שני הרוגים - קצין ואזרח, פצועים בדרגות שונות של חומרה, אוכלוסייה הנתונה בחרדה, מבנים הרוסים - זהו מחיר שתי היממות הקודמות. וגם מיליוני שקלים בחימוש אווירי, בטילי יירוט של "כיפת ברזל", בשעות טיסה של צוותי אוויר בקבע, מילואים והצבות חירום; בתגבור כוחות ליד הגבול למקרה שאוגדה נוספת תצא להתקפה בעוד אוגדת עזה מתגוננת; בביטול לימודים ועבודה בשיקום נזקים.
והתמורה? הכרה שבצד השני יש עם מי לדבר, שיחיא סינוואר ועמיתיו להנהגת חמאס הם בני-שיח להידברות רועמת באש, בטיווח, וגם שקטה בדיפלומטיה, בתיווך. זאת מסקנה מעודדת, שאמנם אינה מצדיקה את הדם, אך היא מבוססת בעליל על עובדות.
המשמעות היא שהקבינט של סינוואר רציני יותר ופחות משחק לקהל ביציעים מהקבינט של בנימין נתניהו. אין שם דמגוגיה פשטנית ופופוליזם זול, מהסוג שמשמיעים שריו של נתניהו, יאיר לפיד וחברי כנסת וקריינים למיניהם, עד כדי אכזבה גלויה מכך שימי הקרב הסתיימו ללא פלישה לנורמנדי, איוו ג'ימה וסטלינגרד של עזה.
עוד בוואלה! NEWS:
תושבים בשדרות מפגינים נגד הפסקת האש; בעזה חוגגים בעצרת חמאס
החיילים נכנסו לשטח אסור: המחדל מאחורי פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס
פחות משעתיים לסגירת הקלפיות: 24.06% הצביעו ברחבי הארץ
זה 14 שנה יש עם מי לדבר ברשות הפלסטינית, כי אבו מאזן מתנגד לטרור, כשיטה המזיקה לעמו; ועכשיו יש גם עם מי לדבר בעזה, אף שהנושאים שונים - עם אבו מאזן על שלום, עם סינוואר, שאינו מכיר בישראל, על דו-קיום מעשי.
הכוח הצבאי של חמאס נחלש לעומת תחילת השבוע. הוא ניתן לשיקום, אבל האיתות ברור - במערכה גדולה, המטרה הישראלית תהיה שבירת כוח זה, על מנגנוני השליטה שלו באוכלוסייה הפלסטינית, ומי שטורח כל כך להימנע מפגיעה באנשי חמאס יכול גם לחפש, למצוא ולקטול אותם.
כל זאת, במסגרת החוק הבינלאומי, וברוח זו התגאה הערב היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על השתתפותו בהתייעצויות הדרגים המדיניים והביטחוניים הבכירים. מנדלבליט אמנם היה הפרקליט הצבאי הראשי שהיטיב לתמרן בין מכשולי "עופרת יצוקה", דוח גולדסטון ופרשת מרמרה - כך זכה בדרגת האלוף ובתשומת-ליבו של נתניהו (שטעה תחילה לפנות אליו בשם "עמיחי"), אך עדיין יש טעם לפגם באישיות השסועה בין מומחה הממשלה לחוק הפנימי והחיצוני לבין שוקל כתב-האישום נגד מוביל ההתייעצויות.
החוליה החשובה ביותר באשפת החצים של צה"ל היא זו שהושארה שם ולא נשלפה - עריפת צמרת חמאס. מבצע "עמוד ענן" לפני שש שנים נפתח בהריגת רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, לאחר ששוב ושוב בוטלו פעולות מתוכננות לשבייתו, בגלל חששות גורמים שונים במערכת הביטחון שאיכות המודיעין אינה מספקת. המפקד-השותף של הזרוע הצבאית, מוחמד דף, הופצץ לאורך השנים ונפצע קשה, יותר מפעם אחת; שלא להזכיר נשכחות מימי אחמד יאסין וסלאח שחאדה. על סינוואר חסים, ולא במקרה. הוא ערכי יותר כתואם לפתרון מאשר כנגרע מהבעיה.
איתות הנגד של חמאס היה בהגבלת הירי למרחבי הנגב ולכיש. זה לא הוגן לתושביהם, הנושאים בכל הנטל, אבל המאזן מוכרח להיעשות שכלתנית ולא רגשית.
נציגיו של נשיא מצרים עבד-אל פתח א-סיסי ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב מועילים כחוטים מאריכים, המחברים את התקע לשקע, אבל אין להם השפעה על המהות. קשה להימנע מהמחשבה שאילו ישבו סינוואר ושותפיו עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ראש השב"כ נדב ארגמן וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן-שבת, מתוגברים בשירות מילואים פעיל של מתאם הפעולות בשטחים לשעבר, אלוף יואב (פולי) מרדכי, ניתן היה להגיע להבנות גם בלי ימי-הקרב של השבוע.