יותר ויותר יהודים כאילו מבקשים למלא אחר צוואת המן הרשע: "ישנו עם אחד מפזר ומפרד". הרצון להגביה את חומות ההפרדה בין הזרמים בעם היהודי גובר כבר מזמן על הרצון לשמור על לכידותו. כולם צודקים לשיטתם, וכמו שאמר אחד מנביאי דורנו, ר' יהודה עמיחי, "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים". על פרחיה המעודנים של תקומת ישראל, ברפואה, בחקלאות, בטכנולוגיה בספרות ובאמנות, מאיימת סופה רעה.
לסופה הזאת אחראים לא חיזבאללה, לא האיראנים ולא חמאס. זוהי סופה מתוצרת כחול לבן, שהאחראים לה הם מנהיגי כל הזרמים, הסיעות והכיתות למיניהן מימין ומשמאל. על כולם מנצחות ביד רמה כנסת ישראל וממשלת ישראל.
עוד בוואלה! NEWS:
"אנחנו לא 'יהודים כשרים' - אבל לרב שחיתן אותי לא מגיע מעצר"
מסעדות יוכלו להצהיר על כשרות - ללא תעודות של גופים אלטרנטיביים
בעקבות הפרסום בוואלה! NEWS: ח"כ רוזין דרשה דיון בסמכות הרבנות
אחת מן התופעות המרשימות ביותר היא זו שהעם הקטנטן הזה מונה לא יותר מ-13 מיליון אישה ואיש. שישה מיליון ממנו נכחדו ממש לא מזמן. עדיין חיים בינותינו ניצולי שואה, כדי להזכיר לנו שסכנת ההכחדה עדיין נוכחת. העם הפצפון הזה אכן מפוזר בין העמים, אך השאלה האם הוא מפורד עד כדי התפרקותו מרצון לעמים נפרדים, עודנה פתוחה בשלב הזה, ולא לאורך ימים.
מה שמקצר מאוד את זמן מתן התשובה החיובית לשאלה הרת גורל זאת, היא העובדה שכל אחד מן הזרמים פועל כדי להוציא את הזרם האחר מכלל ישראל. מכיוון שיש יותר מידי יהודים בעולם, אנחנו רשאים לוותר על כמה מיליונים, שאולי אינם מתנהגים על פי הכללים היהודיים שקבענו לעצמנו.
כשהמרד בחקיקה הדתית החל להתעורר
אחד הסוכנים הראשיים של קביעת הכללים היהודיים, מי בפנים ומי בחוץ, הוא הארגון החילוני הנקרא מדינת ישראל. הארגון החילוני הזה פועל באמצעות הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, ובו חברים יהודים מזהויות שונות ולא יהודים מזהויות שונות. כנסת ישראל העניקה מזמן לרבנות הראשית את הבלעדיות לחתן ולגרש יהודים בישראל.
שתי בעיות חמורות צצו עקב כך: האחת, חקיקה דתית במדינה האמורה להיות דמוקרטיה ליבראלית (ראה מגילת העצמאות). השנייה, והחמורה לא פחות, מתן סמכות לזרם מסוים אחד בלבד; היהדות האורתודוכסית בגרסתה החרדית. הציבור היהודי בישראל בלע עד לזמן האחרון את שתי הטרפות הדתיות האלה. מפעל הקמת המדינה, ביסוסה הכלכלי והשמירה על ביטחונה היו דחופים יותר מהמאבק בכפייה הדתית. הציבור התבגר, המדינה התעצמה, החברה השתנתה ותהליכי מרידה בעיוות החברתי הזה החלו לצוץ יותר ויותר.
חכמינו זכרם לברכה הבינו את גבולות הכפייה. הכלל היהודי העתיק שניסחו בעניין אחר אומר: אם אמרה האישה "מאיס עלי", אין כופים עליה (כתובות, סג, ע"ב). יהודים רבים בישראל מאסו בזרועותיה הדתיות של המדינה ואין כוח המסוגל לכפותם לסור למשמעתם. אם להשתמש במושגים רבניים, היהודים הללו כתבו לרבנות ספר כריתת ונתנו לה גט פטורין.
יהודים אלה באים כמעט מכל גווני הקשת היהודית והדתית בישראל. ביניהם נמצא רפורמים ואורתודוכסים, חילונים ומסורתיים, מזרחים ואשכנזים. לכולם ברור, שהמתכונת הנוכחית של יחסי דת ומדינה מזיקה ליהדות. בעידן של חברה אזרחית, הציבור איננו ממתין להוראות הקומיסרים של הדת מטעם המדינה. הוא לוקח אחריות על חיי הזהות והתרבות שלו תוך שהוא מתעלם במפגיע מהוראות החקיקה הדתית.
גל של חתונות יהודיות, שלא על דעת הרבנות, שטף את מדינת ישראל בעשורים האחרונים. למעשה, ככל שהזמן נוקף, מדובר בצונאמי מתגבר והולך של חתונות אלטרנטיביות: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ". הרבנות הראשית, מערכת בתי הדין הרבניים ומדינת ישראל חסרי אונים לנוכח התופעה. רק תגובה אוטומטית אחת נותרה בידם, הגברת האכיפה תוך החמרה הלכתית והגבהת חומות ההפרדה.
כך נוצר מעגל קסמים אימתני, כל החמרה הלכתית גוררת בעקבותיה את גינוי הרבנות והגברת תופעת החתונות העצמאיות, שלא על דעת הרבנות. זהו מצעד איוולת ממלכתי שסופו מי ישורנו.
מאחר שתופעת החתונות האלטרנטיביות מתגברת והולכת, מנהלת הרבנות הראשית בהקפדה יתרה ספרי יוחסין של ילדים להורים כשרים ובלתי כשרים מבחינתה (ילדים לפסולי חיתון, לנישואי תערובת, לפונדקאות, לחד מיניים ועוד). ילדי ההורים הבלתי כשרים, לא יוכלו להינשא בבוא העת עם ילדי ההורים הכשרים לכאורה. כך יוצא, שמדינת ישראל, באמצעות הרבנות מטעמה, מקדמת את פירוק העם היהודי בישראל לשני עמים לפחות.
עמים אלה נבדלים זה מזה בתפיסות עולם שונות באופן תהומי. מחיקת האפשרות שיבואו אי פעם בקשרי נישואין מקבעת לדורות את עובדת קיומם של עמים נפרדים. אם נוסיף לכך את סוגיית המשבר עם יהדות התפוצות הליברלית, נקבל עוד קבוצת זהות גדולה, המשתייכת מבחינה היסטורית לקבוצת העמים היהודיים.
בזמן שאנו דנים באחת מהסוגיות המרכזיות המעסיקות את המדינה, שתי מדינות לשני עמים, ישראלי ופלסטיני, מוטב שנקדיש תשומת לב לשאלה, כמה עמים יהודיים יישארו בשטחי מדינת ישראל לאחר הפרידה מהפלסטינים. זה אמנם נשמע כבדיחה, אבל היו פעם כמה ליצנים שרצו להקים את מדינת יהודה. אין לנו כל ערובה, שלא תקומנה בעתיד קבוצות זהות שתבקשנה להקים לעצמן את המדינה היהודית שלהם.
עמים אחרים עשו ועדיין עושים זאת. מבחינה זאת ניתן לומר שכולנו, כולל החרדים, הולכים בבטחה לפי חוקות הגויים.
מעצרו של ידידי, הרב דובי חיון, בעוון עריכת חופה וקידושין שלא על דעת הרבנות, אינו אלא קצה קרחון. זוהי עדות לחוסר אונים של מדינת ישראל, הרבנות הראשית ומשטרת ישראל לנוכח תהליך המרידה בדת המדינה. דבר אחד אולי יעצור את הצונמי של החתונות האלטרנטיביות והפירוק לשני עמים או יותר.
רק שינוי יסודי של החקיקה ביוזמת המדינה, או למצער, שינוי דרמטי של גישת הרבנות הראשית, תוך התאמתה למגמות הרווחות כעת בחברה המודרנית בישראל (לפי מודל צהר, או השגחה פרטית). הסיכויים לכך קלושים עד אפסיים. המדינה נשלטת בידי אוליגרכיה דתית הן בכנסת והן בממשלה. הרבנות נשלטת בידי הרחוב החרדי, שימהר להאשים אותה ברפורמיות על כל שינוי מזערי שתבקש לעשות.
המלכודת סוגרת על כולנו, הכתובת רשומה על הקיר ועם-הספר איננו משכיל לקרוא אותה. כעת, בדלית ברירה, לא נותר לנו אלא להפנים את עובדה שהמציאות של "עמים יהודיים" מתדפקת בדלת, כאותם שליחים צבאיים הבאים לבשר למשפחה את אסונה.
ד"ר יעקב מעוז, מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר, מחבר הספרים "צדק פואטי" ו"אלוהים, אהבה ואסתטיקה". מנהל מדור זהויות וחיים משותפים בחברה למתנ"סים. חבר הנהלת תנועת "תיקון". מתנדב בוועד העדה הכורדית, לשימור הלשון הארמית. בעל פינה בגלי צה"ל. מנחה אירועים וטקסים.