מי שצועק ללא הרף "זאב זאב" צריך לקחת בחשבון שבשלב מסוים יפסיקו להתייחס אליו. כך למשל איראן המאיימת כבר תקופה ארוכה לפרוש מהסכם הגרעין, ללא אינטרס לחדש מידית את תכנית הגרעין ולהסתכן בבידוד עולמי. המאבק על ההסכם הוא במידה רבה תודעתי.
מנהיג איראן עלי חמינאי הצהיר שכל מטרתן של הסנקציות האמריקניות היא "לשחק בראשם" של אזרחי איראן. האזהרות האיראניות מפני חסימת מיצרי הורמוז הן איום סרק בו נפנפה טהראן בעשור האחרון בכל פעם שננקטו מולה צעדי ענישה.
האיומים האיראניים משפיעים בעיקר על האירופאים, הנוקטים מדיניות אבסורדית ומזיקה מחשש להסלמה צבאית. האיחוד האירופי, בהובלת שרת החוץ פדריקה מוגריני, משתף פעולה עם טהראן והציע להקים מנגנון עוקף לסנקציות האמריקניות. אפילו ההוכחות - בעזרה ישראלית - לפיהן איראן תכננה פעולות התנקשות בצרפת ובדנמרק לא הביאו עד כה למהפך בעמדת האיחוד, למעט הדנים.
לקריאה נוספת:
חמינאי תוקף אחרי הסנקציות: "ארה"ב נכשלה בניסיון לשלוט באיראן"
"אני לא אשרוד": ברחוב האיראני חוששים מהחרפת הסנקציות של ארה"ב
הסנקציות בתחומי הנפט, הספנות והפיננסיים יחמירו את הלחץ הכלכלי על איראן, אם כי הממשל משאיר לעצמו אופציה להחמרה נוספת בהמשך. השאיפה להגיע ל"אפס ייבוא נפט" לא תתממש מידית - שמונה מדינות יורשו להמשיך לקנות נפט איראני, לפחות עוד חצי שנה.
בפועל כבר יש תוצאות ללחץ האמריקני. רק בחודשים האחרונים צומצם ייצוא הנפט האיראני מ-2.7 ל-1.6 מיליון חביות ליום. אפילו סין הורתה לשתי חברות לאומיות להפסיק לייבא נפט מאיראן, אולי כחלק משיפור האווירה לקראת גיבוש הסכם סחר חדש עם הממשל האמריקני. מה שיכול להחמיר מאוד את הלחץ הוא הניתוק הצפוי של הבנקים האיראניים ממערכת העברת הכספים הבין לאומית - SWIFT.
האפשרויות האיראניות להתמודדות עם הסנקציות בעייתיות. ראשית, סביר שהמשטר ימתין כמה חודשים ויעריך את מצבו על פי ההתפתחויות והמצב הכלכלי. פרישה איראנית אפשרית מההסכם אינה קרובה, ותישקל כדי ללחוץ על האירופאים. האיראנים יפעלו בהדרגה ובזהירות על מנת שלא לגרום לקואליציית התומכות בהסכם להצטרף לחרם כולל. החלטה איראנית כעת על חזרה למשא ומתן תחת תנאי הממשל האמריקני תיתפס ככניעה.
הכיוון ההפוך הוא פעולות הרתעה כוחניות, שעלולות לגרום להסלמה - כגון פגיעה בנכסים אמריקניים בעיראק. האופציה האחרונה היא אולי המועדפת על המשטר - לסבול עוד שנתיים ולהמתין להחלפת טראמפ, בתקווה שהנשיא הבא יחזור להסכם המקורי ויבטל את הסנקציות. אבל זהו הימור מורכב, כיוון שעד תחילת שנת 2021 הלחץ יגבר מאוד. טראמפ עשוי בהחלט להיבחר לקדנציה נוספת, או שמחליפו יכול להיות רפובליקני שימשיך באותה מדיניות.
החלטת הנשיא האמריקני על הפרישה מההסכם משתלבת עם הטקטיקה המוכרת שלו: פרישה חד-צדדית מהסכמים רב-לאומיים כדי להגיע מעמדת כוח להסכמים בילטרליים חדשים. שיטה זו מזיקה לבריתות בינלאומיות ולאמון בין מדינות, אך נושאת תוצאות בטווח הקצר. ממשל טראמפ מאמין במנוף הכלכלי ובתלות במסחר בדולר. הוא סבור שכל עימות כזה יסתיים בניצחון אמריקה - עדיין הכלכלה הגדולה בעולם.
כך עשה בהסכמי הסחר עם מקסיקו וקנדה, במשבר מול סין ובהסכם הגרעין, והוא גם אינו חושש ממרוץ חימוש מחודש מול רוסיה - בציפייה שהכלכלה הרוסית לא תעמוד בו. כחלק מאותה טקטיקה טראמפ מיהר להצהיר על מוכנותו להיפגש עם נשיא איראן חסן רוחאני, אך נענה בסירוב.
מי שמציג לרוב את היגיון המערכה של הממשל האמריקני הוא שר החוץ מייק פומפאו. בהמשך לנאום 12 הדרישות שלו הוא פרסם לאחרונה מאמר במגזין "AFFAIRS FOREIGN" ובו פירט את עיקרי האסטרטגיה מול איראן. האנלוגיה המרכזית של פומפאו היא הניצחון האמריקני במלחמה הקרה מול ברית המועצות, ושימוש בכלים דומים מול איראן, ובהם: "לחץ מקסימלי" כלכלי ודיפלומטי, הרתעה צבאית חזקה, הדגשת השחיתות של המשטר וקריאה למשא ומתן ישיר שיביא להתמתנות.
כמו איראן, גם בוושינגטון מעוניינים להימנע מעימות צבאי כולל, בעיקר על רקע מלחמות עיראק ואפגניסטן. מטרת העל היא אולי החלפת המשטר האיראני על פי הדוגמה הסובייטית, אך ממשל טראמפ מצהיר שבכוונתו להביא לשינוי ההתנהלות האיראנית. דהיינו, הוא מקווה שהסנקציות יאלצו לבסוף את חמינאי לשתות עוד "כוס תרעלה" ולדון בהסכם חדש.
הקריטריון המרכזי והחמקמק להצלחת המהלך האמריקני יהיה עד כמה יחשוש המשטר בטהראן מהאיום הפנימי על שרידותו. מכל מקום תידרש לממשל נחישות וסבלנות רבה - מערכת הלחצים האמריקנית יכולה להביא לתוצאות רק אחרי תקופה ארוכה.