נפילתו של אדריכל הסכם הגרעין היא סימן מבשר רעות מאיראן

מוחמד ג'וואד זריף היה הפנים של ממשלו של חסן רוחאני, והתפטרותו מסמלת את כישלון מדיניות החיוכים שאותה ייצג מי שהיה שר החוץ של איראן בחמש השנים וחצי האחרונות.

עם אנגלית רהוטה ושוטפת, שאותה רכש בעת לימודיו בארצות הברית כנער, זריף בן ה-59 היה אחד הבולטים שבאגף המתון בפוליטיקה האיראנית, שקיבל זריקת עידוד משמעותית עם ניצחונו של רוחאני. יחד הם קיבלו את האישור המסויג של המנהיג העליון עלי חמינאי לנהל משא ומתן עם המערב על תכנית הגרעין. אחרי שמונה שנות אחמדינג'אד, הסיסמאות הפייסניות שנשמעו מכיוון טהראן מצאו אוזניים קשובות בארצות הברית ובבירות אירופה.

שנתיים לתוך כהונתם, רוחאני וזריף רשמו את אחד ההישגים הדיפלומטיים הגדולים ביותר בתולדותיה של הרפובליקה האסלאמית. עשרות שנים של עויינות ורטוריקיה לוחמנית התחלפו בחיוכים ובלחיצות ידיים, כשזריף ומקבילו האמריקני ג'ון קרי גיבשו את העסקה שבה היו מעורבות גם יתר המעצמות. התומכים היללו את הדיפלומטיה שגברה על המלחמה, המקטרגים ציינו את כל מה שההסכם אינו מכיל - כמו תוכנית הטילים - כהוכחה ליתרון שיש לאיראן ממנו, ואילו השמרנים בארצו זיהו השפלה.

עוד בוואלה! NEWS
שר החוץ של איראן: לא שוללים אפשרות של סכסוך צבאי עם ישראל
רוחאני: איראן רוצה יחסים קרובים עם כל המדינות במזה"ת
מצוידת בטילי שיוט: איראן חנכה צוללת חדשה

ההתלהבות מההסכם התפוגגה די מהר. אזרחי איראן לא ראו את הפירות הכלכליים שהבטיחו להם רוחאני וממשלו תמורת הוויתורים שעשו, והשמרנים והקיצוניים קיבלו תחמושת לתקוף את ההסכם ולנגח את הנשיא על שהיה מוכן לשאת ולתת עם האויבת הגדולה ביותר.

פחות משנה וחצי אחרי החתימה על ההסכם, נבחר דונלד טראמפ לתדהמת כולם לנשיא ארצות הברית בנובמבר 2016. אחת מהבטחות הבחירות שלו הייתה לבטל את ההסכם "הנורא" כלשונו, שאותו תיאר כ"גרוע ביותר אי-פעם" העובדה שהוא נחתם בתקופתו של ברק אובמה רק הקטינה את הסיכוי שהממשל החדש יישאר חלק ממנו. במאי האחרון יצא ממנו טראמפ באופן חד-צדדי ולקול מחיאות כפיים סוערות של ישראל וערב הסעודית, וזעזע את הסכם הגרעין מן היסוד.

הזעזועים, שהמוקד שלהם היה בוושינגטון, הורגשו עד לטהראן. חמינאי נזף ברוחאני ב"אמרתי לכם" ואסר על שיחות חדשות עם ארצות הברית, כשמשמרות המהפכה ניצלו את שעת הכושר והחולשה של הממשל האזרחי כדי להאיץ את תכנית הטילים ולתקוף את המערב "הבוגדני". רוחאני וזריף נותרו עם שאריות הסכם הגרעין, תוך תקווה שמדינות אירופה, סין ורוסיה - יתר המדינות החברות עליו - ישלימו את החסר ויקזזו את הנזקים שנגרמו כתוצאה משובן של הסנקציות.

זה לא קרה וספק אם יוכל לקרות. זריף ואנשי משרדו חזרו לא אחת על אכזבתם מהמענה האירופי לפרישה האמריקנית, גם אחרי שגרמניה, צרפת ובריטניה הצליחו להקים מנגנון עוקף סנקציות, שבאמצעותו הן יוכלו להמשיך ולסחור עם טהראן. ואולם, אותו מנגנון, שעודנו בחיתוליו, סולל את הדרך לסחר בתחומים הומניטריים וכדומה, ומתרחק בשלב זה ממגזר הנפט האיראני שנחנק תחת עול הלחץ האמריקני.

בהצהרת ההתפטרות הקצרה שלו, הביע זריף התנצלות על כישלונותיו, תוך הוקרת התודה המתבקשת להנהגה ולעם האיראני. הוא לא פירט באילו כישלונות מדובר, ואם היו התפתחויות נוספות מאחורי הקלעים, אבל סביר שהוא רמז לקריסה של הסכם הגרעין. ייתכן שחמיאני הראה לו את הדרך החוצה לקראת פרישה אפשרית של איראן מההסכם - בשטח כבר יש היערכות לתרחיש דומה - או שזריף נכנע והחליט להעביר בכך מסר שהוא עשה כל מה שביכולתו ואין זה עוד בידיים שלו. חסרונו מהפגישה בין חמינאי לבין אסד, הראשונה מאז תחילת המלחמה ב-2011, הייתה בולטת ומורגשת.

מי שלא יחליף אותו, יתקשה כמוהו לדברר בצורה אמינה את המשטר, שידיו ביקשו להגיע לפשרה למערב, אך ראשו נתקע בקיר ונמנע מלהפגין נכונות לשינוי בהתנהלותו בתחומים שאינם גרעיניים. זריף ניסה להיבדל מהתבטאויותיהם של הקיצוניים ומכחישי השואה באיראן, והבהיר לא פעם כי הבעיה של טהראן היא עם ישראל (המשטר הציוני) ולא עם היהודים כולם, אך גם הוא נסחף באווירת המלחמה שאופפת את האזור ובאחד מריאיונותיו האחרונים הזהיר מפני גלישה לעימות צבאי עם ישראל.

לשר החוץ של איראן יש משימה כמעט בלתי-אפשרית: לרכך את המערב ולא להרגיז יתר על המידה את השמרנים ומשמרות המהפכה. זריף, הדיפלומט הוותיק שהכיר את ארצות הברית מבפנים, היה קרוב לשם, אך כוחות חזקים ממנו השתלטו על הזירה. זה לא סימן מבשר טובות.