סיכון החיים, אובדן החסכונות: המסע המטורף של הזוגות הגאים לפונדקאות

בזמן שרבים מצטרפים למחאה הציבורית נגד חוק הפונדקאות המדיר זוגות גברים ואבות יחידניים הקוראת לשוויון הקהילה הגאה, בישראל יש זוגות שאינם מאמינים שיום יבוא ויקרה השינוי המיוחל. הם מבינים כי הדרך היחידה שלהם להפוך לאבות היא לנסוע לחו"ל ולהביא ילד לעולם באמצעות אם פונדקאית. אם בעבר התהליך היה מוכר בהודו, תאילנד ונפאל, הרי שמדינות אלה סגרו את שעריהן, וכעת המדינות היחידות שניתן לבצע בהן את התהליך הן קנדה וארצות הברית.

תהליך זה נחשב ליקר מאוד, ופעמים רבות הוא מביא את אותם הזוגות למצבים שהם לא חשבו שימצאו את עצמם בהם: בין אם ויתור על החסכונות או גיוס מימון המונים, ובין אם סיכון החיים באסונות טבע ובמלחמות. עם חזרתם לארץ, הזוגות אף נאלצים להיתקל במלחמה ביורוקרטית מול בתי המשפט ומשרד הפנים הישראליים.

עוד בוואלה! NEWS:
קהילת הלהט"ב שובתת - ויוצאת לרחובות | המדריך המלא לשביתה
כליאת קטינים בבידוד ומעצרים מיותרים: דוח הסנגוריה הציבורית
מסמכי ה-FBI חושפים: רוסיה ניסתה לגייס יועץ בקמפיין טראמפ כסוכן

שניר הבר קנימח בן ה-36, שנשוי לליאור הבר קנימח בן ה-33, נמצאים בראשיתו של הליך פונדקאות. בימים אלה הם אוספים מידע ומחכים להתקשרות עם אם פונדקאית בארצות הברית. "זה היה די ברור מתחילת הקשר שאנחנו ננסה להביא ילדים לעולם", אמר שניר. "אני מגיע ממשפחה גדולה ואני מורה בבית הספר. גם ליאור הוא ממשפחה של ארבעה בנים. אחרי שהבנו שאנחנו מוכנים לשלב הזה, התחלנו באיסוף הנתונים, ראינו את העלויות, עשינו סיור בין החברות השונות והחלטנו ללכת על חברת ORM בארצות הברית". לדבריו, "הרבה מדברים על ניצול וסחר בנשים, אבל בארצות הברית הכול נעשה באופן חוקי. עברנו סינון קפדני וכך גם הפונדקאית".

בשלב זה הם הבינו את העלויות הכלכליות הגדולות שבפניהן הם עומדים. "כל החסכונות שלי, של ההורים שלי ושל ליאור נותבו לתוך ההליך זה, תוך גיוס כספים בקמפיין מימון המונים שהרבה אנשים טובים נרתמו אליו ותמכו", סיפר שניר. "הצלחנו לצאת לדרך כשהבנו שאנחנו מוותרים על ביטחון כלכלי כי הרצון שלנו להיות הורים גובר על הכול. שום דבר לא יעצור אותנו מלהגשים את המטרה הזאת".

הוא הוסיף כי "כשאמרו לי שאני לא אהיה הורה זה רק דירבן אותי יותר להתחיל את המסע הזה", מסע שאותו הגדיר כ"מטורף": "אתה חי עם רגל אחת בארץ ורגל אחת בחו"ל. הכול בשלט רחוק. כשאתה שם, אין לך עם מי להתייעץ, כי המשפחה והחברים שלך לא איתך".

הריאיון התקיים על רקע המחאה הציבורית בישראל, שבמסגרתה מתקיימת היום שביתה כלל ארצית של חברי וחברות קהילת הלהט"ב ותומכיהם, ומוקדי מחאה מתפרסים ברחבי הארץ. "תהליך הפונדקאות מתקיים בישראל בכל מקום, אז למה להדיר אזרחים ממנו? למה לשלוח אותנו למדינה רחוקה?", אמר שניר.

שניר וליאור החליטו לעבור לניו יורק כדי להיות קרובים אל האם. "אני אלך להיות מורה שם. הרעיון הוא להיות קרוב להריון בעתיד, כשהוא יקרה. לצערנו אנחנו נאלצים לעקור את החיים שלנו מכאן, לעזוב את המשפחה ולנסוע לארצות הברית כי רק שם אנחנו יכולים להביא ילדים. אנחנו מרגישים מגורשים מהארץ שלנו".

שניר מדגיש כי אימוץ אינו אופציה בישראל מכיוון שהחוק אוסר זאת עליהם. הוא ובן זוגו שקלו את האפשרות של הורות משותפת, אך הם לא היו מעוניינים בכניסת אדם שלישי למערכת היחסים שלהם. "אנחנו מרגישים מופקרים", הוסיף. "החיים שלנו כאן, זו המדינה שלנו, אנחנו האחרונים שאפשר להגיד עליהם שלא נהיה הורים טובים. אנחנו מקווים שהמחאה הזאת אכן תוביל לשינוי. למשפחות שלנו נשבר הלב ששני הבנים עוזבים והנכדים יהיו בארץ רחוקה".

עוז פרבין, יו"ר עמותת אבות גאים, סיפר על העלויות הגבוהות של התהליך: "ההליך היום יקר מאוד ומתאפשר רק לאנשים אמידים מאוד. לא הגיוני שבמדינת ישראל יהיה כזה חוסר שוויון, שסטרייטים יוכלו לעשות כאן פונדקאות בזמן שאבות יחידניים וזוגות גברים לא יוכלו לגשת להליך. עולה השאלה מה עושים הומואים שאין להם הרבה כסף. נמנעת מהם האפשרות להקים משפחה בישראל".

עדי גורפיל נמצא בזוגיות עם עמר לבון. השניים, בני 41 ו-32 בהתאמה, מתגוררים בכפר סבא ונמצאים אף הם בעיצומו של הליך פונדקאות, כאשר האם הפונדקאית נמצאת בשבוע ה-30 להריון. "אנחנו בעצם כבר צריכים להכין את המזוודות", אמר עדי. "עשינו את ההליך בפרוטלנד, אורגון, דרך חברת ORM. אנחנו מאוד מתרגשים לקראת הלידה ומצפים לה".

לדבריו, "אחת הבעיות הקשות שהסיטואציה הזאת גורמת לנו להרגיש היא שאנחנו עושים את הפונדקאות בארצות הברית, לא בנפאל או הודו, שגם שם זה היה ממש קשה אבל זול יותר. אני לא מסתכל רק על עצמי, אני מסתכל על הקהילה עצמה. לא כל חברי הקהילה יכולים לקבל תמיכה כלכלית כזאת, שבלעדיה אי אפשר לעשות דבר כזה, ושכרוכה גם בנסיעות לחו"ל. אנחנו חרדים מהעובדה שאנחנו לא רואים את האם הפונדקאית פיזית. כל השיחות איתה נעשות בסקייפ, בוואטסאפ, אפילו את האולטרה-סאונד היינו צריכים לראות בווידאו. ועל כל דבר משלמים כסף, שום דבר לא בחינם".

עדי סיפר כי ההמתנה למציאת הפונדקאית המתאימה ארכה כשנה. "נפלנו על מישהי מדהימה, מישהי שבאמת חיה ונושמת את זה", העיד.

"מה אני אגיד לילדים שלי?", הוסיף עדי. "למה עשיתי את זה שם? ישראל זו מדינה ששירתי אותה, אני משלם לה מיסים. זו הרגשה מאכזבת, פשוט יורקים לנו בפרצוף. מעבר לכל התהליך שנעשה בחו"ל, גם כשנחזור לארץ התהליך לא נגמר. זה כרוך בבתי משפט ומלחמות ביורוקרטיות מול משרד הפנים כי הילדים לא נחשבים לאזרחים".

על תחושות המשפחה אמר עדי: "ההורים שלנו מאוד מתרגשים אבל מאוד מאוכזבים. הם חיים פה כל כך הרבה שנים, וגם אותם מאכזב שהמדינה חשוכה ולא נותנת לנו לעבור הליך שיכול לשנות אותה. הכול קיים בארץ, אנחנו מובילים בתחום הילודה וזה אבסורד שאנחנו צריכים לנסוע לקצה השני של העולם בגלל שיש קבוצה קטנה ששולטת על הרוב". הוא אמר כי הוא מזועזע מהתבטאויות של חברי כנסת כמו בצלאל סמוטריץ' והוסיף כי "הגיע הזמן שראש הממשלה יפסיק לשקר לטובת ההישרדות הפוליטית שלו ויתחיל לפעול למען האזרחים שאותם הוא אמור לשרת".

אלון מוליאון מיכאלי ואמיר מיכאלי מוליאן הם אבות לשירה, בת חמש וחצי, ומאיה, בת שלוש וחצי. הם היו בין הזוגות שחולצו מרעידת אדמה בנפאל לאחר שנסעו יחד עם עוד כמה זוגות כדי להביא ילד לעולם באמצעות אם פונדקאית. השניים ביצעו את ההליך דרך חברת "תמוז" שהייתה הראשונה בארץ להציע הליכי פונדקאות בינלאומיים לזוגות חד מיניים ויחידנים.

אלון סיפר כי "התחלנו את הליך הפונדקאות בהודו בשנת 2012 ובשנת 2013 שירה נולדה במומביי. נאלצנו להישאר שם במשך חודשיים כדי להסדיר את ההליכים הביורוקרטיים. בחודשיים האלה ההורים שלנו לא ראו את הנכדים. היינו שם לבד".

הבעיה המרכזית, לדבריו, היא ש"לא מספיק שאתה מנהל את התהליך מרחוק, אתה גם חווה את הרגעים הכי גדולים בחיים שלך הרחק מכולם. זאת הייתה התחושה וההתמודדות העיקרית שלו בתהליך הראשון. כששירה נולדה התחלנו בתהליך השני, ואז סגרו את הודו".

בתאילנד הזוג לא הצליח לבצע את ההליך, כך שהם העבירו את העוברים לנפאל. "זה היה מסע ארוך מאוד", סיכם אלון. "בתום שנתיים וחצי בניסיון השני בנפאל נולדה מיה. תשעה ימים אחרי שהיא נולדה הייתה רעידת האדמה המפורסמת שקיצרה את השהות שלנו שם לשבועיים, במקום להיות שם חודשיים עם תינוקת שרק נולדה - הנסיבות היו נוראיות".

באותם ימים חלתה אמו של אלון בסרטן. "יומיים לפני רעידת האדמה היא חטפה הרעלת דם. התמוטטה כל הלילה. הרופאים ניסו להציל את החיים שלה. אמרתי לעצמי שאמיר יישאר להליך הביורוקרטיה, ואז קרתה רעידת אדמה שבסופו של דבר החזירה אותי הביתה".

לדברי מוליאן, מעבר להליך הקשה בפני עצמו, הנסיבות האישיות עלולות להקשות על המצב. "ההורים שלנו הם מבוגרים. אנחנו מטפלים בהם פה. פתאום צריך לנסוע לחו"ל. היא הייתה חולת סרטן במצב קשה, יכולנו לפספס אחד את השנייה. בסופו של דבר הגענו לארץ והיא הייתה בבית חולים. לקח שלושה חודשים עד שהיא ראתה את מיה לראשונה אחרי שהמצב שלה התייצב. זה היה הרגע המרגש".

מוליאן רואה את עצמו כאחד מחלוצי התהליך - ועכשיו המאבק הוא לטובת הדור הצעיר. "אני רואה את בני ה-25 וה-27 שחוסכים מעכשיו לפונדקאות. הם יודעים שהם ירצו לעשות את זה. מה הסיכוי שלהם במדינה הזאת להגיע לילד? אנחנו צריכים להנגיש את הפונדקאות, במחירים סבירים או באלטרואיזם, לא משנה מה המודל הכלכלי". אלון מבחינתו "זועק את זעקתם" של אותם צעירים: "פילסנו להם את הדרך ועכשיו אין להם אפשרות".

את מהלך ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הגדיר כ"תרגיל מסריח" מ"בית הקלפים". "זה לב המאבק", אמר. "יש זעם אמיתי בשטח. זה כבר לא פונדקאות, זה זעם שמדבר על הדמוקרטיה שלנו ועל זה שאנחנו כרגע הילד הרע שאומר: חברים, תתעוררו על החיים שלכם, קומו על החיים שלכם, אי אפשר יותר. אנחנו הילד המעצבן שנתנו לו את הכאפה האחרונה שמוטטה אותו. כל הדמוקרטיה הזאת חולה. חוק הלאום עבר השבוע. זאת גזענות ממדרגה ראשונה, זה המקום שממנו הכול מתחיל וחוק הפונדקאות הוא רק סימפטום של דברים נוראיים שקרו בפוליטיקה בשבוע האחרון. צאו לרחוב".