אחד מראשי אגף התנועה, מספרות אגדות המשטרה, המתגלות לעתים תכופות מדי כנכונות, לא אהב את נתוני ההרוגים בתאונות דרכים בתקופתו. לא שהוא אהב את התאונות, או את הקטל; בכלל לא. אבל עוד פחות מכך אהב את הנתונים, שנזקפו - כמגמה, ובהשוואה לקודמיו, ולעומת מה שתבע ממנו המפכ"ל - לחובתו. הניצב זימן אליו את בוחני התאונות, המוזעקים לזירה. "אם אתם רואים רכב שהתהפך, או שהתנגש בקיר, או שהידרדר במדרון, ללא סיבה ברורה", לימד אותם, "הנהג לא 'נהרג בתאונת דרכים'. הוא התאבד. לא שייך לנתונים שלנו. תעבירו אותו מהתנועה להתאבדויות".
מפכ"ל חדש, בהגיעו מבחוץ, אינו יודע את הסודות הקטנים של המשטרה. רק בהדרגה מתברר לו איך הקצונה, בכירה כזוטרה, מתמרנת סביב המדדים שהפיקוד מנסה להציב, כדי לדעת, לפקח ולנהל. למשל, לשכנע אזרחים המגיעים לתחנות כדי להתלונן, שאין טעם בכך ושמוטב לוותר. אם לא נפתח אירוע ביומן, לא יהיה מי שיספור את האירועים שהטיפול בהם לא מוצה.
כך חייזר, המוצנח מהצבא או מהשב"כ. מינוי פנימי יודע את הסודות, הוא חבר במסדר, אך כדי לשנות סדרי עולם הוא זקוק לבעלי-ברית בסגל הפיקוד ובדרג שמעליו - השר שלו, ראש הממשלה, שר האוצר. נדיר שזה קורה. התוצאה היא שהמשטרה מקרטעת הלאה, רוטנת לעצמה ונותנת קולה בשיר במעמד המגוחך של מקהלת הצבא הכחול הנפרדת מהמפכ"ל.
השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, מינה בשלוש שנים וחצי יותר מפכ"לים מכל אחד מקודמיו, כולל שלמה הלל (שמונה שנים, שלושה מפכ"לים, כי אחד מהם מת מהתקף לב בתוך שבועות). ארדן מינה ארבעה. אמנם שניים מהם - גל הירש ומשה (צ'יקו) אדרי - לא נכנסו לתפקידיהם, אבל זאת עובדה זניחה, כי הרי לא הניצחון עיקר, אלא ההשתתפות.
ביחסי הכוחות שבין השר לבין השואפים לתפקיד המפכ"ל, השר הוא בתחילת הדרך כל-יכול. מי מהניצבים שאינו מקובל על השר לא יקודם. בהמשך, הפער מצטמצם. השר בוחר במועמד ומאותו רגע מציג אותו כגדול השוטרים עלי אדמות מאז רוברט פיל באנגליה של המאה ה-19. גורלותיהם מתמזגים; כשלון המפכ"ל יעיב על השר. לימים, לא יותר מחודשיים-שלושה לאחר כניסת המפכ"ל לתפקידו, יתחיל לרחף סביב יחסיהם אד קל של מירמור על כפיות טובה. זאת, בתנאי שהמפכ"ל דילג מעל למשוכת אישור המינוי.
אדרי המציא גירסה ישראלית לאתגר המסוכן הידוע בעולם כ"צ'יקן" ושהונצח בין השאר בסרט "מרד הנעורים" - שני נהגים המאיצים עד לשפת התהום ובולמים ברגע האחרון; מפסיד מי שמשתפן, או מצ'תקן, ונעצר שנייה וסנטימטר מוקדם מדי (או מהמר ומתרסק). בגרסת "צ'יקו" הנהג דוהר מול עצמו, מתנגש ונמחץ. זאת לא תאונת דרכים, היה בוודאי מוחה הניצב מהאגדה, זאת התנהגות אובדנית.
הנוסע שליד הנהג, ארדן, הועף מהרכב ונחבל. השתלחותו המתנשאת בשופט בדימוס אליעזר גולדברג תדבק בו כאדמומית כפולה, תוכן ומהות לצד נימוסים והליכות. א"ג לימד את ג"א לקח שלא ישכח. ארדן הופתע לא פחות מגולדברג ומהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מטיפשותו של אדרי, שהעלים משלושתם את פגישתו הלילית עם מומחית הפוליגרף חוה יודפת. זה היה עונש ראוי לשניהם - אדרי הכשיל את ארדן, שהכשיל את המדינה במינוי אדרי.
רק הפוליגרף יחלץ
באמצע השבוע חשף יהושע (ג'וש) בריינר, כתב "הארץ" לענייני פלילים, את דיווח מינהל הרכש הממשלתי על הפטור שהעניק לבדיקת הפוליגרף הבהולה של אדרי ממכרז בין מכונים, להנמקת התגמול הנדיב של יודפת: 9,594 שקלים, משמע 8,200 ועוד מע"מ. אפשר להבין מדוע גם יודפת לא הייתה להוטה לגלות למי ששכרו את שירותיה שהיא לכודה בניגוד עניינים. קשה לוותר על הכנסה כזו, מה שבעליל היה נגזר עליה, בהפנייה למומחה אחר, אילו סיפרה על שיחתה עם אדרי. כמובן, רק בפוליגרף ניתן לחלץ מהשניים את האמת המלאה על פרטי השיחה - כמה זמן נמשכה, מה בדיוק נדון בה, איזו עצה מחכימה נתנה לו לקראת הבדיקה שבמהרה התברר שתיערך אצלה, האם תרגלו הודאת "ניקיון" והתוודות על חטאי עבר של הנבדק המיועד, כך שהבודק ישאל אותו רק על תקופות מאוחרות יותר ויאשר שדבריו אמת.
יודפת קיבלה את שכרה, כנגד חשבונית, מהמשרד לביטחון הפנים - משרדם של המנכ"ל אדרי והשר ארדן. אדרי משלם, ביד רחבה, תמורת הבדיקה שנועדה לטהר אותו ושכמעט עשתה זאת, בתמיכת שניים מחברי ועדת גולדברג, לולא עמד גולדברג בפרץ. אילו העמיד עצמו אדרי בתחילת השנה, לפני שהזדרז לפרוש בטרם בדיקת ההתאמה התעסוקתית, לאותה בדיקה כמו של הניצבים האחרים במטה הארצי, ארוכה ויסודית מבדיקת יודפת, הייתה עלות הבדיקה נמוכה ונבלעת בנקל בהוצאות היחב"ם, היחידה לביטחון מידע.
מביך. "למשרד לביטחון הפנים לא היה כל שיקול דעת בבחירת מבצע הפוליגרף ובקביעת המחיר", העיד המשרד על עצמו. "מנכ"ל המשרד לא היה מעורב כלל בבחירת המכון ובאישור העלות. משרד המשפטים והשב"כ הם שהנחו היכן יבצע ניצב אדרי את בדיקת הפוליגרף ומי ישלם על עלות ההליך".
תרשים הזרימה, לפי הסבר זה, היה גולדברג-מנדלבליט-שב"כ-יודפת. גולדברג פנה למנדלבליט להסדיר לאדרי בדיקת פוליגרף. מנדלבליט ביקש מהייעוץ המשפטי של השב"כ לתאם בדיקה. ראש השב"כ נדב ארגמן סירב לסבך את השב"כ בפרשת מינוי המפכ"ל. משפטני השב"כ שאלו את ראש אגף החקירות בשירות, על מי מהמומחים בשוק האזרחי אפשר לסמוך. חוה יודפת, השיב לתומו, אם נותר תום בשב"כ. לא שלושה פוליגרפיסטים, והיא ביניהם. רק היא.
אשר לסכום, הנאמד בפי חמישה לערך ממה שמכוני פוליגרף מקושרים פחות מעזים לבקש, מתברר שזה בכלל מחיר מבצע. "התשלום", לפי המשרד לביטחון הפנים, "בוצע עבור כל ההליך, שכלל פעילות של המכון בשלושה ימים נפרדים: פגישת ייעוץ של בודקת הפוליגרף עם ועדת גולדברג, שיחת עומק עם הנבדק כהכנה לבדיקת הפוליגרף" - השיחה הגלויה, שהוסוותה כשיחת בכורה, בעוד השיחה הלילית המקדימה מוסתרת - "והבדיקה עצמה".
הנטייה האנושית לחמול על אדרי, שאיבד את מפכ"לותו, ולהסתפק בכך ללא חקירה ממצה של פרשת אדרי-יודפת, מובנת. אדרי לא הפסיד בגמר למועמד אחר. הוא הפסיד אחרי הגמר, ולעצמו. זה שבר שההחלמה ממנו איטית ולעולם אינה שלמה. מה חש עכשיו אדרי יודע על בשרו רק יואב גלנט.
אבל היועץ מנדלבליט חייב להסביר מדוע המדינה סלחנית כל כך כלפי מעשה שנועד "להשפיע במרמה על תהליך מינוי מפכ"ל ופגע באמון הציבור בפיקוד הבכיר של משטרת ישראל". זה אינו הציטוט המקורי: המילים "רמטכ"ל" ו"צה"ל" הוחלפו במקביליהן המשטרתיים.
המקור לקוח מכתב האישום נגד בועז הרפז, מהנוסח שלבסוף צומצם בהסדר טיעון, אך ששימש תשתית להנמקת "נסיבות מחמירות" לעבירות לכאורה. הרפז, לטענת התביעה, חתר להשפיע שלא כדין על התהליך הממלכתי של מינוי רמטכ"ל. אדרי ויודפת, בהסתרת פגישתם בבית המומחית (גבעת הלבונה, רעות, לפי מענה הגלוי האחרון, אך מבקר במקום לא מצא השבוע שילוט עם שם המשפחה), פעלו באופן שנועד להיטיב לא עם הזולת, כמו במקרה הרפז, אלא עם אדרי עצמו. אלה אינן נסיבות מחמירות פחות ממסמך הרפז. להיפך; והסתרת הפגישה בודאי בעייתית יותר מהחלטת הפרקליט הצבאי הראשי מנדלבליט, באוגוסט 2010, שלא לגלות לעו"ד רז ניזרי - אז עוזרו של היועץ יהודה וינשטיין, כיום משנהו של מנדלבליט - שעותק של המסמך נמצא בידי הרמטכ"ל גבי אשכנזי. מנדלבליט שבע מרורים בחקירת המשטרה ובבדיקת הפרקליטות ובהתלבטות וינשטיין, עד שתיקו נסגר, אבל בחוויה האישית שלו אין כדי להצדיק עצימת עין בפרשת אדרי-יודפת; לכל היותר, פסילה עצמית והעברת ההחלטה לפרקליט המדינה.
תוהו ובוהו
סופה של מועמדות אדרי ביצר את מעמדו של גולדברג, שצדק לכל אורך הדרך בעוד מבקריו התבזו. הוא התחזק הן כלפי פנים, מול חברי הוועדה, שלא בנקל יתעמתו איתו בהכרעותיה הבאות, והן כלפי חוץ, מול ארדן ומנדלבליט, שכמעט הכשיר את אדרי. התבדתה ציפייתו הילדותית של ארדן, שגולדברג יעבוד אצלו כמסננת. נחשף לעין כל שלא מומשה חובתו הבסיסית של השר, מאז 2015, לבנות סגל מתאים שמתוכו יצוץ מועמד נאות למפכ"ל השנה, או בשנה הבאה אילו האריך את כהונת רוני אלשיך.
אבי דיכטר, בהיותו ראש השב"כ, ייחס חשיבות רבה למינוי שני הסגנים שאחד מהם יהיה יורשו, בכפוף להסכמת ראש הממשלה. משום מה, לא כך נהג כשהתמנה לשר לביטחון הפנים. הוא סירב למנות את הסמפכ"ל בני קניאק למפכ"ל - אם כי מינה אותו לנציב שירות בתי הסוהר - וכשהציג כצמד את מועמדיו למפכ"ל ולסמפכ"ל, הניצבים יעקב גנות ומיקי לוי, הכריז שלוי לא יהיה למפכ"ל אם גנות ייפסל. הזוכה מההפקר באותו סבב היה ניצב דודי כהן, אחיו של ממלא-מקום המפכ"ל זה שבוע וחצי, מוטי כהן, אך התקדים אינו מחייב.
תרגיל אדרי של ארדן - ביקורת חריפה עליו כמפקד מחוז ירושלים, מינוי רוחב לתל אביב, הסכמה לפרישתו כמי שאפסו סיכוייו למפכ"ל, מינוי למנכ"ל, שבחים מפליגים כניצב בדימוס שאין כמותו במשטרה, מלחמה על אישור מינויו למפכ"ל כמעט עד טיפת כבודו האחרונה של המועמד - השאיר במשטרה תוהו ובוהו וסגל מרוסק של ניצבים שאיבדו את יציבותם. יתמנה מי שיתמנה מבפנים, לא רק שיופיע עם דימוי של מס' 2 בלבד ברשימת ארדן, אלא שתלווה אותו הטענה המקוממת שאינו "טוב", כי אם רק "עובר ועדה" - כאילו יש סתירה בין המושגים, והרי ועדת המינויים הבכירים נוסדה כדי לוודא שמקרב הבאים בחשבון לקידום הסופי לא יתמנה מי שזיקתו לממנה פסולה, שמניעי מינויו חשודים או שבריקעו ניבאו צללים אפלים מדי.
אלשיך הביא איתו מהשב"כ ומגימלאי צה"ל שני מקבילים לתת-ניצב, בועז גלעד וצביקי טסלר, כראשי אגפים משניים (תמיכה לוגיסטית ותכנון) במטה הארצי. כשלעצמו, מהלך סביר, כך הגיעו למשטרה בשעתם תא"לים (גבי עמיר, שאול גבעולי, יעקב טרנר) עם אופק קידום משטרתי. אבל הניצבים החדשים של אלשיך לא הרשימו כמשביחי המשטרה. הם נבלעו, כמו עמיתיהם, בחור הכחול של שלטון היחיד האלשיכי.
אלשיך לא הצליח לעקור את דימוי המשטרה כדרג ביניים, בסולם היוקרה, מתחת לצבא ומעל לשירות בתי הסוהר, שהיה בשנותיו הראשונות, לפני צאתו לעצמאות, חלק ממנה - המפכ"ל הוגדר אז כמפקדם של השוטרים והסוהרים. כמו תפוחי פינק ליידי הנקטפים בגולן וממוינים, המושלמים לייצוא, הטובים לחנויות, הפגומים לשוק.
בסוף שנות ה-90 ובתחילת העשור שעבר הגיע לפרקו דור של ניצבים צעירים - אליק רון, שחר אילון, משה מזרחי, בני קניאק, משה קראדי, אילן פרנקו, דוד (צורי) צור, דודי כהן. מתוך בציר זה הצליח השר צחי הנגבי לדלג על דור ותיק יותר, למנות את קראדי ולהועיד את צור לפעם הבאה. זה אמנם מה שעשה בשעתו גם משה שחל, שהקפיץ את רפי פלד ואסף חפץ מעל לניצבים קשישים מהם, וחלופה דומה פרוסה בפני ארדן, אלא שבמעבר מהרעיון אל היישום לא מבצבצות דמויות שהציבור, במשטרה ומחוצה לה, ישתכנע בכשירותן.
קראדי, שנשלף מהמחוז הדרומי, מעוז של עסקני ליכוד הסמוכים לאוזני השרים המחזרים אחריהם כדי להיבחר שוב ובעוצמה, הודה לימים שלא סבל מהמעטפת הפוליטית שאפפה את יחסי השוטרים, העסקנים והשרים. גם יוחנן דנינו היה מפקד המחוז הדרומי, שם אובחנה פעילות נמרצת של מפלגה נוספת, ישראל ביתנו, שאמנם אין בה בחירות מקדימות והכל יישק על פי אביגדור ליברמן. דנינו הועדף על אילון בידי השר יצחק אהרונוביץ, ניצב בדימוס, לשעבר מפקד המחוז הדרומי ועל כן בקי היטב בפוליטיקה המקומית.
למרבה הפלא, גם שני מתחריו של אדרי הפעם, יורם הלוי ודוד ביתן, היו מפקדי המחוז הדרומי עד שהועברו למחוזות בכירים יותר (במשטרה, אך לא בפוליטיקה), ירושלים ותל-אביב, וכך גם ממלא-המקום עכשיו, כהן. אין זאת אלא שבאר שבע, ממלכת הכדורגל עד לעונה הנוכחית, משחה את הניצבים המוצבים בה בסגולה מיוחדת; ואולי אלה דווקא נתיבות, אופקים ואשדוד, עם חצרות רבניהן, בבא זה ואחר ורנטגן ופינטו.
נחוצה מנהיגות
להלכה, ובתנאי שהפעם יכין את שיעוריו היטב, ולו גם בעזרת תצהירים בשבועה ופוליגרף רענן, ארדן יכול לשלוח לוועדת גולדברג כל ניצב, גם אם סמכותו המקצועית אינה מקובלת על השותפים לדרגתו. המשטרה היא מסגרת פיקודית, הקצונה תציית להוראות כל מי שיוברג בראשה כדין, וההפתעה תתמסמס לכדי הרגל. למעשה, נחוצה מנהיגות כדי לחלץ את המשטרה ממשבר ארדן-אלשיך-אדרי. לא יו"ר המטות המשולבים של המחוזות, הזרועות (אגף החקירות והמודיעין/להב 433) והאגפים, אלא רמפכ"ל - רמטכ"ל המשטרה. בין הניצבים כיום, היחיד המאופיין כך הוא הלוי. יש, או היו לו, גם תכונות מלבבות פחות, בעיני ממונים ועמיתים, אך במצבה הנוכחי של המשטרה הוא לבדו המועמד הפנימי שבכוחו למשוך את השוטרים ולא רק לדחוף אותם.
באווירה הרעה שנוצרה סביב המינוי, יתכן שמוטב להלוי לפרוש מההתמודדות ולפשוט מדים, או להחליף אותם במדי רב-גונדר בשב"ס ולהמתין במפקדתו ברמלה, שמא ייקרא לדגל בפעם הבאה. מהלך כזה יועיל לארדן, אם אינו רוצה בהלוי כמפכ"ל - הוא יספק לשב"ס, לאחר התקופה החלשה של הנציבה עפרה קלינגר, מינוי שהוצג כמגלם תקווה (פנימי, נשי) ושנכשל בעליל, נציב חמוש ביוקרת מפקד הימ"מ, משמר הגבול ומחוזות הדרום וירושלים. כך גם יימנע איזרוח של מי שעלול להתגלות כמבקר-יריב חריף וקולני.
אם לא הלוי, ולא ניצב טרי (בדרגתו, להבדיל מצעיר בגילו), ולא פרקליט או שופט - רעיון שדנינו השתעשע בו לאיוש ראשות אח"ם, לקראת פרישתו של יואב סגלוביץ' ב-2013, אך לא מצא מועמד הולם ולא השיג את תמיכת אהרונוביץ' - שאפילו נמצאו והסכימו, היו זקוקים לכישורי ניהול ולשנת היכרות עם המערכת, נותרה רק החזרת גמלאי. ארדן היה יכול לבחור בכך לפני שלוש שנים וחצי, עם מועמדים מעולים כסגלוביץ' ואילון, אז נציב הכבאות במשרד לביטחון הפנים וכשמאחוריו תפקידי סמפכ"ל, ראשות אגף התנועה ופיקוד על מחוזות תל אביב וש"י. אילו עשה זאת, או הציע מינוי קבוע לממלא-המקום בנצי סאו, היה חוסך לעצמו את החרטה על מינוי אלשיך (אבל לא את חקירות בנימין ושרה נתניהו, בבועה המוגנת של אח"ם/להב). אם יפנה עכשיו לסאו, כניצב בדימוס, תהיה זאת הודאה בטעות, לא אופיינית לפוליטיקאים בכלל ולארדן בפרט.
כדי לגייס מחדש ניצב ותיק מחיל-הפורשים, לא גמלאי טרי כסאו או כמו שהיה יהודה וילק כשמיודעו מהשריון אביגדור קהלני החזירו שנתיים לאחר שטרק את הדלת במחאה על מינוי חפץ, דרושה תחילה הכרה בחומרת המחלה; ואם המשטרה חולה, מי ירצה לסכן בה את ראשו הבריא, אפילו אינו חושש מהבדיקה במרפאה של דוקטור גולדברג.
המשטרה נמצאת כיום, אחרי פיאסקו צ'יקו, במצבו של השב"כ בעקבות פרשת קו 300 ודו"ח ועדת לנדוי. אז, במחצית השנייה של שנות ה-80, סבל השב"כ מכאב ראש נורא, שנגרם מעריפה. הוא איבד אז הן את ראשו ואת שותפיו למזימה והן את יורשו המיועד ואת שותפיו לחשיפה, חצי תריסר בכירים. אלופים בצה"ל, כגון מתן וילנאי ("השתגעתי להיכנס לקן הצפעונים?") הדפו את ההפצרות. לבסוף הוצא מההקפאה, הופשר והוחזר לשימוש קצר יוסף הרמלין, שהיה עשור שלם ראש השב"כ, אך בתקופה אחרת, שהסתיימה ב-1974, וללא מנה מלאה של מרץ הכרחי לתפקיד מתיש, בואכה האינתיפאדה. אחריו התמנה סגנו, יעקב פרי, שהביא רוח אחרת, אך שלא היה מתמנה אילו פעלה אז ועדת גולדברג.
הרמלין, למרות ניתוק ממושך - בין לבין הספיק להישלח לדרום אפריקה ולאיראן ולנהל את אגף ביקורת הביטחון במשרד מבקר המדינה - נשען על נסיונו בערוץ המרכזי, הערבי, של השב"כ, שלעומתו נחשבו התחומים הנוספים של האבטחה והטרור היהודי, שהחיבור ביניהם הוא רצח רבין, למשניים. במשטרה אין די בהתמחות אחת, כי מתמזגות בה שלוש פעילויות עיקריות - ביטחון, לחימה בפשיעה, סדר ציבורי. בקיאות בכל השלוש נחוצה; רקע נוסף של חקירות ומודיעין בדרג הארצי הבכיר - יתרון. בעידן נתניהו-ארדן, עם המשטמה הפעילה (נתניהו) וההימנעות מההגנה (ארדן), התנסות בחקירות פוליטיקאים היא מגרעת, אם כי אפשר שנתניהו ישמח להיזכר מי הקים לפני ארבעה עשורים את יחידות החקירה הארציות, במתכונתן המחוזקת: דודו, ארוין אבי-דויד שימרון, בדו"ח הוועדה שלו לחקירת הפשע המאורגן.
עוצמת המשבר מול עוצמת הפוליטיקה
השם הבולט ביותר מקרב ותיקי הניצבים, אם יתגברו על סירובו לחזור לחיים שהותיר מאחור לפני עשור, הוא דוד "צורי" צור. בן 59, מבוגר מהלוי - שהיה פקודו בימ"מ ובמג"ב - אך בן-גילו של ביתן. דיכטר, לפנים ידידו מאשקלון, התנכר לו בגלל עניין פעוט, בריחת האנס בני סלע מידי שוטרי ליווי במחוזו; לארדן, שהמליץ על אדרי למרות רצח שירה בנקי, זה לא יכול להפריע.
צור, סמכותי ונינוח גם יחד, עבר מכאובים משפחתיים ובריאותיים. אם הממלכה תניח לו להמשיך בחייו השלווים, ישמח. רק מכבש יחזיר אותו למשטרה, ולא ברור מאיזה צד של המכבש. לכאורה, יש לו גם פגם: הוא נגע בפוליטיקה. שנתיים כיהן כחבר כנסת מטעם "התנועה" של ציפי לבני. אז אמנם שמר על קשר-עין עם המשטרה, כיו"ר ועדות משנה (למאבק בסחר בנשים ובזנות, למאבק בתאונות דרכים, למניעת אלימות וגזענות בספורט, לבדיקת המצב בהר הבית), אך החלפת ה"מ" בכובעו ב"פ" היא עובדה שאינה ניתנת למחיקה.
ובכל זאת, היא אינה חייבת לפסול אותו. הכל יחסי, עוצמת המשבר מול עוצמת הפוליטיקה, שמתגמדת בהשוואה לתקדימים, ולא רק לעתיקות, משנות ה-50, כאשר אלופים היו מועמדים לכנסת הראשונה ורמטכ"ל כמשה דיין הופיע בפני מזכירות מפא"י. בשעת חירום, ערב מלחמת ששת הימים, עמד ח"כ דיין להתגייס לשירות פעיל כמפקד חזית הדרום. במלחמת יום הכיפורים התגייסו השר חיים בר-לב והמועמדים בבחירות הקרובות לכנסת, האלופים אריאל שרון (ליכוד) ואהרן יריב (מערך). ח"כ שרון שמר זמן-מה על מינוי במילואים, עד שעבר מפיקוד על אוגדה לגיס והרמטכ"ל מוטה גור דרש ממנו לבחור בין המילואים והכנסת. (המילואים ניצחו).
האלוף בדימוס מאיר דגן, ראש מטה הבחירות של המועמד לראשות הממשלה שרון, התמנה בידי שרון לראשות המוסד ושרד את ועדת השופט בדימוס גבריאל בך, קודמו של יעקב טירקל, קודמו של גולדברג. ואולי משמעותי מכולם, המקרה של דניאל הרשקוביץ, לשעבר שר מטעם הבית היהודי ועכשיו נציב שירות המדינה - ובתוקף תפקידו זה, חבר ועדת גולדברג ומחסידיו המובכים של אדרי.
כשנודעה כוונת נתניהו למנות את הרשקוביץ לנש"ם, שיגרה התנועה לטוהר המידות (עוזי ארד, יובל יועז, אביה אלף) מחאה חריפה ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו. בתום התייעצות עם מנדלבליט ועם משנתו דינה זילבר מסרה ברנע-פרגו לממשלה חוות-דעת שכיבסה את אבק הפוליטיקה מחליפתו של הרשקוביץ. היא, זילבר והנחיית היועץ עצמו 6.5000 קבעו "שעל אף שהרשקוביץ כיהן כיו"ר מפלגה וכשר בממשלה, הרי שנוכח חלוף הזמן מאז ניתוק זיקתו למערכת הפוליטית (למעלה מחמש שנים), ובפרט בשים לב לאמת המידה הסטנדרטית בהנחיה בדבר פרק הזמן הדרוש לניתוק זיקה פוליטית, בין שנה לשלוש שנים, הרי שהזיקה הפוליטית נחלשה עד כדי אינה פוגשת את הרף המצריך את הוועדה לבחון כי למועמד יש 'כישורים מיוחדים'. זאת, בין היתר, בשים לב לרקע ממנו הגיע פרופ' הרשקוביץ, שלא צמח בשדה הפוליטי, אלא איש אקדמיה במרבית חייו המקצועיים, שנכנס לתחום הפוליטי משך מספר שנים בלבד". הצבעה בעד הרשקוביץ, הרגיעו נציגותיו של מנדלבליט את השרים, "אינה מעוררת קשיים משפטיים", כלומר צפויה לגבור על עתירות נגדה לבג"ץ.
צור מוכר היטב לארדן. הוא אף היה המפכ"ל-בכוח הטוב מכולם, בעיני ארדן, בקיץ 2015, אלא שאז היה זה שעשוע ערטילאי בלבד - צור, שלא הובא עם לבני למחנה הציוני, סיים זה מקרוב את השנתיים הפוליטיות שלו (והמליץ על פקודו מהימ"מ, ניצב זהר דביר, כמועמד למפכ"ל. הוא טעה. ארדן התלהב ומינה את דביר לסמפכ"ל של אלשיך, אך דביר דהה בסגנות והסיר עצמו מההתמודדות על ירושתו).
כמעט ארבע שנים לאחר שנמוג מהכנסת, ולפי מבחן הרשקוביץ, צור כשיר מחדש למפכ"ל, אם ארדן מחפש מי שהיה ויכול להיות, לא מי שהינו. כמו הרמלין בשב"כ, הוא מסוגל לבוא לשנתיים, לייצב ולהכין יורש, למשל הלוי, בין כסמפכ"ל ובין מהשב"ס. הרשקוביץ הרי יצביע בעדו, ואם גולדברג, על קולו הכפול, יסכים, הרוב מובטח. המפתח, לפיכך, נמצא אצל גולדברג - ואצל צור, שהתרחיש כולו מותנה בהסכמתו להחזיר את ראשו המחלים למיטה המשטרתית.
היום, בהתעלמות מוחלטת מאפשרות קלושה זו, חתום ניצב בדימוס צור, יחד עם מאות בכירי צבא, מוסד ושב"כ לשעבר, על המודעה המאלפת של "מפקדים למען ביטחון ישראל", הדוגלת מנימוקים ביטחוניים ביוזמת הפרדה בגדה המערבית, בבלימת מהלכי סיפוח ובערובה למדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. לא שונה בהרבה מנאום בר אילן של נתניהו, ובקרוב - אם ישרוד - מתוכנית דונלד טראמפ. קו ביטחוני למהדרין, אם גם לא למתנחלין, שאינו פוסל את המצדד בו מלהתמנות למפכ"ל; מה גם שיהיה הרכב הממשלה לאחר הבחירות מה שיהיה, ברור מי לא ירצה, אם יוצע לו, להחזיק בתיק ביטחון הפנים - ארדן.