מנהרות, עבודות בגדר ושיחות: כולם חופרים - אבל השקט בעזה רק מתרחק

זהו יום המנוחה - השבועי או החודשי, עוד יתברר - של סיזיפוס, ההוא שדחף את האבן במעלה המיתולוגיה. לזמן-מה אבדו עקבותיו, אך בשנים האחרונות ניתן להשיגו באזור חיוג 08, המשותף לנגב הישראלי ולרצועת עזה, אם כי בקידומות מדינה שונות. עד אמש עסק סיזיפוס, דחוף ונפול ודחוף שוב וחוזר חלילה, בשינוע סלע שגודלו כצוק איתן וצפיפותו כעופרת יצוקה. עכשיו הוא בהפסקה.

כך גם התושבים משני עברי הגדר, החולקים תחושות מצור ומצוקה. ממש כמו בעזה העטופה, גם בעוטף עזה משוכנעים שאילו בבאר שבע ובתל אביב חוו מה שעובר עליהם, האדישות הציבורית הייתה הופכת לפעילות החלטית לפתרון הבעיה, כך או אחרת.

בעיצומו של משבר, או אירוע חריג, דומה שלעולם לא יסתיים, ורגע לאחר סופו הוא מצטרף לשורה שקדמה לו ורישומו הולך ומיטשטש. חילופי האש השבוע, מופע אור-קולי עם נפגעים, נפסקו כמו שהתחילו וכמו שיתחדשו אם המצב לא ישתנה מיסודו.

לקריאה נוספת:
ראשי רשויות בעוטף עזה נגד הפסקת האש: "בושה. מזלזלים בתושבים"
הפסקת אש במבחן: אחרי לילה שקט, בעוטף עזה שומרים על דריכות
היערכות בחיל האוויר אחרי התקיפה הנרחבת: "מוכנים להמשך פעילות

והמצב הולך ורע. עזה מצטיינת בייצור פלסטינים, שני מיליון ברצועה צרה וקצרה. זה מתכון לפיצוץ אטומי: החלקיקים מתרוצצים בין הדפנות במהירות גוברת וצוברת, מתנגשים ופולטים אנרגיה. כדי להרגיע אותם, מגוחך להגדיר כמטרה "שקט תמורת שקט". זה נשמע כמו תלונה למשטרה על שכן המתעלם להכעיס מתקנות מפגעי רעש, או בהתחשב בנסיבות האישיות של המחליטים בישראל, כמו יוזמת חוק המואזין מפני שהסלסול מג'סר-א-זרקא מפריע לאוזניים אנינות בקיסריה.

ממשלה המספרת לעצמה - כי איש משומעיה אינו מאמין לה - שהפעילות הצבאית הצליחה, משום שהסבב נפסק עד להודעה חדשה על תחילת הסבב הבא, מבטיחה בכך שהסבב הבא אכן יבוא. המדד אינו תרגול מהוקצע של חיל האוויר בהטלת פצצות כבדות - "איך הורסים בטון? בטון" - ואימון בתנאי אמת של בעלי התפקידים הבכירים במנגנון הביטחוני, שנכנסו לתפקידיהם בחודשים האחרונים - ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, מתאם הפעולות בשטחים - אך היכן "פולי" מרדכי כשזקוקים לו ולקשריו במצרים, במפרץ ובזירה הפלסטינית?

המנהרה נחפרת עכשיו משני קצותיה, ללא ודאות שייפגשו. משפחת טראמפ-קושנר חופרת מוושינגטון את העסקה המרהיבה שלה, מול החפירות של ישראל, חמאס והרשות הפלסטינית מתחת לציר "הוברס" הנמתח לאורך הגדר. מעמד חמאס בהסדר בין ישראל והרשות, כשיחסי הארגון עם שתיהן סבוכים ועויינים, הוא אחד המכשולים הקשים בדרך להחתמת ישראלים ופלסטינים על נוסחה מחייבת.

טראמפ יכול לנהוג כרונלד רייגן בספטמבר 1982, כשהנחית על ישראל תכנית שלום בלי להתייעץ תחילה עם מנחם בגין. אבל כוחו הפוליטי של טראמפ דל ודועך. בתוך ממשלו מתעלמים ממנו, כשאינו מבחין בכך. בשבוע שעבר חזר משרד החוץ שלו וקבע, בטבלת תשלומי האכילה-שתייה-לינה של הדיפלומטים האמריקנים, שירושלים היא יישות נפרדת מישראל.

המאמץ המתבקש הוא לגיוס מצרים, סעודיה, ירדן ואיחוד האמירויות למהלך גדול של החכרת שטחים ל-99 שנה (מה שיצדיק את הכותרת "עסקת המאה"). האחריות העיקרית מוטלת על מצרים. היא שיצרה את בעיית עזה, כשצבאה פלש לארץ-ישראל ונבלם בגבול הצפוני והמזרחי של פיסת דרום לכיש או מערב הנגב שהייתה לרצועה, מבית לאהיה ובית חנון עד חאן-יונס ורפיח. אם מצרים תחכיר בצפון סיני שטח לעזה, תקבל מערב הסעודית שטח דומה בגדה המערבית של ים סוף וכך הלאה - האמירויות ייתנו כסף, לא שטח - יבוא קץ למחנק. נדרשת מנהיגות מצרית, מהסוג שגילו, לא באותו כיוון, נאצר וסאדאת, אך לא מובארק. אולי א-סיסי יעזור לסיזיפוס.

התמונות בשידורים והכותרות בעיתונים ובאתרים מטעות. זאת אינה מלחמה. די בדור וחצי מאז מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון להשכיח את ההבדל שבין מלחמה לבין מערכה, מבצע, יום קרב, סבב וחלל אחד בארבע שנים.

אבל היעדרה של מלחמה אינו שלום, ולא יהיה שקט בקווי המגע של ישראל עם הפלסטינים - ועם הסורים - עד שמיקוח השלום ימוצה. הציבור שאינו מרוצה ממהלכיה של ממשלת נתניהו-ליברמן לא יוכל להסתפק באשליה שמדיניותה תשתנה. היא אינה יכולה להשתנות, בגלל עולם המושגים הרעיוניים והמאפיינים האישיותיים של המחליטים. באותו הרכב אישי, תתקבל גם להבא אותה תוצאה הרסנית.

כמו ארגונים דומים בעולם השלישי, אש"ף יצא לדרכו כחיקוי של חזית השחרור הלאומית האלג'ירית, FLN. אלא שה-FLN רצה לגרש את צרפת מאלג'יריה, לא מצרפת. כל עוד אש"ף נתפס כחותר להשמדת ישראל, ולא רק להקמת מדינה פלסטינית נפרדת מישראל ומירדן, לא היה לו סיכוי להצלחה מדינית; וזאת עתה הברירה העומדת בפני חמאס. אם ראשיו יחליטו לתפוס מרובה, ולא להסתפק במועט, הם ימשיכו לעזור לסרבני פשרה-רבתי בישראל לגייס רוב בבחירות.

"חירות" של מנחם בגין התחילה את מסעה מהאופוזיציה הנצחית לעבר הכשר ולבסוף שלטון כאשר ויתרה, למען הקמת גוש עם הליברלים, על עבר הירדן. לא משנה אם כיום בנימין נתניהו אינו רוצה שלום או רק לא יכול, כי הוא שבוי בידי קיצוניים ממנו. התוצאה המעשית זהה, ובמצב של אין-מדיניות, אין-יוזמה, אין הצבת יעד שלום ותנועה אליו - אין כלום ולא יהיה כלום - הזמן פועל לרעת ישראל, כפי שאבחנה לפני שנים ציפי לבני, האישיות הפוליטית המרשימה ביותר כיום בזירה הישראלית.

ומכאן שהתשובה לשאלה המידית, מי ניצח בהתנגשות החולפת בעזה השבוע, תלויה במה שיקרה מכאן ואילך: שיתוק שפירושו עוד מאותו דבר, תעסוקה מובטחת לסיזיפוס, או מדינאות אחרת, שתפלס דרך בסבך. המבחן אינו מי מהצדדים מצמץ ראשון, אלא מתי שניהם יפקחו עיניים.