שני ארגונים ממודרים כהלכה, צה"ל וחיזבאללה, ניהלו בשנתיים האחרונות מלחמת שכל, מוח נגד מוח. צה"ל ניצח. לא הכרעה סופית ומוחלטת, יהיו עוד סיבובים, אבל לפי שעה מבצע "מגן צפוני" הוא צה"ל במיטבו, סיום נאות לתקופתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל.
המידור, כמושג, נולד בכלי שיט פגיעים, לשרטון או לקרחון, לאנייה אחרת או לחומר נפץ. אם תא אחד, המתמלא מים, ייאטם כליל, יגדל הסיכוי שהמשחתת, הצוללת או ספינת הסוחר תינצל מטביעה. כך גם במודיעין ובמבצעים: מדור אחד אינו אמור לדעת מה מתרחש במדור אחר. הסודות לא ידלפו והמשימה תתבצע בהפתעה.
"מגן צפוני", הטיפול בציפורן החודרנית באצבע הגליל, הוא אכן מבצע. לא שריקת הקליעים קובעת, לעתים די בהתגנבות או בתובלה, עיין ערך מבצעי "משה" ו"שלמה" להסעת, השטת והטסת עולי אתיופיה. הטלת משימות, הקצאת כוחות, כוננות כמעט כללית בצה"ל להתפתחויות - חוץ מאשר בבסיס הקרייה, שנמצא בשבוע חנוכה בהדממה חסכנית - וזכר אירועים קודמים בגבול לבנון, כשטכנאי קשר על אנטנה או מג"ד בסיור נורו פתאום, ללא התגרות; הכול הצדיק חשיבה והיערכות במתכונת של מבצע, שהדחפור והמקדח הם רק קצותיו הרועשים.
עוד בוואלה! NEWS:
צה"ל ירה לעבר חשודים בגבול; דיווח: ישראל הזהירה מתקיפה בלבנון
מבצע "מגן צפוני": אותרה מנהרה נוספת שחדרה לשטח ישראל
תכנית סודית שחיכתה שלוש שנים: הוויכוח על עיתוי מבצע "מגן צפוני"
כרעיון העלול להתממש, לא היה חידוש גדול במנהרות חיזבאללה. לחפור אפשר בכל מקום, גם מרצפת חדר ברחוב קפלן לתוך הקרייה. בצפון, לא היה בכך צורך, עד לשנים האחרונות. חוליות רצח חדרו מבעד לסבך, פרצו בנקל גדרות בסיסיות, איגפו מהים, עופפו פנימה בגלשונים. החסימה ההדרגתית של הגבול, במכשול ובמתקנים ובהקפצת כוחות לנוכח התרעות, שלחה את חיזבאללה לחקות את חמאס. הכותרת הייתה ידועה. התעלומה אפפה את התוכן המדויק.
לפני כשש שנים הושק בפיקוד הצפון תהליך ממוקד לפענוח כוונות חיזבאללה בממד התת-קרקעי. קציני המודיעין העריכו, וככל הנראה צדקו, שבאותה עת עדיין לא היו לחיזבאללה מנהרות חוצות גדר, אך שהמגמה עתידה להוביל לשם. פריסת חיזבאללה עד 2006 התיישנה, גם משום נוכחות יוניפי"ל במרחב הפתוח הסמוך לגדר, תוצאה חיובית של החלטת מועצת הביטחון המושמצת 1701. אנשי חיזבאללה נדחקו לעשות לביתם, או ליתר דיוק לבתיהם של תושבי הכפרים והעיירות, בין להסתרת אמצעי לחימה ובין לכרייה מתוך אתרים בנויים, מוקפי קירות וגגות. החל מאמץ שיטתי לניתוח קרקע ולהנחיית גורמי המעבדה לחפש כל מה שיכול להעיד על מינהור - מי, מה, מתי, איך, והכי חשוב היכן.
הזיקה בין שתי הזירות, חמאס-חיזבאללה ופיקוד הדרום מול הצפון, הקרינה גם על המאמץ ההדדי, לחפור ולחקור, מה גם שראשי אמ"ן היו לאלופי הפיקודים, אביב כוכבי בצפון והרצי הלוי בדרום, וקצין ממודיעין הצפון שובץ במודיעין אוגדת עזה לפני "צוק איתן". מטבע הארגון הצבאי ואנשיו ומתוקף הערכות חלוקות של קצינים דעתניים, התגלעו לעתים מתחים, בין האוגדה לפיקוד או בין גורמים בשטח לבין הרמטכ"ל בני גנץ. באוקטובר 2014, חודש לאחר "צוק איתן", הוקם הצוות הייעודי לאיתור מנהרות הצפון, וכשאיזנקוט נכנס לתפקידו וחיפש בקדחתנות את האויב מתחת לאדמה, התייצבה החזית הממודרת, התת-קרקעית. תת"ק, להבדיל מטק"ק (טילי קרקע-קרקע) ורק"ק (כנ"ל, רקטות), האיום העילי הגדול. בשלוש השנים האחרונות המנהרות התקדמו אט-אט ובאין רואה לעבר הגבול, עד שחצו אותו ואיפשרו בכך לצה"ל לפעול נגדן בלי שההמשך ההכרחי יסחוף את ישראל למלחמה.
בחיזבאללה הטיפול במנהרות נעשה בידיעת קומץ בלבד. בצה"ל, מינואר 2017 ואילך, הוגבל העיסוק בתת"ק הצפוני לסדר-גודל של שתי כיתות רובאיות, חומות כומתה בגולני של איזנקוט או סגולות בגבעתי של אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. הכיתה של איזנקוט כללה רק את סגנו (יאיר גולן ולאחריו כוכבי), את ראש אמ"ן (הלוי ולאחריו תמיר היימן) ובכירי קציניו, את ראש אגף המבצעים (ניצן אלון ולאחריו אהרן חליווה), ראש המחקר והפיתוח דני גולד ומעטים נוספים. רבים מהאלופים לא הובאו בסוד הדיונים; בירור הלחימה במנהרות בעזה התנהל במנותק מהסוגיה הצפונית. בכיתה של סטריק, מפקד המבצע, היו ראש מטה פיקוד הצפון, קציני האג"ם והמודיעין, מפקד ההנדסה הפיקודי (אל"מ זיו נימני, שמינויו תוכנן לניצול הידע שצבר בעזה וביחידת יהל"ם) ומפקד מרכז האש והמטרות (תותחן או איש צוות-אוויר), לצד מפקד אוגדה 91, תא"ל רפי מילוא, מבצען מנוסה מתקופתו כמפקד שייטת 13. אצל נימני הוקם ענף חדש למשימות תת-קרקעיות. שילוב כל הצירים ניתן לביטוי במשוואת מהטמ"ה: מודיעין+הנדסה+טכנולוגיה+מנהיגות=הישג. את נוהל הקרב למבצע באמ"ן הוביל אל"מ אבי, קצין המודיעין של פיקוד הצפון.
לפני קצת יותר מחצי שנה, כשתמונת המנהרות דימתה להתבהר - ובעוד גבול עזה מתחיל לספוג מפגינים ועפיפונים - הורחב מעגל הסוד. לראשונה הוכנסו אליו גם דובר צה"ל, תת-אלוף רונן מנליס, מחלוצי התת"ק הצפוני ולימים קמ"ן עזה ב"צוק איתן", הפרקליט הצבאי הראשי אלוף שרון אפק וראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות אל"מ ד"ר ערן שמיר-בורר. בתוך יחידת דובר צה"ל הונהג מידור בתוך מידור: חוליה של חצי תריסר קצינים וחוגרים שעסקה, חודשים מראש, בהכנת חומר חזותי ומילולי בשפות שונות, ביניהן ערבית ורוסית.
מלכתחילה הובן במטכ"ל שהמבצע אינו רק הנדסי בטהרתו או צבאי אם יסלים, אלא גם מדיני ותודעתי. מדינית, הוכר הצורך בהמתנה עד שהמנהרות יחצו את גבול ישראל ויטופלו משטחה הריבוני. תודעתית, הודגשה חשיבות הרגעתו של הציבור בצפון ובכלל - אין זלזול באיום (כדי להסתיר מחיזבאללה את התובנות שהתגבשו בצה"ל נאמר תכופות שהנחת העבודה, להבדיל ממידע מוצק, היא שמנהרות קיימות בכל גזרה) אך גם אין להיבהל ממנו. התממשותו אינה קרובה וההיערכות כנגדו מושכלת.
ההכנות כולן נשאו את חותמו של איזנקוט, מצביא המב"ם - המערכה בין המלחמות - שהיא בעצם מל"ם, מלחמה למניעת מלחמות. החוכמה אינה רק למנוע, אלא גם להימנע; לא להסתפק בפעולה נגד הצד השני, אלא להתאפק ולא להצית שרשרת פעולות שתביא לתוצאה שמניעתה מבוקשת.
איזנקוט יודע שהסתיים עידן מלחמות הברירה של ישראל, מלבנון דרך עזה ועד איראן. למעט איומים קיומיים ממשמשים ובאים, בלתי נסבלים בסיכונם ומערערי יציבות גם בהמתינם ללא החלטה סופית על כן השיגור או במעבה הכור, אזל מלאי נכונותם של הישראלים לשפוך בוודאי דם היום כדי שלא לשפוך אולי דם מחר. אין נס פך הדם. ההתקדמות אינה אנכית או אופקית - היא מעגלית, בסדרת מבצעי דז'ה וו 1 עד אינסוף. לכן הכרח לנהוג בתבונה ובחסכנות, להפעיל כוח מזערי ותכליתי, לא לכפות על היריב נקמת כבוד, להפיל בלי להשפיל, להגיע לסף התהום בלי להידרדר ממנה בעיצומו של צילום סלפי. ככל האפשר, לכרסם בלי לפרסם, כי כשמנקרים עיניים, שמשון העיוור ממית עצמו עם פלישתים.
הניצחון לא שם קץ למלחמות
לא היו לצה"ל רמטכ"לים בולטים כאיזנקוט, מאז תום מלחמת ששת הימים. יגאל ידין החל לבנות את הצבא ונכשל בהתקלויות הגבול, דוגמת תל מוטילה. משה דיין חיפש מלחמה ("קדש") ועלה אליה בסולם של פשיטות מתגברות ומדממות. יצחק רבין ניסה להרתיע את סוריה באיומים והוציא מהיער את הדב הרוסי ומהמדבר את הגמל המצרי. הניצחון ב-1967 לא שם קץ למלחמות. להיפך, זה יובל שנים מנהלת ישראל את מלחמות השטחים שהחליטה להשאיר בידיה ולא להמירם בשלום, ממלחמת השטחים הראשונה (ההתשה), דרך השנייה (יום הכיפורים) והשלישית (לבנון) והרביעית (האינתיפאדה) ועד להתכתשויות ההווה.
האכזבה מרפיונו המדומה של צה"ל, שאינו תוקף את אלפי ראשי הקרב של חיזבאללה (בניגוד לתעמולה, טילים מדויקים מאוד עד כדי סיכון לבסיסי חיל האוויר יש בלבנון בקושי כדי תריסר וחצי), מתכחשת לעובדות הידועות לאחר כל מלחמה: אין מחסור במי שימלאו את מחסורו של האויב המוכה, מהר והרבה ובדגמים משוכללים עוד יותר. הנהגה נחושה, הקיימת או זו שתצוץ מבעד להריסות שקברו את קודמתה, תחדש את הלחימה. לנצח תאכל חרב, שהיא גם חרב, מלחמה בערבית. מכת מנע רועמת נגד התעצמות בנשק מקובל היא לפיכך הימור גדול מדי, על כל הקופה. התחכום נעוץ בסדרה מתמדת של שלילת נכסים (מנהרות, טילים כבדים, מנגנוני דיוק) המצטברת לכדי מכת מנע, אבל חרישית.
להתלבטות שקדמה ל"מגן צפוני" היו מאפיינים שהזכירו את ערב יום הכיפורים 1973 ואת תקיפת הכור הצפון-קוריאני בסוריה ב-2007, כשהבעיה העיקרית הייתה השמדת המתקן בלי לשרשר מלחמה בתגובת-הנגד. בתוך אמ"ן צפה הפעם הסתייגותו של ראש חטיבת המחקר, תא"ל דרור שלום, שטען שמוטב להמתין עוד זמן מה, מנימוקים מקצועיים חסויים, וחלק על אמונתו של סטריק, משיקולים שונים, בסוגיית עיתוי הביצוע; איזנקוט, כדרג פיקודי, שמע את המודיעין (רח"ט מחקר, לא ראש אמ"ן, מוסמך להעריך; ראש אמ"ן מסכים או מוסיף תשומה הנשענת על נסיונו כאלוף במטה הכללי) ואת הטכנולוגים ואת קציני המבצעים, "האדום" ו"האפור" ו"הכחול", וקיבל החלטת מפקד - קדימה.
למעט עדכונים קבועים של שר הביטחון אביגדור ליברמן וראש הממשלה בנימין נתניהו, על התקדמות ההכנות המקבילות של המנהרות והמענה להן, נשאר סוד המבצע המתוכנן בתוך מערכת הביטחון. לפני חודש, ב-7 בנובמבר, הובא לראשונה לקבינט, לאישור עקרוני ולהשארת העיתוי להחלטה לפי הנסיבות. המתנגד היחיד היה ליברמן. האחריות המשותפת להחלטה חלה עליו, כמובן, ללא קשר להיותו ברוב או במיעוט. ארבעה ימים אחר כך הסתבך המבצע המודיעיני המיוחד בחאן יונס וליברמן ניצל את סבב חילופי האש עם חמאס כדי להתפטר. נתניהו, האחראי להרקבה שקורא להקרבה, השתלט על תיק הביטחון, מאוחר מכדי להשפיע על מינוי רמטכ"ל אך עדיין במועד לסירוב קטנוני לבקשת כוכבי להאריך את הכנותיו לכניסה לתפקיד. כוכבי רצה שאיזנקוט יישאר רמטכ"ל חודש נוסף, אולי אף יותר, לפי הצורך. נתניהו רטן, פתח את המיקוח באפס וסגר ב-15 יום בלבד.
השיקולים הסופיים לקביעת העיתוי היו שלושת החי"תים - חורף, חנוכה וחשיפה. מזג האוויר, חופשת החג המייבאת לצפון אזרחים בהמוניהם, התעניינות תקשורתית. בקיזוז השפעות סותרות, לכאן או לכאן, נבחר שחר ה-4 בדצמבר. לקראת המועד, נרשמו שלוש או ארבע תזוזות עיתונאיות לכיוון גילוי המנהרות. אחת ב"הארץ", אחת ב"וואלה! NEWS", אחת באמצעי תקשורת זר, מרוחק ודובר רוסית. מה לו ולעניין? חידה היא, ואין לדעת אם היא קשורה לתזוזה הרביעית, שיחת תדרוך של אישיות פוליטית עם עורכי אמצעי תקשורת ישראלי מרכזי. הצנזורה, דובר צה"ל וגורמים נוספים ביצעו הערכת מצב: העיתונאים הישראלים הבינו, הפנימו וקיבלו את דין הפסילה של הידיעות שהוגשו לצנזור ושנומקה בסיבות מבצעיות. הזר הוגב כפי שהוגב ובא על סיפוקו. המסקנה המצטברת הייתה שאין לחץ, שהמחליטים יכולים להמתין עוד כמעט שבוע, עד לאחר חנוכה, ולבחור את שעת השי"ן לפי התחזית - להביט לשמיים כדי לקבוע מתי לטפל באדמה. בעצם, כמו חקלאי המושבה, המושבים והקיבוצים לאורך הגבול.
כפי שקיוו ואף ציפו בצה"ל, אפשר להחזיר את הכותרת "מלחמת לבנון השלישית" לאחסנה יבשה. זאת עדיין לא החוליה החדשה בשרשרת המוצדקות שבמלחמות ישראל; רק מבצע, שמעפר בא ואל עפר ישוב.
(עדכון ראשון, 6.12, 17:00)