זכות השביתה בסכנה: העליהום על עובדי הרכבת ירד מהפסים | דעה

במופע מרהיב של התנערות מאחריות, הצליחה הממשלה להסיט את הזעם הציבורי לעובדי הרכבת, חודש אחרי שדוח המבקר הטיל עליה את האחריות למשבר התחבורה. תסכול הנוסעים מוצדק, אך ועדי עובדים חזקים הם המפתח להשגת צדק חברתי, ואולי לנו לא הייתה מזיקה יו"ר "לא נחמדה" משלנו

אילון טוהר
18/04/2019
אתר רשמי

האמרה העממית קובעת שאי אפשר להיות אתאיסט כשאתה נמצא על מטוס מתרסק. על אותו העיקרון, כשאתה על עומד על הרציף וממתין לרכבת שמאחרת, או מבוטלת, או מסתמנת כעמוסה לעייפה בנוסעים חסרי סבלנות, קשה להיות סוציאליסט גדול. המוצא המתבקש הוא להפיל על העובדים את האחריות לתחלואי התחבורה הציבורית שאיתם אנחנו מתמודדים מדי יום.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ, גם אם אינם נמנים על משתמשי התחבורה הציבורית, מזהים היטב את התסכול שלנו. והם לא יכלו לזכות במומנטום טוב יותר משבועות של שיבושים ברכבות - גם אם חלקם נובעים מבעיות טכניות וחלקם נופחו על ידי ההנהלה (לטענת הוועד) - כדי לנסות להעביר חוק דרקוני שמתחבא מאחורי השם החשבונאי ומעורר הפיהוק "בוררות חובה".

לקריאה נוספת
סליחה, תקלה: שוב שיבושים ברכבת ישראל בשל שורה של בעיות טכנית
נתניהו על המשבר ברכבת ישראל: נקים צוות למניעת שביתות
הכאוס ברכבת: כץ יוזם חוק שימנע שביתות, הוועד: יפגע בעובדים

עוד באותו נושא

משבר הרכבת: הצדדים נשלחו למו"מ, השביתות הוקפאו לחודשיים

לכתבה המלאה
רכבת בנימניה הסגורה בשל השביתה, החודש(צילום: יואב איתיאל, יואב איתיאל)

לאותו המומנטום מוסיפה גם הנהגתה של יו"ר ועד "לא נחמדה", אישה מזרחית שמבלי להיות מעונבת במיוחד, זוכה לחוסר אהדה מצד חלקים גדולים בציבור שרואים בה דמות כוחנית ונלעגת. אין טעם להצטדק או להתכחש לכמות הארס שנשפכת עליה מצד טוקבקיסטים אנונימיים (באתרי החדשות) או אנונימיים פחות (ברשתות החברתיות): הביקורת נגד גילה אדרעי מהולה בנימה שוביניסטית ברורה וברמיזות גזעניות שמזכירות להפליא את דימויה התקשורתי של מירי רגב, חברת מפלגתם של נתניהו וכץ.

השבוע שונתה הביוגרפיה בעמוד הוויקיפדיה שלה כך שנכתב שהיא "ממוצא חרא מרוקאי", כפי שפורסם ב"המקום הכי חם בגיהינום", הטרלה לא מצחיקה בכלל שעד מהרה הוסרה מהאתר.

סולידריות, אבל לא רק

התזמון אינו מקרי: בחודש שעבר פרסם מבקר המדינה דוח קטלני על משבר התחבורה הציבורית שבו, לאורך 600 עמודים, תיאר כשלים וליקויים שהובילו ל"בעיה לאומית", כלשונו, תחת אחריותו של השר כץ. המבקר קבע כי היקף השימוש ברכב הפרטי הולך וגדל, בעוד שהתחבורה הציבורי מפגרת מאחור. זאת לאור השקעה הציבורית הנמוכה בה, המחסור בקטרים ובקרונות, התכנון הלקוי והיעדר מדיניות מתעדפת לתחבורה הציבורית על פני זו הפרטית כדי לצמצם את כמות המכוניות בכבישים.

במופע מרהיב של זריקת אחריות, הצליח שר התחבורה באמצעות כמה הודעות מניפולטיביות לתקשורת להעביר את האש ממנו - אל העובדים. עד מהרה הוא הפך מהשר שהמשבר רשום על שמו ללוחם צדק עבור האזרחים, והחיילים כמובן, שגויסו כדי לעורר רגשי הזדהות לאומיים עם יוזמתו להגבלת זכות השביתה ("פגיעה קשה בנוסעים ובחיילי צה"ל").

באמצעות כמה הודעות לתקשורת הצליח כץ להעביר את האש ממנו, אל העובדים. נתניהו וכץ ברכבת(צילום: מערכת וואלה! NEWS, עמוס בן גרשום, לע"מ)

להגיד שוועד עובדי הרכבת אינו טלית שכולה תכלת, שהתנהלותו ראויה לפעמים לביקורת או שחלק מהחלטותיו אף תורמות לפגיעה בתדמית העבודה המאורגנת - זה אנדר-סטייטמנט, אך קשה להשתחרר מהתחושה שהעליהום עליו לגמרי ירד מהפסים: כוונתם של נתניהו וכץ לחוקק חוק למניעת שביתות בשירותים חיוניים, ואף לעגן אותו בהסכמים הקואליציוניים, היא כבר הרבה יותר חמורה מהתנערות ממחדלי דוח המבקר.

המשמעות של בוררות חובה, אגב, רחבה יותר מהרכבת: על פי נוסח הצעות החוק הקודמות שהונחו על שולחנה של הכנסת, תחת המושג "שירותים חיוניים" נמנים גם רשות שדות התעופה, חברת החשמל ונמלי הים - כולם יוכפפו להצעה, שמאותתת על תחילתה של ממשלה קפיטליסטית להחריד.

רכבת ישראל(צילום: ראובן קסטרו)
העובדים "מואשמים" בפריבילגיה שרובנו לא מכירים: השתייכותם לוועד חזק, שריד עתיק מימי הסוציאליזם, שמפריע לנו לנסוע לעבודתנו המפרכת והלא מתגמלת

אם תבשיל הצעתו של כץ, הממשלה הזו - שלא תהיה רק ימין-ימין מדיני אלא גם ימין כלכלי מובהק - תפגע אנושות בזכות השביתה ועל הדרך תסכן גם את כולנו. הרי אין דבר גרוע יותר למצבה של התחבורה הציבורית, הקלוקלת גם כך, מעובדים שאינם יכולים להרים את קולם כדי למחות נגד מחדלי ההנהלה, בפעם הבאה שהאחרונה תנסה להפריט אותה או לפגוע בנהגים, שעם עבודה לא פשוטה ואחריות רבה בידיהם, הבטחת תנאי עבודתם חיונית לא רק עבורם - אלא גם עבור בטיחותם של הנוסעים.

לא יכולתי להזדהות יותר עם הזעם שמרגישים רבים מנוסעי הרכבת שמוצאים את עצמם מאשימים את המטרה הקלה - העובדים, מי שמאבקם כרוך באופן טבעי בפגיעה בשגרת יומם של עשרות אלפי בני אדם. אך יותר מהשיבושים, העובדים "מואשמים" בפריבילגיה שרובנו לא מכירים: השתייכותם לוועד חזק, שריד עתיק מימי הסוציאליזם, שמפריע לנו לנסוע לעבודתנו המפרכת והלא מתגמלת. כי אם אנחנו מרוויחים מעט מדי, עובדים יותר מדי שעות ומסתפקים בתנאים לא משהו, למה שעובדי הרכבת לא יהיו מדוכאים כמונו?

נוסעים בתחנת נתניה, בחודש שעבר(צילום: מערכת וואלה!, רווית כהן צפרירי)

אז כן, מילת המפתח כאן היא "סולידריות". יחד עם זאת, על כף מונחים גם האינטרסים של כל מי שאינם נמנים על עובדי הרכבת: ועדי עובדים חזקים הם המפתח להשגת צדק חברתי, הרבה יותר מהוזלת מחירי הקוטג' או הטיסות, וברחבי העולם ניתן לראות קשר ביניהם לבין שיעורי אי-שוויון נמוכים. בשנים האחרונות, עוצמתם של אותם ועדים מושמצים הייתה המנוע מאחורי המאבקים המוצלחים להעלאת שכר המינימום, להסכם הבטיחות בענף הבנייה ולצמצום מספר עובדי הקבלן.

"לא ניתן ולא נאפשר פגיעה באזרחי ישראל", אמר השבוע שר התחבורה. כאילו עובדי הרכבת אינם אזרחי ישראל בעצמם, וכך גם שאר העובדים שבזכות השביתה שלהם הוא רוצה לפגוע. ההפרדה הכוזבת בין "אזרחים" לבין "עובדים" חוזרת על עצמה בכל פעם שמאבק כלשהו מאיים לערער את סדר היום שלנו ונעשה בה שימוש כדי לשרת את תכניות ההפרטה והקיצוצים של הממשלה. ואף על פי כן, כולנו - האזרחים - עובדים בעצמנו, ואולי לכל אחד מאתנו, לא הייתה מזיקה יו"ר ועד לא נחמדה כמו גילה אדרעי שתיאבק גם עבורנו.

  • רכבת ישראל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully