ל"ג בעומר הוא יום הכיפורים של האחראים הפוליטיים על מערך הכיבוי ובתוכו הכיבוי האווירי. הפתעה מוחלטת, מי ידע, איך ניתן לחזות, שהחג הערמומי יתגנב בין פסח לשבועות ויוסיף מדורות ללהט הטבע.
אך אל דאגה, סופר-ביבי יגיח ויבוא לכבות. בטלוויזיה זה נראה מרהיב: להבות מיתמרות, עשן שחור, מטוסים צהובים, חומר אדום וטייסים נחושים בגיחות נואשות. מופע ראווה באדיבות מייסד הטייסת, כשהתוצאה קרובה לאפס. ה"אייר טרקטור" שנתניהו התעקש לקנות אינו יכול לתמרן בצלילות הפצצה, ואם הוא מנמיך אל האש עליו לשאת רק כמחצית משלושת הטונות של מטענו הרגיל ולפזר את החומר בשיטה הנקראת בענף הכיבוי האווירי "Spray and Pray".
ואכן, מחקר מדעי אישר שהתפילות אינן מזיקות. אולי משום כך סירבו השבוע בקרן הקיימת לישראל לתקצב ברבבות שקלים, שבריר משווי הנכסים שהאש כילתה, אימוני ריענון של טייסים אחרים ומנוסים הרבה יותר, מחברת הריסוס החקלאי "תלם".
לקריאה נוספת
גם כחלון מתבצר: מתנגד להקמת ממשלת מיעוט של 60 ח"כים
רותח גם בבלפור: ליברמן הצליח להבעיר את הקואליציה של נתניהו
פגישת נתניהו וראשי הסיעות הסתיימה: "נקים ממשלת 60 ח"כים"
כשלונה המובטח מראש והמוכח זה שמונה שנים של טייסת הכיבוי, שנתניהו כפה על חיל האוויר עד העברתה למשטרה, משתקף גם בתחנונים לרוסיה וליוון, שמטוסיהן יבואו להציל שוב את המולדת. לא מפליא - נתניהו והשר לביטחון פנים גלעד ארדן גם מנעו הארכת כהונה מהמפכ"ל רוני אלשיך, באמתלה שלא הצליח לדכא את האלימות במגזר הערבי. בחצי השנה האחרונה שמאז פרישת אלשיך נרצחו למעלה מ-20 ערביות וערבים. האחריות לא של הפוליטיקאים, חלילה.
טייסת הכיבוי היא מהות, הזמנה לעוד דוח מעקב של מבקר המדינה והמחשה לעשור של מחדלי נתניהו. בנוסף, היא גם דוגמה לעשייה מדומה. המקבילה הפוליטית שלה היא הברירה המזויפת שמעמיד נתניהו בפני שותפיו למיקוח על הרכבת הממשלה, ובמיוחד אביגדור ליברמן: ממשלה בראשות נתניהו עד לאמצע השבוע, או בחירות. זה בלוף שקוף, שאינו מפחיד איש. אדרבא, ינסה נתניהו לכפות על הכנסת להתפזר בחודש השני לקיומה, וייווכח במידת התמיכה בו.
בתחרות הרגילה בין המפלגות המתאוות להשתתף בממשלה מונחים על כפות המאזניים כוח וכסף - תיקים ותקציבים. הפעם מכרעת הכ"ף השלישית, כלא. כדי לדחות את רגע הקליטה בו, מתעתע נתניהו כאומר, אני הליכוד ואין בלתי. בלעדיו אין מפלגה ובלי הליכוד אין בכנסת רוב לממשלה.
אם יבוא נתניהו לנשיא ראובן ריבלין וידווח לו באכזבה שלא הצליח להרכיב ממשלה, בפעם השלישית בתולדות המדינה (אחרי שמעון פרס ב-1990 וציפי לבני ב-2008) ולראשונה בתום בחירות ולא באמצע כהונת הכנסת, יהיה על ריבלין להיוועץ שוב בסיעות הכנסת. פיזורה והקדמת הבחירות אינם תלויים בנתניהו. הם אפשריים, אם גם המאמצים הבאים להרכבת הממשלה ייכשלו, אך אינם הכרחיים.
ריבלין רשאי להטיל על חבר כנסת אחר, בהסכמתו, לנסות את ידו בהרכבה, אף שההצלחה אינה ודאית (כפי שלא הייתה ודאית כשלנתניהו היה רוב בקרב הממליצים). למאמץ החדש יוקצה חודש, עד סוף יוני, ואם גם הוא ייכשל יתקיימו בחירות בסוף ספטמבר, ערב השימוע של סנגורי נתניהו - בהנחה שישרדו עד אז ולא יתבעו אותו על הלנת שכר, מה שיחייב אותו להצטייד בסנגורים נוספים וכו' - אצל היועץ המשפטי לממשלה.
במצב כזה, כשעתידו האישי במוקד מערכת הבחירות וכל התחפושות נפלו, יתקשה נתניהו להגן על השתלחותו במערכת המשפט. במשטר הישראלי, איש בדרג הארצי מחוץ לכנסת אינו נבחר במישרין בידי הציבור. הכול יציג. ראש הממשלה ושריו, הנשיא, מבקר המדינה וחלקית גם השופטים (שבוועדת המינוי שלהם ארבעה שרים וח"כים מתוך תשעה חברים) נבחרים בידי הכנסת.
אם הכנסת מצייתת תמיד לממשלה, והממשלה - שאמורה להחליט ברוב קולות שוויוניים - נכנעת תמיד לעומד בראשה, ולבית המשפט העליון אין סמכות לבלום החלטות מופקרות ושרירותיות, זוהי רודנות. איש אחד ויחיד קובע והנבחרים האחרים, היכולים בנקל לברוח ממנו, משותקים מולו מאימה, כעכברונים מול הנחש שיטרוף אותם. בעברית מהוקצעת קוראים לכך פסקת ההתגברות.
זה לא עניין של חסינות, האמורה בלאו הכי לחול רק על חבר כנסת, אם יופרע שלא כדין תפקודו כמחוקק (ולא כחבר הממשלה). יכולתו המעשית של נתניהו לשנות כל חוק תאפשר לו להשתולל ולהעניק חנינה לעצמו ולרעייתו. החקיקה לתועלתו הפרטית תצטבר לכדי חוק יסוד הלאום זה אני.
דחיית המאבק על ירושת נתניהו
החלופה גלויה וידועה: הרביעייה הפותחת של כחול לבן תיפגש עם הקבוצה המקבילה בליכוד (יולי אדלשטיין, ישראל כץ, ארדן וגדעון סער) לשיחות על הקמת ממשלה חילונית ציונית, מח"ץ, בכוחות כמעט שווים, 35-34. מספרית אמנם ללא צורך בשותפים, אך מעשית עם כנפיים משמאל ומימין (עבודה ומרצ עם 10 מנדטים, ליברמן וכחלון עם תשעה). ביחד יהיו להרכב זה 88 ח"כים, כמו לשמיר ולפרס בבחירות 1984.
ברוטציה בראשות תהיה הבכורה לכחול לבן. לכאורה, בגלל היתרון המספרי הקטן. למעשה, כדי לדחות את המאבק בליכוד על ירושת נתניהו, כך שלא יהיה מידי. עד שיגיע מועד העברת הראשות ייבחר הליכוד את מנהיגו. זה יכול להיות גם נתניהו - אם יזוכה עד אז. 20 התיקים יחולקו במשורה, שר לכל ארבעה ח"כים, ובשיטת הרוכסן, כל שותף בוחר תיק בתורו ולמאגר מוכנסים גם תפקידי יו"ר הכנסת וראשות ועדות הכספים (סוף סוף הרחק משליטת החרדים) והחוץ והביטחון. העודפים שמעבר לארבעה ח"כים יפוצו בסגנות שר. די בכך: את המדינה הקימה ממשלה בת 13 שרים.
אין שום ערובה לאריכות ימיה של ממשלה כזו, שאליה יוכלו להצטרף מפלגות נוספות - דתיות חרדיות וערביות - אם יוסכם איתן על קווי יסוד. היא עלולה להתפרק מהר, כבר עם פרסום תכנית טראמפ, כפי שממשלת לוי אשכול, או גולדה מאיר ומנחם בגין שרדה בחירות אך לא את תכנית רוג'רס. אלא שהתכלית העיקרית של ממשלה עם הליכוד ובלי נתניהו, החזרת המערכת לשפיות, תושג עד אז.
אזהרתו שהתעקשות השותפות למשא ומתן על תביעותיהן הסותרות תביא להקדמת הבחירות היא דמע-גוגיה, דמגוגיה בכיינית. נתניהו הוא המכשול שהליכוד שם לעצמו ונתקע מולו. כל כך קל להזיז או לעקוף אותו ולהתקדם, במקום להניח לו - כדברי דורית בייניש - לשרוף את המועדון עד כלות, בלי שיועיל גם להק של מטוסי כיבוי.