אחד המאפיינים המשותפים לאיראן, מצרים, יוון, טורקיה, אלג'יריה ולסוריה הוא שלכולן יש, או שבקרוב מאוד יהיו מערכות הגנה אוויריות מתקדמות מתוצרת רוסית. רוסיה היא הספקית הדומיננטית של פלח זה בשוק הנשק העולמי. ההשקעה הרוסית ארוכת השנים בטכנולוגיות הגנה אוויריות - שפותחה במקור כנגד מפציצים אמריקנים- ומחירן הסביר יחסית, הביאו בשנים האחרונות למכירה מוגברת, כולל הסיכום על מכירת המערכת המתקדמת S-400 לטורקיה החברה בברית נאט"ו. הרוסים נהנים מההכנסות הכספיות, והעברת מערכות הנשק מחזקת גם את מעמדם המדיני במזרח התיכון. את הנכונות הרוסית לפרוש חסות ולספק הגנה למשטר הסורי יראו וילמדו בוודאי גם אחרים באזור.
ההערכות החוזרות והנשנות הן שלאחר שהמלחמה בסוריה תסתיים רוסיה תרצה להגביל את התקיפות הישראליות. גם אם היא לא התנגדה עד כה לפגיעה ממוקדת באיראנים, ברור שיש לה יעדים משלה, חשובים מבחינתה הרבה יותר; הגנה על חיילי רוסיה, שימור מעמדה כבעלת הבית בסוריה וכמעצמה במזרח התיכון, חיזוק משטר אסד, והשגת יציבות ביטחונית כמפתח לשיקום כלכלי. מבחינת פוטין אירוע הפלת המטוס הרוסי מערער על כל היעדים הללו. על פי הפרשנות הרוסית המרחיבה האסון לא היה קורה אלמלא תקף חיל האוויר הישראלי את המטרות בצפון-מערב סוריה, ולכן ישראל אשמה - גם אם ברור שאת טיל הירוט הרוסי ירה צבא סוריה. כך התפתח משבר חמור שעלול להוות נקודת מפנה משמעותית בחופש הפעולה הישראלי.
לקריאה נוספת:
נתניהו שוחח עם פוטין: "העברת הטילים לסוריה מסוכנת"
רוסיה: נעביר לאסד טילי S-300 בתוך שבועיים בשל הפלת המטוס
בצה"ל דוחים את ממצאי התחקיר הרוסי: "מנגנון התיאום פעל בזמן"
אם עד האירוע הייתה אולי תקווה שהרוסים יראו בנוכחות האיראנית מקור עיקרי לחוסר יציבות - כעת נדמה שמבחינת הרוסים הפעילות הישראלית היא הבעיה המרכזית. ברוסיה האשימו רק את הדרג הצבאי ואת חיל האוויר הישראלי, אך סביר שזה לא ממש מנחם את הדרג המדיני. ראש הממשלה ושר הביטחון השכילו ליצור מערכת יחסים טובה עם מקביליהם הרוסים, אם כי משמעותם כרגע שולית; קשרים טובים הם חשובים, אבל מה שמכריע הם האינטרסים.
בעוד שטילים ורקטות הם כלי הרתעה התקפיים - הרוסים מספקים למשטר אסד כלי הרתעה הגנתיים. וכמו כל הרתעה גם זו הרוסית נבנית על שילוב בין פעולות לבין מסרים מילוליים. ההצהרה על העברת מערכת ה- S-300 מצטרפת לסגירת המרחב האווירי מול החוף הסורי, לאספקת ציוד שיבוש אלקטרוני, ולשורת הצהרות מטרידות מצד הקרמלין, משרד ההגנה ומשרד החוץ הרוסי.
לכאורה לא הייתה התייחסות ספציפית להמשך חופש הפעולה הישראלי, אבל הסגנון הרוסי הוא לתת למעשים לדבר. בין היתר הצהירו הרוסים שמערכת ה- S-300 אינה מיועדת כנגד "מדינה שלישית", אבל גם ש"הנסיבות השתנו". בפועל ולטווח ארוך עלול להיות שינוי יסודי הכולל למשל שיתוף פעולה רוסי-סורי כנגד תקיפות ישראליות באזור האינטרסים הרוסי בחוף הסורי, ואולי אפילו בחינה מחדש של מנגנון התיאום הישראלי-רוסי.
החמרה פוטנציאלית נוספת היא אם יאיישו "יועצים" רוסים בשלב ראשון חלק מעמדות מערכת ה- S-300, מעין "תיל ממעיד" אולטימטיבי מול מי שינסה לפגוע בהן. באפריל האחרון הזהירו הרוסים שתקיפת המערכת תביא ל"תוצאות קטסטרופליות לכל הצדדים". כך הרוסים ערבבו מחדש את הקלפים והפרו את היציבות היחסית של החודשים האחרונים. לאור זאת נקודת המבחן החשובה של ההנהגה הישראלית איננה כאשר יגיע מודיעין על יעד חדש לתקיפה בסוריה, אלא האם ומתי תצליח להגיע להבנות אסטרטגיות מעודכנות עם רוסיה.
השיקולים הישראלים אמורים להיות ממילא רחבים יותר מיכולת טכנית. גם אם כפי שטענו גורמים ישראלים יש לחיל האוויר יכולת טובה להתמודד עם המערכת, היא עלולה להגדיל את האיום על המטוסים. אין ספק שיכולת הפעולה הישראלית בסוריה חיונית וחייבת להישמר, אך לשיקולי היישום שלה תתווסף מורכבות רבה; מספיק שחלילה יופל מטוס קרב ישראלי אחד - לא מעל צפון ישראל אלא מעל מדינת אויב - כדי שתתחולל הסלמה נרחבת ומהירה.
ניסיונות להשפיע על תמונת הסיום
משבר המטוס הרוסי מגיע על רקע הישג תדמיתי משמעותי של פוטין וארדואן במחוז אידליב, שם הושגה הפסקת אש בתיווך הטורקים. למרות ההסכם קשה להניח שפוטין ואסד יהיו מוכנים להשלים לאורך זמן עם עצם עבה בגרונם בדמות מחוז גדול הנשלט על ידי המורדים. אם כצפוי יסרבו המורדים להתפנות מעמדותיהם ולהתפרק מהנשק הכבד עלול ההסכם לקרוס.
ייתכן שפוטין סבור שאז הוא יוכל לקבל את הלגיטימציה לתקיפת המחוז, ולפתיחת מערכה שאמורה להיות עקובה מדם. עד אז הוא כנראה מקווה לזכות בנקודות זכות כמי שניסה ברצינות את האופציה הדיפלומטית. כל זמן שהשקט נשמר הסתיימה למעשה הלחימה של אסד מול המורדים. כעת שואפים אסד ופוטין לחזרת הפליטים לסוריה ולשיקום כלכלי. לטווח ארוך המשך תקיפות ישראליות על מתקנים סביב הערים הגדולות ובקרבת שדות תעופה אזרחיים עומד בסתירה לנרטיב השליטה, השקט, והיציבות שפוטין ינסה מעתה לשווק.
הפתרון למשבר הוא מדיני. נתניהו יוצא לעצרת האו"ם בניו-יורק, ייפגש עם הנשיא טראמפ, וינסה לגייס אותו ללחץ אמריקני על הרוסים. בהקשר כללי יותר עומדות שתי מגמות: הראשונה היא החרפת היחסים בין המעצמות על רקע החרפת הסנקציות, חקירת המעורבות הרוסית בבחירות בארצות הברית והרעלות מסתוריות של מתנגדי פוטין. השנייה, גישה אמריקנית מעט יותר אסרטיבית וממוקדת לגבי סוריה. מינויו של מייק פומפאו לתפקיד שר החוץ במאי 2018 העביר למחלקת המדינה את הדומיננטיות בסוגיות מפתח כמו הלחץ מול איראן, הובלת המגעים עם קוריאה הצפונית, וכעת הניסיון להשפיע על תמונת הסיום בסוריה.
בתחילת אוגוסט מינה פומפאו את הדיפלומט הבכיר ג'יימס ג'פרי כשליח מיוחד לסוריה, ומאז מנסים האמריקנים לכרוך את קיפול כוחותיהם בנסיגת הכוחות האיראנים. יתכן ששיחות בנושא התקיימו ישירות עם המשטר הסורי; ב-28 באוגוסט דיווח העיתון הלבנוני אל-אחבאר המזוהה עם חיזבאללה שנציגים אמריקנים נפגשו בדמשק עם בכיר במודיעין הסורי. האמריקנים הציעו הסדר לנסיגת כוחות הדדית, אך הסורים סרבו. הממשל לא הכחיש את הדיווח, ושלושה ימים לאחר מכן הצהיר ג'פרי שהכוחות האמריקנים יישארו בסוריה עד לנסיגת האיראנים ולא רק עד הבסת ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). זהו שינוי חיובי מבחינת ישראל, אך ספק אם הקלף החדש לבדו יספיק כדי להביא לתפנית במדיניות הסורית. ספק דומה קיים גם לגבי היכולת האמריקנית להשפיע על הנחישות הרוסית בעקבות משבר המטוס, שעלולה להגביל משמעותית את יכולת הפעולה של חיל האוויר.