בבית העלמין בקריית שאול הובא אתמול למנוחות משולם ריקליס, אמריקני ממוצא ישראלי, רב הון ואון. אחד מכישרונותיו העסקיים היה זיהוי מנייה בעת שנמצאה בשפל ארעי והימור שקנייתה תניב עם הזמן תשואה נאה: השקעה תמורת השפעה. כך היה, במונחי ההווה, לסבא, או ל"שוגר דדי" החורג, של תיקי השוחד העומדים עתה לפני החלטה על כתבי אישום, אלא שלפני 30 שנה עמד בראש התביעה הכללית בישראל יועץ משפטי נירפה, שעצם את עיניו לנוכח דוגמית למה שהיום נכלל בתיקי 1,000, 2,000 ו-4,000.
בן 95 היה ריקליס במותו, בן דור תש"ח, או ליתר דיוק 1948, כי שלא כרוב חבריו לשנתון, העדיף להימצא מחוץ למדינת ישראל המוקמת בעת שנלחמה על חייה. כדי לכפר על הבושה, התרועע עם לוחם מהולל - אריאל שרון - והרעיף עליו מנדיבותו. כך נולדה פרשת אריקליס, אריק-ריקליס.
לקריאה נוספת:
מאות מטרים מהנתיב המופרד: התקציב שהיה מציל את הרוגי כביש 90
"ניתוח מוצלח": בזמן שאזרחי המדינה נמקים, אסמה אסד זוכה לטיפול מיוחד
אלשיך על חקירות רה"מ: מתקשה לראות מצב שנתניהו לא יואשם בשוחד
ההתחלה, בשנות ה-70, הייתה מתת ללא תמורה. כדי לקנות את חוות שקמים לווה אלוף פיקוד הדרום שרון, קצין בשירות קבע, 200 אלף דולר מריקליס. ההלוואה ניתנה לשרון ל-13 שנה וללא ריבית - למעשה, מענק בשווי סכום ההלוואה. עד כאן, צורם, אך לא בלתי-חוקי. מותר לקבל מתנות מחברים, היה בנימין נתניהו יכול להגן על שרון.
הבעיה נוצרה בשנות ה-80, כשהידידות והעסקים התמזגו. שרון, שר המסחר והתעשייה, סייע לריקליס לממש את שאיפתו להיות לאחד מבעלי חברת "חיפה כימיקלים". מבקר המדינה, השופט יעקב מלץ, חיבר דוח מיוחד על יחסי שרון-ריקליס, לאחר ששרון התעלם מהתנגדות מרכז ההשקעות במשרדו ואישר ל"חיפה כימיקלים" מענקים, הלוואות ופטור ממס. מלץ קבע שבכך עבר שרון על תקנות ועדת אשר בעניין התנהגות שרים. המבקר לא השתמש בסמכותו לגלגל את הכדור אל היועץ המשפטי, לחקירה פלילית. המשמעות הייתה מכה ציבורית קלילה, שנבלעה בהמולת הרקע מפני ששרון ספג ושרד כואבות פי 100 ממנה.
אבל מלץ וחריש החמיצו את העיקר. בדוחק ניתן לטעון, כנימוק להימנעות מחקירה שבסופה כנראה לא ממתין כתב אישום, שהלוואה ללא ריבית לפני עשור פלוס, רחוקה מדי מהחלטות שר המיטיבות עם חברה שהמלווה הידידותי הוא אחד מבעליה. אלא שריקליס לא היה רק הנדיב הידוע מהחווה בנגב לפני מלחמת יום הכיפורים; הוא היה גם הנדיב הפחות ידוע מהמשפט בניו יורק לאחר מלחמת לבנון.
שרון ביקש לתבוע את השבועון "טיים" - ריקליס נחלץ לממן אותו
באמצע שנות ה-80, מתוסכל מהדחתו ממשרד הביטחון בעקבות דוח ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה, יצא שרון למאבק נגד השבועון "טיים". הוא דילג בהצלחה על שתי משוכות ונכשל בשלישית - "טיים" לא אמר אמת כשדיווח (בגלל תקלה בנוהל העבודה בשבועון) ששרון תיאם את הטבח עם הפלנגות והטענה שהופרכה הייתה דיבה, אבל לא הוכח זדון.
למימון הוצאותיו המשפטיות נזקק שרון לסיוע רב. ריקליס נרתם. דוברו של שרון, אורי דן, תיעד אירוע בחדרו של שרון במלונו, בהשתתפות ריקליס ש"נימנה על הידידים שסייעו לכסות את הוצאות שרון". הנוכחים שמעו משרון עד כמה עז רצונו להשקיע מרץ רב במשרד המסחר והתעשייה. מכאן תורם הכסף החדש - בנוסף להלוואה הישנה - לתביעה נגד "טיים", ומכאן השר שביכולתו להיטיב עם איש העסקים שהתעניין ב"חיפה כימיקלים".
שרון העיד שגרסת דן כולה אמינה. לא היו שם הקלטות וגם לא עדי מדינה, אך לנוכח התפארות דן ושרון באמיתות דבריהם, גם לא היה צורך בכך: על העובדות הבסיסיות - תרומת ריקליס לשרון בניו יורק, פעילות שרון למען ריקליס ב"חיפה כימיקלים", סמיכות הזמנים בין השתיים - לא הייתה מחלוקת.
חריש, כמנהגו, לא עשה דבר, ומאחר שעדיין לא התקיים אז מעמד העותר הציבורי, לא אותגר מחדלו של היועץ בעתירה לבג"ץ. כך גם הוחמצה הזדמנות לאמירה פסקנית של בית המשפט העליון בסוגיה שאינה מאבדת מרעננותה - מתי התנהגותו של שר, ומה עוד של ראש ממשלה, חורגת מניגוד עניינים אפרפר ומגיעה לרמה פלילית של שוחד.
בימים הקרובים יתברר עד כמה שונה אביחי מנדלבליט מיוסף חריש, אך ברור שאילו פרשת אריקליס טופלה כראוי והפכה לאבן דרך, התקדים היה מרתיע את הנותנים והמקבלים בתיקי 1,000, 2,000 ו-4,000.