אליקה מעטוף חיבק את הנשר. הקרבה ביניהם המחישה לא רק את גודלו של מלך העופות אלא גם את האהבה והחמלה שחש מעטוף כלפי אותו עוף ענק, T-72 הוא מתוייג ברשומות.
על מדרגות האבן שנבנו כתיאטרון פתוח מול העיר העתיקה גמלא נאספו בבוקר יום חמישי עשרות תלמידי בית הספר התיכון ממשגב, ראשי רשות הטבע והגנים וצלמי עיתונות. הם חיכו לרגע שמעטוף ירפה מאחיזתו בנשר ויאפשר לו לרוץ על במת האבן ולהמריא לשמיים. נדמה היה שמעטוף ייחל שהנשר ישאר בידיו וירצה לשוב עמו חזרה לכלוב המוגן והבטוח. "הייתי ברגשות מעורבים", אמר מאוחר יותר מעטוף. "שמחתי שהוא חזק ויכול לעוף, אבל אני מאוד דואג לו וחרד לשלומו".
לנשר היה רצון משלו - הוא רץ כמה צעדים והחל לעופף לכיוון גמלא העתיקה וחזרה במעוף ניצחון מעל קהל הנערים הנרגש.
לקריאה נוספת:
רעל בפגר פרה: הוארך מעצרו של החשוד בהרעלת הנשרים בגולן
3 שנים בכלא למרעילים וחיפושים בלי צו: ההצעה שתציל את הנשרים
T-72 הוא הנשר ששרד את ההרעלה הקשה ביום שישי שעבר במרכז רמת הגולן. לשמונה מחבריו לא היה מזל: הם נאספו כפגרים והוצבו בשורה אילמת שהמחישה את גודל האסון; אוכלוסיית הנשרים בגולן עומדת לפני סופה. כעת נותרו בין שישה לשמונה נשרים ברמת הגולן, שריד אחרון לאוכלוסיה מפוארת שעד לפני כעשרים שנה שגשגה במצוקי הנחלים ברמה.
אליקה מעטוף הגיע לגולן בשנות השמונים כנח"לאי, עבד כבוקר, התאהב בטבע ועבר להדריך בחברה להגנת הטבע ומשם עבר לרשות הטבע והגנים. השמורה אליה ביקש להגיע היתה שמורת גמלא. "העופות הדורסים ובעיקר הנשרים משכו אותי לגמלא", אמר. "כאן אתה מטפל בהם, מציל אותם ומממש נוגע בהם".
T-72 המשיך לרחף מעל, אחרי שבוע מוזר שעבר עליו; נחיתה על פגר פרה ליד בסיס הצבא בנפח, אכילה ואז קריסה. למזלו הוא ניצל והובהל לבית החולים לחיות בר שבספארי ברמת גן, טופל, ניצל והתאושש. עכשיו הוא שוב מעל מרחבי הגולן, רואה מעל נערים נלהבים וצלמים שנאבקים על התמונה המנצחת. "אני מגדיר אותו ניצול", אמר מעטוף, נופף לו ועקב אחריו בדאגה. "כשהודיעו לנו על נשרים שהורעלו אני ממש הרגשתי שאני עומד להתחיל לבכות", אמר. "אבל זו לא הפעם הראשונה שחוויתי מכה כזאת והדמעות כבר נגמרו לי".
הוא החל לפרט את היסטוריית ההרעלות ותאר איך ב-1998 אספו הוא וחבריו לא פחות מארבעים נשרים שהורעלו למוות. למרות המאמצים להגנה ואישוש אוכלוסיית הנשרים לצפון הארץ, כולל פעולות של השבת נשרים לטבע ואף ייבוא נשרים ספרדים, הנתון היום הוא כי בקרב ההגנה הזה הנשרים והטבע מפסידים. אחרי תקופה של התייצבות ועליה במספר הנשרים, חזרה מגמת הירידה. הנשרים נכחדו לחלוטין מאזור הגליל, נדחקו למצוקי גמלא וכעת בקרב האחרון הם לפני הפסד.
הנשר מוכר כ"סניטר של הטבע" בשל היותו אוכל פגרי חיות. "הנשר מותאם לתפקיד זה היטב", מסבירים באתר הצפרות הישראלי: "מקורו גדול, כפוף וחזק, ומסוגל לבתק את עורה של חיה גדולה. צווארו ארוך מאוד ומאפשר לו לחטט במעמקי הפגר, כשראשו וצווארו מכוסים רק בפלומה קצרה, שאינה מתלכלכת כדרכן של נוצות. קיבתו של הנשר חזקה במיוחד ומפרישה מיצי עיכול המנטרלים את הרעלים ואת חומרי הריקבון הקטלניים שבבשר הגוויות".
חשיבות עליונה למאזן האקולוגי
ההסבר הזה ממחיש את חשיבותו למאזן האקולוגי ובעיקר חשוב הדבר באגן ההקוות של הכנרת. אבל לצד תיאוריו, הלא מחמיאים אולי, כטורף נבלות, הנשר הפך בתרבות סמל לכוח, מהירות ואצילות. מדובר בעוף ענק ומרשים שמוטת כנפיו מגיעה לכ-2.8 מטרים, הדואה במהירות ומקנן במצוקי סלעים. כל אלה הפכו אותו כאייקון של עוצמה.
כך לדוגמה, הקמת קיבוץ מבודד על הר בגליל בסוף שנות החמישים זכתה בעיתון "דבר" לכותרת- "קן נשרים תלוי על תהומות". עיתונות התקופה עמוסה דוגמאות מעין אלו, בהן כמובן שם המבצע "על כנפי נשרים" להעלאת יהודי תימן ב-1949-1950, שם שמאזכר אחד ממספר ציטוטים תנ"כיים המהללים את הנשר.
בתחילת המאה העשרים נצפו בארץ ישראל אלפי נשרים ועוד לפני פחות ממאה שנה שיגשגה בארץ ישראל אוכלוסיה מרשימה של מאות נשרים, מרביתם בהרי הגליל. "נשרים מתעופפים מעל לרכסי הרים שצבעם אדום כעין הנחושת", תאר באופן ציורי בעיתון "הארץ", 1934, אדם שביקר בצפת. "על פני העצמון ממרחקים רואה אתה מבעד לחלון חדרך, הגבוה 850 מטרים, צללים מרפרפים. צללים ארוכים של כנפי נשרים. את הנשרים עצמם אין לראות כלל. אך אתה יודע: עוד רגע, וברדתם מטה יתגלו מעל לצוקי הסלעים שמנגד, מעל לשדות הנוצצים בירקותם, זעיר שם זעיר שם, מעל לחורשות הזיתים".
אבל כבר שנים רבות שמי שמבקר בצפת לא זוכה לחוות את המראה המרשים של צל הנשר המוטל על הקרקע ואחר כך מראה מעוף הנשר עצמו הדואה לעבר הקן במצוקי הנחלים.
החל משנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת החל להתרבות השימוש ברעל בשדה החקלאות. רעל נגד מכרסמים המזיקים לשדות ובהמשך רעל נגד טורפים הפוגעים בבקר. גם ציד הנשרים היה נפוץ אז ועדיין מקובל במדינות השכנות. עד כמה שהדבר נשמע מוזר היום, לא אחת בני אדם גם טיפסו לעבר קני הנשרים כדי לחמוס מהם ביצים או גוזלים. בודדים הזהירו אז מפני הפגיעה בנשרים, כמו בידיעה קטנה מעיתון "למרחב" משנת 1955 בה תואר המסלול המייגע מרגע הטלת הביצה הבודדה בקן הנשרים, הדגירה עליה ותהליך הבגרות הממושך. "הם רגישים מאוד לכל פגיעה בקינם", הזהירו בעיתון וביקשו להניח להם "אחרת עלולים עופות-הארץ להישאר ללא מלך!", התריעו.
אבל העיסוק בסוגיה זו נראה אז שולי ולא חשוב וההרעלות, ההטרדות ואיסוף הביצים הלכו וגברו: ב-1956 דווח ב"על המשמר" על פיזור רעל נגד תנים שגרם להיעלמות הנשרים מהכרמל, כמו גם דורסים נוספים וכן על ירידה חדה במספר הנשרים בגליל.
השימוש ברעל רק גדל ותופעת ההרעלות בטבע נמשכה גם בשנות השבעים. ב-1980 דיווח עיתון "דבר" על הרעלתם למוות של שמונה נשרים ברמת הגולן.
רק בשלב זה החלה להתגבר המודעות והצורך לשמירה על הנשרים והעופות הדורסים. במקביל החלו להבין את בעיית ההתחשמלויות של העופות העומדים לנוח על עמודי חשמל וקווי מתח גבוה.
באותן שנים אדם כמו אברהם יפה נחשב עוף מוזר. אלוף שהשתחרר מצה"ל ופנה לעיסוק שולי של הגנה על הסביבה. גם אחרי שסיים את תפקידו כמנהל רשות הטבע והגנים המשיך להדגיש את חשיבות השמירה על הנשרים. במאמר שפרסם ב"מעריב" ב-1980 התחנן להפסיק את תופעת ההרעלות וכדי להמחיש את הקלות של שימוש ברעלים קטלניים כתב כי רכש רעל קטלני ללא כל בעיה, בסכום של 4,000 לירות.
כל פגיעה היא דרמטית
ההכרה בחשיבות על שמירת הטבע וההגנה על הנשרים החלה לחלחל. אוכלוסיית הנשרים החלה לגלות סימני התאוששות. אחרי שנעלמו לחלוטין מרחבי הגליל, שבו אחדים מהם למזרח הגליל- לאזורי הנחלים דישון ועכברה. גם ברמת הגולן החלו להיראות יותר ויותר נשרים.
אבל מכת ההרעלות שבה להכות. אחרי שבשנת 2002 נספרו בישראל 460 נשרים כעבור שנים בודדות מספר צנח למחצית מכך. בצפון הארץ שוב נעלמו הנשרים מהגליל ונדחקו לקרב אחרון בגמלא. עד לפני שבוע חיו בגולן 16 נשרים. ההתמעטות במספרם הביאה לכך שכל פגיעה בהם היא דרמטית. רק לפני שנתיים התחשמלו למוות בגולן שני נשרים והשבוע כאמור הורעלו למוות שמונה מהם.
"מדובר במחצית מאוכלוסיית הנשרים בגולן", אמר בדאגה מעטוף. "אני מאוד מקווה שהנכדים שלנו יזכו כמונו לראות פה נשרים. אנחנו חייבים לעשות הכול כדי שכך יהיה".