פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מעינוש ילדה שלי, גזלו אותך עם תשעה מלאכים" | שנה לאסון צפית

      שלושה מכתבים שכתבו אמהות לבנותיהן שנהרגו בשיטפון מתארים את האובדן והמאבק להקמת ועדת החקירה. דורית סיפרה לבתה מעין כי אזרה אומץ להגיע לנחל, יעל תיארה לרומי את המסע האישי והמשפחתי שעברה ורותם מעידה בפני אילן שאיבדה את זהותה. שנה למות עשרת הנערים

      "מעינוש ילדה שלי, גזלו אותך עם תשעה מלאכים" | שנה לאסון צפית
      צילום: רועי עידן וואינט

      לפני שנה הזמן עצר עבור עשר משפחות. שנה לאסון בצפית שבו נגדעו חייהם של אלה אור, רומי כהן, אילן בר-שלום, שני שמיר, גלי בללי, עדי רענן, יעל סדן, אגם לוי, מעין ברהום וצור אלפי.

      שלושה מכתבים אישיים כתבו דורית ברהום, יעל כהן ורותם בר-שלום לבנותיהן, בהם הן מתארות את השנה הקשה שעברו בצל האובדן ואת המאבק להקמת ועדת חקירה שתחקור את המחדלים שהובילו למות הבנות, שארזו את התיק למסע הגיבוש לקראת שנת הלימודים במכינה, אך לא שבו.

      לקריאה נוספת בנושא
      אסון צפית: אישום נגד מנהל מכינת "בני ציון" והמדריך בגין הריגה
      נתניהו על אסון צפית: "נקים ועדת בדיקה להבטחת עתיד המכינות"
      "יריקה בפרצוף": הפגישה הקשה של הורי אסון צפית עם השר בנט

      "עכשיו אני בלי ילדים": דורית ברהום כותבת לבתה מעין

      מעינוש ילדה יקרה שלי, כל יום אני מנסה לכתוב לך את מה שקורה לי, את העצב הבלתי נסבל הזה ששורף את הלב מאז שהלכת לי לעולם אחר. כל יום אני כותבת וכל לילה הדמעות מוחקות את שכתבתי, אבל היום החלטתי להקליד כדי שלא יימחק כלום, כדי שאתחיל לעכל שחלפה לה שנה מאז שלקחו לי אותך סתם באופן כזה איום ומטומטם.

      השבוע ירדתי סופסוף לנחל ועשיתי את המסע האחרון שלך. מישהו שקראתי לו פעם אלוהים נתן לי מתנה ל-17 שנים ועוד קצת, מסתבר שהיית הכי קטנה בטיול, אבל זוהרת כמו השמש שהייתה מקועקעת על פרק ידך. מאירה וצוחקת ומחממת לנו את הלב. גם כשהיה מעט קשה שלחת לי במבט השובב שלך את הכוחות.

      מעיני שלי, חלפה שנה והמתנה שלי נגזלה ממני תוך שניות בגל ענק ששטף אותך ביחד עם עוד תשעה מלאכים מופלאים שזהים לך בתכונות האופי, ממש אחד לאחד. אך אל לנו לטעות, זה לא הגל - זו היהירות והזחיחות של המטורפים האלה עם "רוח מכינת בני ציון" שהתעקשו להוריד אתכם לגיא ההריגה בשבוע כזה בו שכל המדינה סערה בטירוף ממזג אוויר קיצוני שכזה. אז אותך לקחו לי ונשארנו כאן יתומים אוריתי ואבא ואני, וזה ממש לא נסבל.

      אז השבוע ירדתי לנחל תמר ולנחל צפית וניצבתי אל מול התהום הזה, תגידי לי ילדה שלי: מה הם חשבו לעצמם? רק כשהייתי שם הבנתי את גודל המחדל.

      מעין ברהום, הרוגה מאסון השיטפון בערבה (מערכת וואלה! NEWS , פייסבוק)
      ''זוהרת כמו השמש שהייתה מקועקעת על כף ידך''. מעין ברהום (צילום: מתוך פייסבוק)

      ילדה שלי, אני כותבת לך דוח מצב: כל יום יותר קשה מהיום שקדם לו. החוסר הזה שלך בלתי נסבל, השקט בבית מייסר. גם מיקה הכלבה מתה מתחת למיטה שלך לפני כמה חודשים משברון לב. סבתא יפה נלחמת על חייה והלוואי שתיפגשו אי שם ותשמרו אחת על השנייה. שתי נקודות אור קטנטנות: מכינת "בני ציון" לא תיפתח השנה ואמן לא תפתח כלל לעולם וגם נולדו לך שני בני דודים חדשים, רז ושקד, אבל הם לא יזכו להכיר אותך, לא יחוו לעולם את האור שאת הפצת בחייך.

      מעיני של אימא, בחייך הקצרים הספקת כל כך הרבה, אני לא רוצה להאמין שאולי ידעת שחייך כה קצרים. נגעת בכל כך הרבה אנשים. בשנה של חסרונך הגיעו אלי ים של אנשים שסיפרו לי עלייך (לפעמים חשבתי שקצת הגזימו כי רצו לעודד אותי), אבל עם הזמן הבנתי שהכול מדויק ומזוקק ומאז אני מנסה ללכת בדרכך. התחלתי להתנדב עם נוער בסיכון בדיוק כמו שאת רצית והתחלתי לגעת באנשים השקופים שלא תמיד רואים אותם. אני מנסה ללכת לאורך. זה הזוי, אני אימא שלך אבל את היית המורה של החיים שלי.

      מעין שלי את עשית אותי אימא ועכשיו אני אימא בלי ילדים. כבר 365 ימים שאני קמה בבוקר ולא שומעת את המילה הכל כך טריוויאלית אימא, ואין לי אוויר. על דלת הכניסה שלנו ציטטת את פו הדב: "יש אנשים שאכפת להם יותר מדי, אני חושב שקוראים לזה אהבה" .זה גם הציטוט שחרוט עכשיו על כיתת השמש בחצר התיכון שלך. אני אפילו לא יכולה להיפרד ממך עכשיו, מתה כבר לפגוש אותך איפשהו. אימא.

      נחל צפית, 29 באפריל 2018 (מערכת וואלה! NEWS , ללא קרדיט)
      "רק כשהייתי שם הבנתי את גודל המחדל". נחל צפית

      "הסיבה לחיוכים וגם לדמעות": יעל כהן כותבת לבתה רומי

      שנה חלפה והכל השתנה. רומי, רום, רומילוש, באובדנך נזרקנו למסע אישי, משפחתי ולאומי. לאורך הדרך שעברנו מאז לכתך, נצורים בלבנו החיוך שלך, טוב ליבך, הנחישות ואהבת הזולת שכל כך אפיינו אותך. זוהי הצוואה שהשארת לנו. כמו המילים שמצאנו אצלך בטלפון ושלאורן חיית: "תהיה הסיבה לכך שמישהו יחייך היום". היית הסיבה לחיוכים של כולנו והיום גם לדמעות.

      נשתדל להמשיך את דרכך ולחייך. חשבנו שעתידך צופן בחובו עשייה משמעותית, יצירה, השראה והרבה אהבה. תמיד היית המבוגר האחראי, אף פעם לא ויתרת לעצמך ונתת את כל מה שיש לך. לדאבוננו העולם לא ימשיך לזכות בך. חלמנו שתהיי שגרירה של העם הזה, שתייצגי אותנו בגאווה, שתראי לכל העולם כמה מיוחד עם ישראל. לא זכינו לראות אותך בכך, לא נזכה לראותך רוקדת על במות העולם, אך אפילו במותך את ממשיכה לחבר בין אנשים שונים ולהפיץ את אורך. אהבת האדם והחיים וההליכה נגד כל הקשיים, ליוו אותנו כשנפגשנו עם המנהיגים של העם הזה. כשדרשנו חשבון נפש ולקיחת אחריות. כשהתרוצצנו למרות כל הקושי בין ערוצי טלוויזיה, פוליטיקאים, משפטנים ואנשי חינוך.

      רומי כהן (מערכת וואלה! NEWS)
      "לדאבוננו העולם לא ימשיך לזכות בך". רומי כהן

      סבא עזרא שכל כך אהבת יחגוג עוד מעט 93. אחרי כל מה שעבר בחיים - שואה, אקסודוס וחמש מלחמות ישראל - דבר לא שבר את רוחו. אבל את אובדנך, נכדתו הראשונה, האהובה, הוא אינו יכול לשאת. מי יקשיב לו באהבה? מי יגע בו ברכות שכזו? מי יחזיק כך את ידו ויחייך? הדמעות שלו מצטרפות לים של דמעות של כל העם הזה. לכאב המשותף, לאובדן הכיוון והאחדות, למשבר האמון במנהיגות.

      למדנו השנה להכיר את החברים מהמכינה שכל כך רצית ללכת אליה. עשיריה מובחרת, מניין של נשמות. כולם מיוחדים כל אחד בדרכו. אותם ערכים אפיינו אתכם: נתינה, אהבת הזולת, עשייה חברתית וקבלת השונה. אתם המנהיגים האמיתים. מי ייתן ותכוונו אותנו מלמעלה, שנלמד גם אנחנו איך לאהוב.

      "איבדתי את זהותי": רותם בר-שלום כותבת על בתה אילן

      בשבוע שעבר ציין דודה של אילן בר-שלום את יום הולדתו ה-50. במכתב אישי שכתבה לאחיה, גוללה אמה, רותם, את התלאות שעברה המשפחה בשנה שחלפה מאז האסון.

      היום יום ההולדת שלך, אתה בן 50. אף פעם לא התרגשתי מסמליות של מספרים ותאריכים, אבל מאז שהרגו את אילן לוח השנה הפך ליום אחד ארוך ומסויט ובכל זאת החלטתי שיום הולדתך הוא זמן טוב לומר לך תודה. טיפות הצדק וההיגיון לא היו מופיעות בלעדייך ומכינת בני ציון, שהרגה את אילן ועוד שמונה נערות ונער על מזבח היהירות והזחיחות, לא הייתה נסגרת. אנשי המכינה היו ממשיכים לפעול, בציניות ובזלזול מבלי לקחת אחריות על הפשע שביצעו. לצערי, זה עדיין לא נגמר, ועוד ישנה דרך ארוכה מולם, אך בהחלט השגנו הישג.

      אילן הייתה אדם של מילים, קראה המון וכתבה. התבטאה תמיד באופן חד ורהוט והקפידה על העברית התקנית בצורה יוצאת דופן. רציתי להמשיך בדרכה. חשבתי לצטט גדולים ממני ולברך אותך בעזרת שירה, אבל מאז שאילן נהרגה, שירה קצת מעוררת בי סלידה. שמתי לב שהרבה סמרטוטים, שבין היתר אחראים על הטרגדיה שלנו וכאלו שדוחפים להמשך פעילות המכינה מסיבותיהם שלהם, מסתתרים מאחוריה. חלקם אף מצטטים את המשוררים ה"נכונים" למיתוס יפי הבלורית והתואר. היום קוראים להם "מלח הארץ", אך טבעי לצטט אותם.

      הרי "מלח הארץ" הרגו לנו את אילן, הזמינו משטרה שתעצור אותנו מלהיכנס למכינה, התעלמו ורמסו אותנו בעודם דוהרים קדימה ויהי מה, כי הם יודעים מה נכון. הם לא צריכים שיבדקו אותם, הם בודקים את עצמם. הרי כל מנהלי המכינות שמצופפים שורות כמו אחרוני חברי הכתות, ולא משמיעים עמדה שלא תואמת לעדר הם "מלח הארץ".

      אילן בר שלום, הרוגה באסון השיטפון בערבה (מערכת וואלה! NEWS , --)
      "הייתה אדם של מילים". אילן בר-שלום

      אז לא אצטט שירה, אפנה למקורות והנה שמתי לב שהרבה משיחים פונדמנטליסטים שלא רואים אותנו ואת הכאב שלנו, מצטטים פסוקים מהמקורות כדי להצדיק את עיוורונם. אז לא אצטט מהמקורות, אפנה לכתבים של אנשי רוח והנה שמתי לב, שאף אחד כזה, לא אמר או כתב כלום על מה שקרה לנו. פתאום, ולא כתמיד, נאלמו.

      באיזו תבנית מציבים את המקרה ההזוי הזה? לא טרור ערבי הרג יהודים ולא טרור יהודי הרג ערבים, ולא חייל נמרץ מדי התעלל בפלסטינים, אלא יהודים הרגו עשרה ילדים יהודים. "מלח הארץ" כולם מיהרו לתאר אותם. גם את ילדינו כולם מיהרו לתאר, "מלח הארץ", שלא נרגיש מקופחים. מה עושים עם זה? איך מגיבים לזה?

      במהלך השנה הזו, מחלחלת בי ההכרה שלא איבדתי "רק" את אילן. איבדתי את שפת אמי וכל מה שכרוך בה. איבדתי את זהותי, את השתייכותי לחברה הישראלית ובעיקר את האמון והאמונה בחברה הזו. מכה בי ההכרה הזו שבסיס הערכים והתפיסות שעליו חונכתי וחינכתי, יחד עם אוריאל, את אור ואילן, התנפץ ותפסו את מקומו צביעות, התחסדות, מניפולציות רגשיות זולות וציניות, אגו נפוח וסיסמאות חלולות. מכה בי ההכרה שהרבה אנשים יסייעו לי להנציח ולזכור את אילן בטקסים רדודים וצפויים, אך אם אבקש עזרה במאבק מוצדק, שהם מסכימים איתו, הם לא ילכלכו ידיים. בחברה שלנו למדו לקדש את המוות ולא יתאמצו כדי שהחיים יראו טוב יותר.

      אילן בר שלום, הרוגה באסון השיטפון בערבה (מערכת וואלה! NEWS , --)

      מאז האסון יצאו המשפחות השכולות למאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה בראשות שופט בדימוס במטרה למנוע מקרים דומים בעתיד. בין היתר נפגשו ההורים עם נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך נפתלי בנט. לפני כחודשיים הודיע ראש הממשלה כי החליט להקים ועדת חקירה לבחינת האסון, אך חבריה טרם מונו.

      בחודש שעבר הוגשו כתב אישום חמור בגין הריגה נגד מנהל המכינה בזמן האסון יובל כאהן והמדריך אביב ברדיצ'ב. כמו כן, פורסם כי משרדי החינוך והביטחון החליטו שלא לאשר את חידוש הפעילות במכינת בני ציון. בהחלטה נכתב כי "מהמסמכים והנתונים שהובאו והוצגו עולה כי למרות הזמן שחלף מאז האסון, טרם החל הדיון בנושאים מהותיים ובהם יצירת חזון חדש למכינה והטעמתו בתכנית החינוכית, שאף גיבושה טרם החל".