(בווידיאו: הפגנת השוויון בכיכר רבין שבה השתתפו יותר מ-60 אלף בני אדם)
והימים, ימי "הפנתרות הוורודות". על פי חברת VIGO, במהלך השבוע האחרון גילויי השנאה ברשת כלפי קהילת הלהט"ב זינקו ב-61%. הרשת גדושה בביטויי סלידה של טוקבקיסטים שרואים בהומוסקסואלים "חולי נפש" או "סוטים שזקוקים לטיפול פסיכולוגי דחוף". זאת, אף על פי שהומוסקסואליות אינה נחשבת להפרעה פסיכיאטרית בספר האבחנות הפסיכיאטרי (ה-DSM) כבר משנת 1973 ולמרות גילוי הדעת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל לפיו: "זהות להט"בית אינה תוצר שת הפרעה פסיכולוגית, אינה משקפת קלקול של הנפש ואינה מהווה סטייה".
מצד שני, יש סקרים המעידים על שכיחות גבוהה יותר של מצוקה והפרעות נפשיות כמו דיכאון, חרדה או התקפי פאניקה, דווקא בקרב אוכלוסיית הלהט"ב. אז מי צודק - הפסיכולוגים או הטוקבקיסטים?
עוד בוואלה! NEWS:
"הפכו את הסוטים לגיבורים": מכתב רבני הציונות הדתית נגד הלהט"ב
סיכון החיים, אובדן החסכונות: המסע המטורף של הזוגות הגאים לפונדקאות
"כן לשוויון": רבבות הפגינו למען קהילת הלהט"ב בתל אביב
בניגוד לחלק מהמחלות הגופניות שלהן יש אבחון חד משמעי, מחלות נפשיות או הפרעות פסיכיאטריות אינן פשוטות לאבחון. כדי שהתנהגות אנושית תיחשב להפרעה נפשית עליה לעמוד לרוב בארבעה קריטריונים: חריגות של המחשבות או ההתנהגויות ביחס למקובל בחברה, ירידה משמעותית בביצוע פעולות פשוטות ביומיום, מצוקה נפשית וסכנה לאדם או לסובבים אותו.
לכאורה, הקריטריון הראשון - החריגות מהחברה - מתקיים. שכיחותה של המשיכה המינית כלפי בני אותו המין עומדת ברוב הסקרים על אחוזים בודדים באוכלוסייה. עם זאת, יש שונות גדולה בין מדינות ואפילו בתוך מדינות - למשל בתל אביב לעומת ערים פריפריאליות. יתרה מכך, כשמבקשים מאנשים שלא להתייחס לנטייתם המינית כזהות דיכוטומית של "הומו" לעומת "לא הומו", מתברר שאחוזים גדולים באוכלוסייה מרגישים לעיתים משיכה מינית לבני אותו המין גם אם הם לא מגדירים את עצמם כהומוסקסואלים. בכל מקרה, קריטריון זה אינו מספיק בפני עצמו, אחרת נצטרך למשל לאבחן גם גאונות כהפרעה נפשית.
ומה לגבי הקריטריונים האחרים? לשם כך עלינו להרגיש לרגע מה עובר על נער הומוסקסואל עם כניסתו לגיל ההתבגרות בחברה הטרוסקסואלית סטריאוטיפית. בתקופת ההתבגרות, המשימה של כל נער - סטרייט או הומו - היא לעצב לעצמו זהות אישית מגובשת, להכיר בתכונות שמייחדות אותו וללמוד לקבל את עצמו כפי שהוא. עליו לפתח מה שפסיכולוגים אוהבים לכנות "תודעת עצמי אמיתי".
הבעיה שעומדת בפני הנער ההומוסקסואל היא שהאיסור החברתי להרגיש משיכה כלפי בני אותו המין הופך להיות מכשול בפני גילויו של אותו "עצמי אמיתי". המסרים שהוא מקבל מהחברה עלולים לגרום לו לחשוב שהגוף שלו "מקולקל" ומאוס, ולעיתים גם לתחושת אשמה שאף מלווה בצורך להכאיב לעצמו באופן פיזי.
נערים אלה נמצאים במצבים בלתי אפשריים. אם הם נשארים "בארון", הם עלולים להיות מסומנים כנערים נכשלים. התפקוד החברתי שלו נפגע, או נידון ללופ אינסופי של השתוקקות מכאיבה, חשאיות, אשמה ושנאה עצמית. אם הם בוחרים לצאת מהארון - הם נחשפים לפגיעה ולהתעללות חברתית שוודאי יגרמו להם לדימוי עצמי נמוך ולמצוקה, ובמקרים מסוימים אף לפגיעה בעצמו ולניסיון להתאבד.
מהניתוח הקצר הזה אנו למדים שהנטייה המינית ההומוסקסואלית אינה עומדת בשלושת הקריטריונים הללו מצד עצמה, אלא רק כשמחברים בינה לבין עמדות קדומות ודרישות פוגעניות של החברה. עם ההתבגרות, תחושת החריגות של הנער ההומוסקסואל מתעצמת. הוא מרגיש שבני משפחתו ובני גילו דוחים אותו והוא עלול לפתח עיוותים בדימוי הגוף ותחושת פגימות יסודית ועמוקה עד כדי חוסר תקווה ודיכאון.
ועל זה, טוקבקיסטים נכבדים, המאבק של הקהילה הגאה: על שינוי העמדות הקדומות בחברה ועל הגברת תחושת הגאווה והשייכות שיעזרו למנוע, או לכל הפחות לצמצם, את הפגיעה הנפשית שנערים להט"בים עוברים.
לנוחיותכם נניח את הטיעון המלא של המאמר באמ;לקית מדוברת (ארוך מדי; לא קראתי): הומוקסואליןת אינה הפרעה נפשית, אבל אם תמשיכו להתייחס לחברי הקהילה הלהט"בית באופן סטריאוטיפי ופוגעני, אתם הופכים שותפים לפשע - ליצירת אותה שכיחות גבוהה של מצוקה והפרעות נפשיות.
ולכם, להט"בים יקרים, נאחל שתמשיכו להיות גאים ב"עצמי האמיתי" שלכם ושתצליחו להתעלם מהקולות המשפילים והפוגעניים שמסביבכם. כמאמר המשוררים דורון מדלי וסתיו בגר: הבט בי, אני יצור נפלא. בכלל לא אכפת לי מהטפות המוסר שלך.
ד"ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני מומחה ועמית פוסט-דוקטורט בטכניון ובאוניברסיטה העברית