היום, יום השואה הבינלאומי, מציין העולם את יום המאבק באנטישמיות ובגזענות. בהקדמה להחלטת האו"ם על ציון התאריך המיוחד נכתב: "השואה שבה הוכחד שליש מהעם היהודי, תהווה לעולמים אזהרה לכל העמים מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות". השנה, 80 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, אנו שואלים את עצמנו: מה העולם למד?
לצערנו, בחודשים האחרונים אנו רואים את גלי האנטישמיות זוקפים את ראשם המכוער. הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג ואינספור אירועי אנטישמיות ונגד מדינת ישראל הולכים וגוברים.
מדינות האיחוד האירופי יצאו בהצהרה משותפת השנה, המגדירה מהי אנטישמיות. אך בו זמנית אין אנו רואים כיצד אותן מדינות לוקחות על עצמן את האחריות למגר תופעה זו. רשויות האכיפה במדינות אלה אינן מיישמות את החוק למניעת גזענות ואנטישמיות באוניברסיטאות, בבתי הספר, בתקשורת ובמרחב הציבורי.
לקריאה נוספת:
סקר מדאיג באיחוד: האנטישמיות מחריפה, יותר משליש שוקלים להגר
אור בבתי הכנסת לזכר הנספים: כך יציינו בעולם 80 שנה לליל הבדולח
"הוכחת שהיהודים יודעים להילחם": אחרון לוחמי מרד גטו ורשה הובא למנוחות
העיתונאי ושורד השואה נח קליגר הלך לעולמו בגיל 92
סקר ענק של ה-CNN שנערך השנה מצא שאחד מכל חמישה אירופים מצדיק אנטישמיות. רבע מהאירופים מאמינים שליהודים השפעה רבה מדי על הכלכלה והפוליטיקה, שליש חושבים שאנחנו משתמשים בשואה כדי לקדם את היעדים שלנו. חמישית מצעירי צרפת לא שמעו על השואה, 15% מהפולנים ו-19% מהאוסטרים לא אוהבים יהודים.
האווירה הזו מורגשת היטב ברחוב היהודי. כמי שנמצא בקשר עם עשרות אלפי בני נוער וצעירים מכל רחבי העולם, אני רואה ומרגיש את הפחד חוזר לשיח. שוב יהודים מתלבטים האם להוריד את הכיפה בצאתם מהבית, מחשש שיותקפו. בני נוער מתביישים בדתם ומוצאם, פן יסומנו כחריגים. זה לא קורה בכל מקום, אבל זה בהחלט נוכח.
רבים שואלים אותי מדוע צריך עוד את מצעד החיים? למה גם היום, 31 שנים לאחר שהחל, אנחנו מכנסים עשרות אלפי משתתפים, יחד עם ניצולי שואה, מנהיגי מדינות, אמנים ועוד, כדי ללכת את אותו המסלול באותו היום? התשובה שלי פשוטה: המשימה שלנו רחוקה מלהסתיים.
אחת המשימות הכי חשובות שלנו, כשאחרוני שורדי השואה הולכים ומתמעטים ומנגד תופעות של גזענות והכחשה מרימות את ראשן, היא להמשיך ולהעביר לילדינו את לפיד הזיכרון. משימה נוספת ששמנו לעצמנו היא להילחם באנטישמיות ובכל צורה של גזענות. זו החובה המוסרית שלנו, העם היהודי, לאנושות, כמי שחוו על בשרם את הפשע הנורא מכולם, וממשיכים ליפול קורבנות לשנאה גם היום.
השנה נפרדנו משמחה (קאז'יק) רותם, אחרון לוחמי מרד גטו ורשה. נפרדנו גם מנח קליגר, עיתונאי וניצול שואה שליווה את מצעד החיים במשך 30 שנה. לכתם מסמל את שעון החול שהולך ואוזל. בכל שנה הולכים מעמנו שורדי שואה רבים. כל שנה אני מוצא את זה יותר ויותר קשה למצוא כאלו שיצטרפו אלינו למצעד, שעוד כוחם במותניהם. לא רחוק היום בו נטל הזיכרון יישאר כולו על כתפינו.
צו השעה הוא לעצור את המגמה הזו עכשיו, לפני שהיא מתרחבת. מדינות חייבות לקחת אחריות ולגדוע את מחוללי השנאה, לפני שיגדלו וההיסטוריה תחזור על עצמה. ההשקעה החשובה ביותר היא בראש ובראשונה בחינוך הדור הצעיר. כאדם שעסק כל חייו בחינוך אני יודע שאי אפשר להיחשף לזוועות אושוויץ ולהישאר אדיש. לא ניתן להכחיש את התהומות שהאנושות עלולה להידרדר אליהם אחרי ביקור במשרפות.
התקווה שלי היא שבשנה הבאה נוכל להיות יותר גאים במעשינו וכי המנהיגות העולמית תגלה אחריות ותפעל ביתר שאת למיגור תופעות השנאה והאנטישמיות בעולם. שנראה ירידה בביטוי השנאה ומעשי האלימות, שיהודים ברחבי העולם ירגישו יותר בטוחים מאשר השנה. עם התקווה הזאת והמסר הזה אנחנו נצעד, גם השנה, בין אושוויץ לבירקנאו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מלווים בעשרות אלפים שגם הם מבטיחים: לעולם לא עוד.