שלל האירועים שהתרחשו בשבוע החולף בדרום, בצפון ובגדה המערבית, הבהירו בפעם המי יודע כמה שהתקווה הישראלית לרגיעה ביטחונית מול סוריה, חמאס ואולי אף בגדה, רחוקה מלהיות מעשית. בשלב הזה נכון אולי יותר לכנותה פנטזיה.
המעורבות האיראנית בסוריה אינה הולכת להיעלם או להיפסק. טהראן, שהשקיעה משאבים כלכליים רבים כל כך וכוח אדם בהצלתו של בשאר אסד, אינה מתכוונת לוותר על גזירת הקופונים בסוריה של היום שאחרי. גם ההסכמים או הבנות בין ירושלים למוסקבה על הרחקת הכוחות האיראניים מהגבול, שזכו ללא מעט כותרות בישראל, אינם צפויים לשנות את האסטרטגיה של טהראן ביחס לסוריה. מכאן שהתקיפה שיוחסה לישראל במוצאי שבת באזור שדה התעופה בדמשק, רחוקה מלהיות האירוע האחרון במציאות בחזית הצפונית.
לקריאה נוספת:
"מלוחמי ההסברה הגדולים": ארי פולד נדקר, ירה במחבל - ומת
דיווחים פלסטיניים: רחפן חדר מרצועת עזה לשמיי ישראל
כך גם פיגוע הדקירה אתמול בצומת הגוש. לאחר רגיעה מסוימת בטרור הבודדים ופיגועי הסכינים, שוב נרצח אתמול ישראלי, ארי פולד (שהיה גם אזרח אמריקני) בפיגוע לא מאורגן. המחבל, בן 16 בלבד מיטא שבדרום גזרת חברון, יצא מביתו לבוש בבגדי ספורט וסיפר להוריו כי בכוונתו להתאמן. בשעות הערב טיולית צבאית שנכנסה בשוגג לתוך מחנה הפליטים קלנדיה נרגמה, וקצינה ושני חיילים נפצעו קל. האירוע הזה היה כמובן יכול להסתיים בתוצאות קשות יותר, בצד הישראלי והפלסטיני. בלילה נכנסו כוחות צה"ל ליטא, כדי למפות את בית משפחת המחבל לקראת הריסה.
כך, שוב אנו מקבלים המחשה עד כמה המציאות בגדה שברירית, והשקט היחסי בגזרה הזו אינו משקף בהכרח את המציאות. העוינות לישראל רק עולה והירידה בכמות הפיגועים היא תוצר הצלחותיהם של כוחות הביטחון הישראלים והפלסטינים. עד כמה שהדבר יישמע הזוי, למרות הנתק המדיני בין ישראל והרשות והעוינות הגלויה בין רמאללה ווושינגטון, התיאום הביטחוני עדיין נשמר ולמנגנוני הביטחון הפלסטינים יש חלק במניעת פיגועים נגד ישראלים.
ובעזה כמו בעזה. קשה לראות את האור בקצה המנהרה. לאחר יום שישי סוער במיוחד שבו נהרגו שלושה פלסטינים, אמש שוב נרשמו הפרות סדר בסמוך לגדר הגבול וצה"ל תקף יעדים ברצועה. חמאס מבהיר במעשים כי אין בכוונתו לאפשר הפסקת אש מלאה אך לעת עתה גם אינו חפץ בהידרדרות כוללת.
לנוכח הקיפאון במגעים בין ישראל-חמאס-רשות על רגיעה מול עזה, ייתכן שבימים או השבועות הקרובים כבר נראה שינוי במגמה זו וחמאס ינסה לאותת כי פניו להסלמה, בעיקר כדי לאיים, לאו דווקא כי אכן רצונו במלחמה כוללת. היום צפויה להגיע לקהיר משלחת של בכירי פתח כדי לחדש את הדיונים על פיוס עם חמאס. ועדיין התקווה בישראל להסדרה ארוכת טווח מול חמאס, נדמה שנגוזה. גם בישראל מבינים שכרגע לא נראית באופק יציבות ביטחונית מול רצועת עזה.
בישראל מצאו כבר מי האשם במצב הזה, וזהו כמובן יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. חדשות לבקרים אנו מתבשרים מפיהם של גורמים שונים במערכת הישראלית, שאבו מאזן מדרדר את חמאס וישראל למלחמה, לא פחות. ומדוע? מאחר שהוא מסרב לקבל את תנאי ההסדרה שנרקמים בין עזה וירושלים בחסות מצרית. אבו מאזן, כך מסתבר, מסרב ברוב חוצפתו לקבל את הסמכות הניהולית על רצועת עזה, כל עוד חמאס אינו מתפרק מנשקו. צריך לשפשף את העיניים כדי להבין זאת.
בישראל, זועמים על כך שאבו מאזן מתעקש שחמאס יתפרק מנשקו. ומדובר באותה ממשלת ישראל פחות או יותר ובעומד בראשה, שבכל פעם בשנים האחרונות שאבו מאזן עמד לחתום על הסכם פיוס עם חמאס, האשימה אותו כי הוא משתף פעולה עם ארגון טרור וכורת ברית עם השטן. אז כיצד זה שכעת לישראל חשוב כל כך שאבו מאזן ימכור נשמתו לשטן, ישתף פעולה עם ארגון טרור ויילך למהלך הסדרה היסטורי, מבלי שחמאס יתפרק מנשקו? ובאותה נשימה כמובן, אם הסדרה שכזו תצא לפועל, הרי שממשלת ישראל תגיע להסכם (לא ישיר) עם ארגון טרור שחרט על דגלו את הג'יהאד והשמדת ישראל. ההסבר מובן: הניסיון להימנע ממלחמה. אולם במקום לומר לציבור הישראלי את האמת העגומה, קל יותר להפנות אצבע מאשימה כלפי מי שמנסה לכופף את חמאס ולגרום לו להתפרק מנשקו.