ישראל קיימה קשרים קרובים עם המשטר הצבאי של ברזיל, קיוותה לשלוח לשם פליטים פלסטינים וחתמה עמו על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני לצרכי שלום - כך עולה ממסמכי ארכיון משרד החוץ. המסמכים, שפורסמו לראשונה על ידי פעיל זכויות האדם עו"ד איתי מק, מעידים על היחסים החמים בין הממשלה לבין הדיקטטורה, ששלטה ביד ברזל במדינה הדרום אמריקנית מ-1964 ל-1985.
בחודש שעבר נבחר איש הימין הקיצוני ז'איר בולסונארו לנשיא החדש. בולסונארו, לשעבר קצין בצבא, לא מסתיר את אהדתו לדיקטטורה הצבאית ולישראל. למרות זאת, הוא רכב על גל של מיאוס מהממסד הפוליטי המושחת והרצון למגר את הפשיעה ברחובות הערים. החשש מפגיעה אפשרית בדמוקרטיה לא הניאה עשרות מיליוני מצביעים מלתמוך בו.
לקריאה נוספת בנושא:
עם חולצות של המוסד והנבחרת: כשילדי נשיא ברזיל החדש ביקרו בישראל
נשיא ברזיל הנבחר הצהיר: נעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים
מתגעגע למשטר הצבאי ואוהב את ישראל: זהו נשיא ברזיל החדש
בדומה להיום, גם אז שקלו בברזיליה להעביר את השגרירות בישראל לירושלים, ולפי מסמכי משרד החוץ, נציגיו במדינה עסקו בכך רבות.
"ההפיכה בוצעה במהירות ובתכנון להפליא והביאה, למעשה, במשך 24 שעות, לא רק לנפילתו של גולארט (הנשיא הנבחר, שהואשם בתמיכה בקומוניסטים, ג"א), אלא גם לדיכוי כל האלמנטים השמאליים...ברזיל נמצאת היום במצב מעבר שאפשר להגדירו כדיקטטורה צבאית עם מעטה פרלמנטרי", נכתב במזכר השגרירות בברזיל לאחר ההפיכה, ב-1 באפריל 1964.
ב-16 ביוני 1965 כתב אריה אשל, מנהל אמריקה הלטינית במשרד החוץ, כי הוא מקווה ש"המשטר הנוכחי בברזיל יאריך ימים".
"מקווה שהמשטר יאריך ימים"
בדומה לדיקטטורות הצבאיות שקמו באמריקה הלטינית בתקופת המלחמה הקרה, גם זו של ברזיל השתמשה ביד קשה ובשיטות אכזריות כדי לדכא את מתנגדיה משמאל. דבר זה לא נעלם מעיניהם של נציגי ישראל, אך המסמכים מצביעים על חוסר העניין שלהם מהפגיעה הקשה בזכויות אדם.
"הסיסמאות הן תמיד פוליטיות ומכוונות נגד המשטר. כמעט אין ספק בכך שאלמנטים שמאלנים מתסיסים את משקעי המרירות הקיימים בקרב הסטודנטים", נכתב במברק של שגרירות ישראל ב-26 בספטמבר 1966. ב-15 בדצמבר באותה שנה הילך הרוח היה ברור: "לאיש לא אכפת מה קורה ל'דמוקרטיה' בברזיל".
כחצי שנה לאחר מכן, הבינו בשגרירות כי דיכוי מתנגדי המשטר משפיע גם על הגשמת מטרותיהם. "אין אפשרות להפעיל ארגוני סטודנטים לטובתנו, שכן הארגונים הללו פורקו, למעשה בגלל שמאליותם, והוא הדין בארגונים מקצועיים, שלמעשה אינם קיימים", נכתב במברק שנשלח למשרד החוץ ב-3 ביולי 1967, שבו תוארו הקשיים בקידום האינטרסים של ישראל במדינה.
מלחמת ששת הימים הולידה לא מעט רעיונות הזויים לטיפול בבעיית הפליטים הפלסטינים. ראש הממשלה דאז לוי אשכול סבר כי ברזיל עשויה להוות פתרון. אחרי שיחה שקיים עם שגריר ברזיל בישראל, כתב אשכול ב-23 באוגוסט, כחודשיים אחרי הניצחון הצבאי המזהיר, כי "שיחות אלה נותנות לי יסוד להאמין כי בטיפול אינטנסיבי, ניתן להגיע לכך שאלפים אם לא עשרות אלפי משפחות ערביות, בייחוד מרצועת עזה, יהגרו לברזיל".
ישראל ניסתה לחזק את קשריה עם ברזיל דרך הצגתה כשותפה למאבק בטרור העולמי של ארגונים שמאליים, שחלקם תמכו בפלסטינים. משרד החוץ העביר מידע על כך שאש"ף מאמן ותומך בארגוני גרילה בכל דרום אמריקה, אם כי ככל הידוע ההשפעה של הארגון הפלסטיני על אותן קבוצות הייתה לא רבה. ב-1966 נכתב בסקירה שהכין משרד החוץ על המצב בברזיל כי "לפי הערכתנו אין כרגע במדינה ארגון כלשהו המסכן את המשטר הקיים".
גם קיבוץ ברור חיל בנגב, שבו מתגוררת אוכלוסייה גדולה של יהודים שעלו מברזיל, גויס לטובת הרחבת הברית. משרד החוץ פנה אליו וביקש ממנו לפנות למשרד החוץ של ברזיל ולתאר בפניו את החוויות בהיותם "עמדה קדמית של העולם החופשי מול גלי התוקפנות הנתמכת על ידי העולם הקומוניסטי".
"ניתן להגיע לכך שאלפים יהגרו לברזיל"
שתי המדינות מינו נספחים צבאיים זו אצל זו, וב-1973 הציגה ישראל את מיטב תוצרתה הביטחונית בסלון אווירי בסאו פאולו, כולל מטוסים, טילים וציוד אלקטרוני. עומק הקשרים הביטחוניים באותה תקופה נותר תחת ערפל הצנזורה של משרד הביטחון בישראל, שאינו משתף את מסמכי הייצוא הביטחוני, כשגם ברזיל לא קיימה חקירה ציבורית משמעותית לאחר נפילת המשטר הצבאי, בניגוד לשכנותיה ביבשת.
המעט שידוע הוא שכוחות הביטחון של ברזיל נשאו רובי עוזי ושיחידת המודיעין SNI, שהייתה חוד החנית בדיכוי מתנגדי המשטר, הוכשרה בישראל.
יחסים גרעיניים
ברזיל וישראל שיתפו פעולה בתחום הגרעין האזרחי, וחתמו על ארבעה הסכמים בנושא. הראשון שבהם נכנס לתוקף ב-10 באוגוסט 1964, ארבעה חודשים אחרי ההפיכה. לפי המסמכים, מדענים ישראליים נסעו לברזיל, ובראשית שנות ה-70 ביקר בה ראש הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית, שלהבת פריאר. עם זאת, שנה אחרי החתימה על ההסכם המשלים האחרון ב-1974, ניכרת התרחקות בין ברזיליה לירושלים, בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים.
במסמך של סגן מנהל המחלקה לשיתוף בינלאומי במשרד החוץ, גדעון תדמור, מ-19 בדצמבר 1975 עולה על צמצום שיתוף הפעולה הגרעיני בין ישראל לברזיל. הוא הסביר כי המשטר הצבאי רוצה להצניע את יחסיו עם ישראל ומאוכזב במידה מסומית מ"מסוג הסיוע שהצענו שלא היה בדיוק מה שחיפשו". ביוני 1981 טענה ברזיל שישראל הפיצה מידע על עסקה שלה למכירת אורניום וציוד גרעיני לעיראק, ובמשרד החוץ בירושלים סברו שמדובר בהדלפות מכוונות של המוסד.
"מטרתה של ברזיל ביחסיה עם מדינות המזרח התיכון היא פרגמטית לחלוטין ועיקרה קידומם של האינטרסים הכלכליים, המסחריים והפיננסיים החיוניים שלה כפי שהוגדרו על ידי הנשיא (
) אינטרסים אלה מחייבים טיפוח קשרים עם ארצות ערב, בראש וראשונה עם אלו המפיקות נפט", כתב ב-28 במאי 1975 שגריר ישראל בברזיל דאז, מרדכי שניאורסון.
לדבריו, בעוד שבצמרת הצבא רוחשים אהדה לישראל, השיקולים המדיניים מקשים על ביצוע עסקאות נשק. "מוטב שנתרכז במוצרים שאת זהותם הישראלית ניתן להסוות", כתב השגריר.
לפחות 443 בני אדם נרצחו או "הועלמו" באותה תקופה חשוכה בהיסטוריה של ברזיל, לצד מעצרים ועינויים של אלפי בני אדם. חוק חסינות מיוחד משנת 1979 אוסר עד היום על העמדה לדין של קציני הצבא האחראים לפשעי הדיקטטורה.
אחת מהפעילות שעברו עינויים הייתה דילמה רוסף, לימים נשיאת ברזיל הראשונה שהודחה ב-2016 בשל חשד לשחיתות. בעיניה הייתה זו הפיכה של הימין, ונפילתה אכן בישרה על תום שלטונה של מפלגת הפועלים שהותירה אחרי שחיתות ומיתון כבד.