פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מאה שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הליברליזם נלחם על מקומו

      הטקסים בפריז סימלו את הקיטוב העולמי בין תומכי הלאומיות החדשה - בהנהגת טראמפ - לבין אלו המנסים לשמר את הסדר הגלובלי שהתקבע אחרי מלחמת העולם ה-2. המחנה הליברלי ספג מהלומה במשבר המהגרים באירופה, ועתה נלחם על מקומו

      מאה שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הליברליזם נלחם על מקומו
      צילום: רויטרס, עריכה: טל רזניק

      שוו בדמיונכם אם ציון יום השנה המאה לתום מלחמת העולם הראשונה היה קורה אחרי שהילרי קלינטון מנצחת בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2016. פרט לכך, כל השאר זהה, כל המנהיגים, כל עמדותיהם הידועות.

      במצב כזה, אפשר להניח שלא היינו רואים את העגמומיות על פני נשיא צרפת עמנואל מקרון בזמן נאומו, והפרשנויות לא היו על קריאת אשכבה, הספד וכל השאר לסדר העולמי הליברלי אלא, לכל היותר, קריאת אזעקה לקום ולהילחם נגד הקולות הבדלניים, הלאומניים והקסנופוביים.

      אין ספק שהבחירות לנשיאות ארצות הברית, שבהן ניצח בסופו של דבר טראמפ, טרפו את כל הקלפים. רוח הזמן כבר אינה הרוח הליברלית הדמוקרטית, זו המקדשת הסכמים בינלאומיים, רואה בדיפלומטיה את חזות הכול, מאמינה בטוב האדם, ומשוכנעת שגלובליזציה היא המענה לרוב, אם לא לכל, בעיות התקופה.

      לקריאה נוספת על מאה שנה למלחמת העולם הראשונה
      "אירוע למנצחים": הימין הקיצוני בגרמניה נגד הטקס לציון מלחמת העולם ה-1
      "השאיפה - שלום אמת": 100 שנים לתום מלחמת העולם הראשונה
      "רודף שלום מזויף": מפגינה חשופת חזה התפרצה לעבר שיירת טראמפ בפריז

      נשיא צרפת עמנואל מקרון וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בטקס בארמון אליזה, פריז, 11בנובמבר 2018 (רויטרס)
      מקרון ומרקל צועדים אתמול בטקס בפריז (צילום: רויטרס)

      נשיא צרפת אירח את האירוע המרכזי לציון יום השנה המאה לסיום המלחמה הגדולה, זו שסימלה הידוע מכל הוא מלחמת החפירות. ארבע שנים של מלחמה שיכלה להימנע, של חוסר אונים של מנהיגים ושל טמטום חסר כישרון של גנרלים. תום המלחמה היה בשביתת הנשק שהובילה להסכמי שלום, שיצרו בעיות יותר משפתרו, וילדו את הרוחות הרעות של הפשיזם, הנאציזם ועוד קודם לכן הבולשביזם. קו ישר מוביל ממלחמת העולם הראשונה אל השנייה, קו שלבו בברלין.

      מקרון מנסה לשמר את הסדר הישן. לא של האימפריות שקרסו במלחמה, אלא של הסדר שנולד מהאפר של אירופה, הסדר של הביטחון הקולקטיבי והשגשוג שלאחר מלחמת העולם השנייה.

      גם המלחמה הקרה הסתיימה, ואת האופטימיות של סיום המלחמה הקרה, זו שסימלה היה המאמר הידוע על קץ ההיסטוריה, ניצחון המערב את כל אויביו, ניצחון הדמוקרטיה הקפיטליסטית ליברלית את כל מתחרותיה בשוק הרעיונות, החליף עולם בדלני, לאומני ומסוכן יותר.

      מלניה טראמפ (GettyImages)
      קודם כל אמריקה. טראמפ והגברת הראשונה (צילום: GettyImages)

      האם מקרון בנאומו, נאום שנדמה שכוון ישירות לאורח מרכזי - נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נאום שבו הבחין בין פטריוטיות ללאומנות והדגיש שהן אינן זהות, להיפך - הן הפכים ניסה לשמר מצב, להספיד - או אולי לעורר?.

      קל לומר שמדובר בהספד של הסדר הליברלי, שהוא איש האתמול. הוא ומרקל הם המייצגים האחרונים, כך נדמה, של הגלובליזציה במיטבה. הוא נאבק באחוזי תמיכה הולכים וצונחים, היא הודיעה על פרישתה. בשתי מדינותיהם עלייה של השוליים הקיצוניים, מימין ומשמאל. בגרמניה צועדים בגלוי מפלגות ניאו-נאציות, בצרפת ימין קיצוני ושמאל קיצוני מערערים על הסדר הקיים של האיחוד האירופי.

      היבשת הישנה כבר לא שולטת בעולם. מלחמת העולם הראשונה האיצה את התהליך, השנייה סיימה אותו. לא עוד פקידים קולוניאליים בכובעי שעם משוטטים באפריקה, הודו-סין והודו. היא התכנסה לתוך עצמה, ובהצלחה. הייתה לענק כלכלי וננס מדיני. הנרי קיסינג'ר שאל פעם בציניות: אם אני רוצה לדבר עם אירופה לאן אני מתקשר? התשובה הייתה ונותרה - לברלין, לפריז, ללונדון (לפחות בחודשים הקרובים). ודאי לא לבריסל.

      מפגש פסגה בפריז - מנהיגי עולם מכ-70 מדינות משתתפים בטקס לציון מאה שנה לסיום מלה"ע הראשונה (רויטרס)
      עולם מפולג. צעדת המנהיגים בפריז, אתמול (צילום: רויטרס)

      התקבעו סדרים, ונדמה היה שהם יישארו. מי היה מאמין עם נפילת חומת ברלין, עם קבלת מדינות מזרח ומרכז אירופה לאיחוד האירופי לפני שלוש עשרה שנים בלבד שהיום האיחוד כבר לא יונהג כימים ימימה בידי צרפת וגרמניה, שבריטניה תעזוב, שאיטליה תונהג בידי ממשלה פופוליסטית, ושפולין והונגריה יחזרו ללאומנות נוסח שנות ה-20 וה-30, בסגנון הלאומני סמכותני.

      לא רק פולין או הונגריה, טורקיה, המדינה הזועמת בשולי אירופה על מנהיגה האוטוריטרי, המחשב את דרכו בין מזרח למערב, או אפילו רוסיה, שתמיד רואה את האינטרסים שלה ומעולם לא התייחסה באמת לסדר העולמי - אלא אם לא הייתה לה בררה. זו ארצות הברית שהודיעה על אמריקה תחילה והעולם כולו, למעט ישראל אולי, חושש או צוהל, לפי העניין כי הכול מבינים את אמריקה תחילה כאמריקה לבדה.
      מכיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים, הכול מדגישים את הצילומים הדרמטיים של מקרון ומרקל גלמודים בגשם, בטקס הזיכרון, בעוד שטראמפ מקבל את פוטין בחיוך מחוף אל חוף כשמנהיגי אירופה לצדו.

      מאבק אידיאולוגי

      הטעות הגדולה הייתה רמת הציפיות. העולם המערבי הליברלי הסתנוור מנפילת חומת ברלין וראה בעיני רוחם את התפשטות האיחוד האירופי, עד וכולל רוסיה, ובשאר העולם.

      הייתה לכך סיבה, בתחילה. באמריקה הלטינית, באפריקה ובאסיה ראינו את עליית הדמוקרטיה. שליטים מושחתים ודיקטטוריים הופלו, אבל לעתים קרובות לא הוחלפו בדמוקרטים אלא בעוד מאותו הדבר. לעתים, כמו באירועי "האביב הערבי", הרודן המודח פינה את מקומו לכאוס ברברי.

      כיום, יממה לאחר הנאום חוצב הלהבות של מקרון חידשו, בשקט בשקט, מדינות סקנדינביה, אוסטריה וגרמניה בשישה חודשים נוספים את ההכבדות על הסכם שנגן, שמאפשר מעבר חופשי בתוך אירופה. צרפת עשתה אותו הדבר בתחילת החודש.

      גרמניה הייתה זו שב-2015 פתחה את שעריה ואת שערי אירופה לפליטים והמהגרים ובכך החלה את משבר המהגרים האירופי. מאז, צנח מספר הפליטים ב-95%, וגם מספר המהגרים העוברים ממדינה למדינה בתוך האיחוד צנח בחדות, אבל הנזק הפוליטי כבר נעשה. המחנה הליברלי ספג מהלומה שהוא לא מתאושש ממנה. במאבק האידיאולוגי, בין הליברליזם לבין הלאומיות המודרנית, לעת עתה לפחות, הליברליזם הוא זה הנמצא במגננה, הנלחם על מקומו.