פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נשיא ונצואלה הגיע לצומת הגורלי של כל רודן: לרסק, להימלט או ליפול

      הסחרור הפוליטי הגיע לרתיחה עם הכרזתו של מנהיג האופוזיציה גוואידו על עצמו כנשיא, וההכרה של מעצמות בעולם, ובראשן ארה"ב, בשלטונו. על מדורו לבחור בין מלחמת אזרחים שתגבה מחיר כבד ותסכן שלטונו או בריחה כדי להימנע מהעמדה לדין. התרחישים האפשריים לדרמה בוונצואלה

      נשיא ונצואלה הגיע לצומת הגורלי של כל רודן: לרסק, להימלט או ליפול
      צילום: רויטרס

      כבר קרוב לשבועיים שוונצואלה נמצאת בסחרור פוליטי וקרובה לנקודת רתיחה. מאז שהכריז על עצמו כנשיא הזמני בפני עשרות אלפים מתומכיו, מנהיג האופוזיציה חואן גוואידו צובר עוד ועוד תמיכה, בעיקר בזכות הגיבוי של ממשל טראמפ המקיים עמו ועם אנשיו קשר ישיר.

      מנגד, הנשיא הסוציאליסטי ניקולס מדורו לא מראה סימנים שהוא מתכוון לוותר על השלטון וזוכה לתמיכת רוסיה וסין, שמונעות ממועצת הביטחון של האו"ם - שם הן מחזיקות בזכות וטו - לפעול נגדו. הוא זוכה לנאמנות בכירי הצבא ושירותי הביטחון, החיוניים להישרדות משטרו, על אף שבדרגי הביניים בצבא התסיסה גוברת ובשנים האחרונות נרשמו ניסיונות מרידה בשורותיו.

      זהו גל המחאה המשמעותי השלישי נגד מדורו, שנמצא בשלטון כמעט במקרה מאז מות המנהיג הקודם הוגו צ'אבז ב-2013. מלכתחילה הוא לא ניחן בכריזמה של המנטור שלו, והצניחה במחירי הנפט שעליהם נסמכה כלכלת ונצואלה הובילה לקריסה חסרת תקדים. מיליונים נמלטו למדינות השכנות ויצרו משבר פליטים באמריקה הדרומית, ומיליונים אחרים סובלים ממחסור במזון ובתרופות.

      לקריאה נוספת:
      מהכספות אל טורקיה והמפרץ: נשיא ונצואלה מוכר טונות של זהב כדי לשרוד
      ונצואלה: העליון אסר על מנהיג האופוזיציה לצאת מהמדינה

      נשיא ונצואלה ניקולס מדורו בעצרת תמיכה בו לציון 61 שנה לסיום הדיקטטורה ב-23 בינואר 2019 (רויטרס)
      מדורו (צילום: רויטרס)

      המשטר שורד - אבל איך וכמה זמן?

      המשטר של מדורו הוא לא הראשון בעולם שנתון לסנקציות בינלאומיות כבדות. רבים הצליחו לשרוד למרות זאת - קוריאה הצפונית, איראן וסוריה הן רק חלק מהדוגמאות - אבל משמעות הדבר היא הגברת הדיכוי והשגת מקורות מימון להשארת הצבא לצדו. ב-2014, זמן קצר אחרי שעלה לשלטון, הוא עצר את מנהיגי האופוזיציה, בהם הפטרון הפוליטי של גוואידו, לאופולדו לופס, שעדיין נתון במעצר בית.

      ב-2017 פרצו הפגנות חדשות אחרי שמדורו הקים גוף עוקף פרלמנט, שעבר לידי האופוזיציה. יותר מ-120 מפגינים נהרגו ומאות נוספים נפצעו, אך מדורו הצליח לבסס את שלטונו חרף הבידוד הבינלאומי. עם זאת, הפעם קשה לראות כיצד הוא מצליח באותה צורה - מעצרו של גוואידו עלול להוביל להשלכות קשות מצד ארצות הברית, ונראה שמידת הכוח שהפעיל לפני שנתיים לא תספיק לטווח הארוך.

      חואן גאידו מנהיג האופוזציה מכריז על עצמו כנשיא המדינה במקום מדורו במהלך עצרת בקרקס 23 בינואר 2019 (רויטרס)
      צובר עוד ועוד תמיכה. חואן גוואידו (צילום: רויטרס)

      מאחר שארצות הברית הטילה סנקציות על חברת הנפט הלאומית של ונצואלה PDVSA, המשמשת מקור לריפוד כיסיהם של בכירי המשטר, ייתכן שיפגע מקור הכנסה חיוני לשימור תומכיו של מדורו. על כן, הוא עשוי להזדקק לסיוע צבאי חיצוני של מעצמה אחרת, בדומה לנשיא סוריה בשאר אסד. גם הפעם החשודה המידית היא רוסיה, וכמה צעדים שנקטה, או שדווח שנקטה, לאחרונה מרמזים כי זו אפשרות שנמצאת על השולחן.

      בחודש שעבר היא שלחה שני מפציצים גרעיניים לתרגיל משותף עם ונצואלה, וביום שישי דווח בסוכנות הידיעות רויטרס כי כמה מאות שכירי חרב רוסים נשלחו למדינה כדי להגן על מדורו. הוא עצמו אמר השבוע בריאיון לכלי תקשורת ברוסיה כי עמיתו ולדימיר פוטין מסייע לו בכל החזיתות.

      נוכחות צבאית רוסית תרתיע את ארצות הברית מלהתערב בעצמה, על אף שממילא יש לכך היתכנות לא גבוהה לנוכח התנגדותן של מדינות האזור לפעולה צבאית זרה בוונצואלה. בדומה למקרה הסורי, היא גם יכולה להפיח רוח חיים במשטר קורס ולהעמידו על הרגליים, לא בלי תמורה ווויתור על נכסים לאומיים לטובת פוטין.

      קראקס ונצואלה ינואר 2019 (GettyImages)
      רחובות קראקס, השבוע (צילום: גטי אימג'ס)

      בריחה

      אם הלחץ על מדורו יגבר, בדמות עריקות משמעותיות ממשטרו, הוא עשוי לבחור באופציה הגיונית עבור רודנים שרואים את הנולד - להימלט לגלות במדינה ידידותית. זה יכול להיות בהסכמה עם האופוזיציה מתוך רצון למנוע שפיכות דמים, וזה יכול להיות כתוצאה מפעילות חשאית מאחורי הקלעים אחרי הבנה שקצו של המשטר ושל מדורו עצמו קרבים.

      בכך הוא יימנע מהעמדה לדין על ידי אותה מערכת שעד לא מכבר שלט בה (חוסני מובארק במצרים ב-2011), או גרוע מכך, יוצא להורג על ידיה (ניקולאי צ'אושסקו ואשתו ברומניה ב-1989, סדאם חוסיין בעיראק ב-2006) או על ידי המון זועם (מועמר קדאפי בלוב ב-2011).

      אין הרבה מדינות שיסכימו לקלוט אדם מצורע כמוהו, אך הבולטות שבהן הן רוסיה וקובה. קובה קרובה יותר, אך היא בחצר האחורית של ארצות הברית ואירוח של מדורו עלול להתגלות מהר מאוד כנטל עבור המשטר הקומוניסטי, שסובל בעצמו ממשבר כלכלי.

      ברוסיה, שבשטחה כבר גולה בנעימים השליט האוקראיני לשעבר ויקטור ינוקוביץ' (נמלט אחרי המהפכה ב-2014 וניצל מריצוי העונש שנגזר עליו בחודש שעבר בגין בגידה, הוא יוכל להיבלע במרחבי הענק של המדינה ולהישכח בתהום הנשייה של הרודנים. עבור דיקטטורים לשעבר, מוות שקט בגלות הוא הסצנריו הטוב ביותר מלבד שליטה למשך כל ימי חייהם.

      הפיכה צבאית

      מאחר שהמחאה הנוכחית נגד מדורו היא המוסדרת, הממוסדת והאיתנה שהייתה מאז תחילת כהונתו, ומשום שהקריסה הכלכלית לא בדרך להיעצר, מדורו נדחק לפינה. בהנחה שלא יקבל סיוע צבאי זר, והקופה הציבורית תמשיך להתרוקן, עשויים בהנהגת הצבא והמפלגה הסוציאליסטית לרקום מהלך להחליף את הנשיא בצעד נואש להצלת המנגנון הקלפטוקרטי שפיתחו בשנות שלטונו של מדורו.

      הפיכה פנימית עשויה לקנות למשטר זמן, אבל לא למשך תקופה ארוכה. אותו מנהיג חדש יבטיח למערב כי הוא יפעל למען פיוס והשבת הדמוקרטיה, תוך הבטחה לקיום בחירות חדשות בקרוב, כפי שקרה, למשל, בזימבבואה לאחר ההפיכה הצבאית הפנימית נגד רוברט מוגאבה ב-2017, אם כי כיום ברור שאין לכך אחיזה במציאות. הצידוק יהיה - מדורו בגד בערכי המהפכה של צ'אבז ואלו הם מי שיכולים להחזיר אותה למסלולה.

      ספק רב אם זה ירצה את גוואידו, הדמות הבכירה ביותר בוונצואלה שנבחרה באופן דמוקרטי ועל כן הוא מצטט את החוקה כמי שמצדיקה את העברת השלטון הזמני אליו. תקופות מעבר הן נקודות התורפה של משטרים מסוגרים, והן מאפשרות למנהיג האופוזיציה מרחב תמרון גדול יותר. כך היה בשנה שעברה בארמניה, כשמנהיג האופוזיציה ניקול פשיניאן ניצל את חולשת מפלגת השלטון ומנע את מינוי הנשיא לשעבר לראש הממשלה החדש, תוך מחאת ענק וניצחון מוחץ לאחר מכן בבחירות.

      מלחמת אזרחים

      בזמן שמנהיג האופוזיציה פועל בצורה מדינית ופוליטית להחלפת מדורו, הוא סיפר שהוא שוחח גם עם גורמים בצבא. המפתח בשינוי טמון בנאמנות כוחות הביטחון למנהיג, ולכן הקריאות של גוואידו ושל הממשל האמריקני לעברם - החליפו צד למען המולדת ותזכו בחנינה.

      בשלב הנוכחי, הנהגת הצבא ושירותי הביטחון נותרה לצדו, אולם בשנים האחרונות פרצו כמה התקוממויות קטנות שדוכאו במהירות. האחרונה שבהם הייתה יממה לפני ההכרזה של גוואידו, כשכמה קצינים זוטרים מהמשמר הלאומי קראו למרד. עתה, כשהם חשים שיש מאחוריהם גיבוי, עשויים קצינים נוספים מדרגי הביניים ומטה להתמרד בשלטון.

      חלקם שוהה מחוץ לוונצואלה, והתבטאויותיהם של טראמפ ובכירי ממשלו ולפיהן "כל האופציות מונחות על השולחן" מרמזות כי וושינגטון עשויה לחמש אותם, גם מבלי להתערב ישירות. במה שנראה כמו תכסיס תקשורתי מתוזמן היטב, "חשף" בולטון בתדרוך שעשה השבוע מחברת צהובה שבה שורבט "5,000 חיילים לקולומביה". כל הצדדים מיהרו להכחיש כי יש תכנית כזו, אך המסר הועבר.

      נשיא רוסיה פוטין ונשיא ונצואלה מדורו בקרמלין, 5 בדצמבר 2018 (רויטרס)
      פוטין בפגישה עם מדורו (צילום: רויטרס)

      כל מהלך צבאי להפלת מדורו עשוי להסתיים בתוצאה הפוכה. אין ערבויות להצלחת מרד מזוין, שרק יכול להמיט אסון כבד עוד יותר על המדינה הנחשלת. למדורו יהיה תירוץ להפעיל יד ברזל ולהחריף את הדיכוי, כפי שעשה אסד בסוריה, ואולי אף להזמין כוח זר לצדו - רוסיה ו/או קובה. לשתיהן, לפי דיווחים שונים, יש כבר נוכחות חשאית במדינה.

      עם זאת, "קבוצת לימה", ארגון של מדינות האזור+קנדה שקם כדי לפתור את המשבר בוונצואלה, הדגיש כי הוא נגד התערבות צבאית זרה. קשה לראות כיצד טראמפ שונא המלחמות מעבר לים יוצא למלחמה נגד מדינה שלא מאיימת על הביטחון הלאומי של ארצות הברית, אולם הוא ממשיך להדגיש כי הכול נמצא על הפרק. אם כך הדבר, 5,000 חיילים ודאי לא יספיקו - בשביל הפלישה ב-1989 לפנמה, הקטנה בהרבה מוונצואלה, נדרשו 27 אלף חיילים אמריקנים.