אין כסף, אין סניגור. אין הגנה, אין שימוע. יש כתב אישום, יש משפט, יש סיכון ממשי לרילוקיישן מבלפור למעשיהו. ויש מנדלבליט, שבחתירתו להימנע מכל אלה גם יבקש להופיע כמושיע האומה.
הוא, ולחילופין ריבלין, יוכל אז לצטט מה שאמר הנשיא ג'ראלד פורד לפני 45 שנה, כשחתם על חנינת קודמו ריצ'רד ניקסון חודש לאחר אילוצו להתפטר. "תם הסיוט הלאומי הארוך שלנו", אמר אז פורד, או בתרגום לעברית, "קחו את ביבי - בבקשה".