חמש שנים חלפו מאז שנחטפו 276 הנערות בניגריה על ידי ארגון בוקו חראם, וגורלן של יותר ממאה מהן לא ידוע. חברותיהן לכיתה ששוחררו מספרות על סיוטים ועל רגשות אשמה, בזמן שהן מגוננות על הוריהן של הנערות המתות מפני האמת המרה.
החטיפה ההמונית ב-14 באפריל 2014 מבית הספר של הנערות בעיירה צ'יבוק שבצפון-מזרח המדינה הסעירה את העולם והולידה את קמפיין הרשת #BringBackOurGirls. זו הייתה המתקפה הבולטת ביותר של בוקו חראם מאז החל בהתקוממות שלו ליצירת מדינה הלכה אסלאמית, אולם הטרגדיה הזו די נשכחה על ידי העולם בחלוף השנים.
"לפעמים אני לא מצליחה לישון כי אני חושבת עליהן. לפעמים הן מופיעות בחלומות שלי. זה כואב מאוד", אמרה מרגרט יאמה בשיחת טלפון מיולה, שבצפון-מזרח ניגריה. יאמה בת ה-22 היא אחת מ-107 נערות שאותרו או חולצו בידי צבא ניגריה, או ששוחררו במשא ומתן בין הממשלה לבין בוקו חראם. עוד 57 הצליחו לברוח, ואילו גורלן של 112 מהן עדיין לא ידוע.
לקריאה נוספת על חטיפת בוקו חראם
האם באמת אכפת לנו מהנערות החטופות בניגריה?
אחרי שלוש שנים: שוחררו 82 נערות שנשבו בידי בוקו חראם בניגריה
הנשיא מוחמדו בוהארי הבטיח למחוץ את הארגון בקמפיין הבחירות שלו ב-2015 והשקיע את מירב המאמצים כדי לשחרר את כל הנערות. עם זאת, ממשלו נכשל בהבסת הארגון הרצחני, שהחל לפעול ב-2009. בפברואר הוא הגביר את מתקפותיו נגד בסיסי צבא וערים מרכזיות לקראת הבחירות, שבהן ניצח בוהארי למרות הכול וזכה בכהונה שנייה.
גרבה שאו, דובר של הנשיא, אמר כי "אנחנו מגבירים מאמצים כדי לשחרר את כל החטופים, לא רק את הנערות של צ'יבוק". לדבריו, התפלגותו של בוקו חראם לשלוחת דאעש במערב אפריקה ב-2016 השפיעה על מאמצי הממשלה.
יאמה היא אחת מעשרות נערות שנשלחו על ידי הממשלה ב-2017 למרכז טיפולי באוניברסיטה האמריקנית של ניגריה ביולה. על אף שעברה חודשים של יעוץ רפואי וטיפול צמוד, היא נעצבת כשהיא נזכרת בחברותיה שעדיין מוחזקות במעבי יער סמביסה, שם רבות מהן מתו מהכשות נחשים, לידה ומחלות.
"אני חושבת, איך הן מרגישות עכשיו? במיוחד כשזו העונה הגשומה, אני חושבת עליהן מפני שאין להן מחסה, חדר, אפילו לא מזרון לישון עליו, בטח שלא מיטה", אמרה. "גם המטוס שהיה מגיע לסמביסה ומשליך פצצות והורג אנשים, גם בגללו אני חושבת עליהן", היא אמרה כשהיא נזכרת בפשיטות של חיל האוויר על מעוזו של בוקו חראם.
"עדיף למות ביער"
חלק מהנערות החטופות סירבו לשוב לביתן כשהגיעו המתווכים לשחרר את הקבוצה השנייה ב-2017, מה שהגביר את החשש שהן עברו הקצנה דתית, הוא שהן היו מפוחדות, מלאות בושה או אפילו חזקות מדי מכדי לשוב לחייהן הישנים. קרוביהן של הנעדרות מרבים לשאול את אלו ששוחררו על בנותיהן.
"אנחנו לא סיפרנו למשפחות שלהן על אלו שמתו, אבל הן תמיד שואלות אותנו ואנחנו אומרות שהן בסדר", אמרה האנטו סטיבנס, בת 22, שגם היא לומדת באוניברסיטה האמריקנית של ניגריה ביולה. "אנחנו לא יודעות איך לומר להן שהן מתו".
סטיבנס איבדה את אחת מרגליה וכמה מחברותיה כשחיל האוויר הפציץ מקום המסתור של בוקו חראם בזמן שהן ישבו ופטפטו. "אתמול חשבתי עליה (על אחת מחברותיה). בכיתי עליה ואני חושבת על אמה", אמרה בקול חנוק מהתרגשות. על אף שהממשלה סיפקה לה פרוטזה, היא אמרה שהיא חשה כאבים ברגל שמונעים ממנה לעתים לישון או להתמקד בלימודים.
קאונה בירטוס, בת 21, לומדת כיום בקולג' בארצות הברית. היא מספרת כי היא נתקפת עצב בזמן השיעורים, והיא מדמיינת שחברותיה הנעדרות נמצאות עמה בכיתה. היא אחת מ-57 נערות שנמלטה בקפיצה מהמשאיות שהסיעו אותן מבית הספר שלהן. היא נזכרה כיצד אחזה בידה של חברה כשהן החליטו לקפוץ, ואז העבירו את הלילה במחבוא ביער.
"החלטנו שעדיף למות ביער", אמרה בירטוס, שעברה לארצות הברית על ידי ארגון סיוע וחיה כיום עם משפחה מאמצת. עם זאת, היא הייתה שמחה לגלות שהיא השיגה ציונים גבוהים בסמסטר הראשון שלה ושהקולג' שלה מתכנן להעניק לה "פרס נגד כל הסיכויים" באירוע מיוחד ביום רביעי הקרוב. "הלוואי שחברותיי היו כאן איתי כדי לקבל את ההשכלה שאני רוכשת", אמרה. "אני ממש עצובה שהן לא הצליחו לשוב".