אחת המובאות הנודעות ביותר בתולדות הנשיאות האמריקנית מיוחסת להארי טרומן, כשעמד להעביר את חוזה השכירות של הבית הלבן לדוייט "אייק" איזנהאואר. "מסכן אייק", השתתף טרומן בצער יורשו, הגנרל מחומש הכוכבים שניצח על שחרור אירופה המערבית מהנאצים. "הוא יבוא למשרד ויתחיל לחלק הוראות, עשו את זה ואת זה, ושום דבר לא יקרה. הוא יגלה שזה בכלל לא דומה לצבא".
איזנהאואר, הנשיא היחיד עד לדונלד טראמפ - זה קרוב ל-90 שנה שמעולם לא נבחר, לא למושל ולא לסנאטור, לא לחבר בבית הנבחרים ולא לראש עירייה, דווקא התנסה באחותה של הפוליטיקה, הדיפלומטיה. כמפקד צבאות הברית היה עליו לתמרן בין הממונים עליו בוושינגטון לבין הבריטים והצרפתים. פיקוד על מתחרים קנאיים כמו פאטון האמריקני ומונטגומרי הבריטי חייב כישורים פוליטיים. להקבלה, די להיזכר במשה דיין, דוד אלעזר, חיים בר-לב, שמואל גורודיש, אברהם (ברן) אדן ובמיוחד אריק שרון, עם הקו הישיר שלו למנחם בגין, בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.
עוד בוואלה! NEWS:
דיווח: טראמפ שוקל לפטר את נגיד הבנק הפדרלי עקב העלאת הריבית
בשל הנסיגה מסוריה: "שליח ארה"ב למאבק בדאעש התפטר"
איזנהאואר גם היה פוליטיקאי מיומן דיו לבחור לעצמו איזו משתי המפלגות, שהעריצו אותו במידה דומה, לייצג; ולאגף את הגנרלים בדימוס הבכירים ממנו, מרשל ומקארתור, בדרכו אל הפסגה. אבל התובנה של טרומן לא איבדה מנכונותה: הנשיא, לא חשוב מאיזה רקע הגיע, אינו מסוגל לממש את מדיניותו בפקודות. אם ישלה עצמו שמשאלותיו מתורגמות לצווים, יגלה במהרה שדבר אינו מתרחש.
טראמפ אינו תלמיד שקדן של תולדות ארצו וממשלה. שגיאות האיות המביכות שלו משקפות ידע של מוסמך מכללת פוקס בחוג למציאות מדומה, עם התמחות בעובדות חלופיות. מה לו וללקחי טרומן ואיזנהאואר, ג'ונסון וניקסון. לכן הוא חושב שהוא נשיא, ומסרב לקלוט שהוא ראש ממשלה. נשיא אמריקני מוכרח להיות ראש שלוש קואליציות - המפלגתית, השלטונית והעולמית. עליו לאגד תחילה מאחוריו את הזרמים היריבים במפלגתו, להכניס את הימין והשמאל והמרכז ל"אוהל גדול", כמליצת הרפובליקנים. זאת תשתית הכרחית אך לא מספקת, כי על בסיסה הוא מוכרח להגיע להסדרים מעשיים עם המפלגה היריבה, במיוחד - אך לא רק - אם היא שלטת בקונגרס או במחציתו.
הבוקר, בציוץ אחד מאלפים, התהדר טראמפ שוב בניצחונו על הילרי קלינטון לפני שנתיים. "אחת הזכיות הגדולות ביותר אי-פעם בבחירות", התפנק, כל כך 2016, ושכח להודות לראש מטה הבחירות שלו, ולדימיר פוטין. מילא השיטה האמריקנית, המניחה ל-65 מיליון לגבור על 68 מיליון; הבור העילג עדיין אינו מבין מה משמעותה של הנשיאות שבידו, נטו ולא ברוטו.
נשיא הוא מנכ"ל אמריקה. הקונגרס, על 538 החברים בשני בתיו, הוא הדירקטוריון שלו. ההקבלה אינה מדוייקת, כי המנכ"ל (וכמותו גם המשנה למנכ"ל, סגן הנשיא) נבחר בידי בעלי המניות, המצביעים, אך כך גם חברי מועצת המנהלים, ואישורם נחוץ למינוי הסמנכ"לים, השרים המופקדים על יישום מדיניות המנכ"ל. כפי שטראמפ טוען שהוסמך בידי בוחריו לבצע את המצע שהציג, כך גם כל סנאטור וחבר קונגרס (ובדרג המקומי, מושל ותובע כללי מדינתי). טראמפ רוצה לקיים הבטחות? יופי, אבל כך גם הנבחרים האחרים.
לכן מילת הקסם היתה ועודנה פשרה. כפייה אינה אפשרית וציוץ אינו מביא ציות. זה נכון במהות ונכון בסגנון. מי שאין כלפיו טיפה של יראת כבוד, שאין אמון בתום ליבו ובשיקול דעתו, גם לא יחלץ ויתורים מיריבים שהם בחשבון הסופי שותפים. הקונגרס אינו סרבן פקודה; הוא בן-זוג.
אייזנהאואר העדיף שלא להתערב במחלוקות פנימיות בממשל, להניח לשרים ליישב אותן ביניהם ולהציף אליו רק הכרעות גדולות בין חלופות סותרות. בוש (האב) ידע שהחתמת הרוב הדמוקרטי שכנגדו על המלחמה נגד סדאם חוסיין תעלה לו בהפרת הבטחת הבחירות ("קראו את שפתי") להימנע מהגדלת המיסוי; הוא היה נכון לשלם מחיר פוליטי כבד, בשירות מטרה לאומית. לא טראמפ. הוא רוצה את הצעצוע שלו, קיר.
בוש נהג לעקוץ את עצמו בסיפור שחוק על אימו שניסתה להכריח אותו, בבגרותו כמו בילדותו, לאכול ברוקולי, ירק שלא היה טעים לחיכו. כך בהיותו חבר קונגרס ושגריר וראש ה-CIA וסגן הנשיא. רק בהגיעו לבית הלבן העז להצהיר, ממרום מעמדו, שהוא הנשיא ואם לא ירצה לאכול ברוקולי - לא יאכל. אצל טראמפ המצב הפוך. הוא מתעקש להאכיל את אמריקה כולה חומה בטעם ברוקולי, ואם תסרב - יסגור את הממשל ויסתגר בבית.
וכפי שנהג במתחריו הרפובליקנים ובמתנגדיו הדמוקרטים, בגידופים ושיקוצים וגחמות תינוקיות, כך הוא פועל בזירת העולם, מול חברי מועדון המנהיגים. עבודת המטה, האמורה לתרגם למונחים מעשיים את חזון הנשיא, בהסכמת הקונגרס ובתקצובו, נזרקה לפח והוחלפה בשגיונות, בתחושות בטן ובכמיהה לתשואות שלא יגיעו.
הנחמה היחידה היא שטראמפ איחר להיוולד. מצמרר לחשוב מה היה קורה לאמריקנים אילו נשיא כמותו היה נדרש לעמוד מול היטלר וסטאלין, אילו עמד כמו טרומן בפני ההחלטה על הפצצת יפן באטום, אילו ב-11 בספטמבר 2001 היה האיש שבכוחו לא רק לשלוח צבא למרחקים, אלא גם ללחוץ על המתג הגרעיני. נדיר שתחזיות מתאמתות בדיוק כזה, כמו ניבוי השפעת אופיו של טראמפ על תפקודו, וזה עדיין לא הסוף. דומה שמאז מהלומת פרל הרבור, בדצמבר המר של 1941, לא היה לאמריקנים חג מולד עגום כל כך, וכשאמריקה חולה, העולם סובל.