31 רקטות נורו הלילה לעבר יישובים ישראלים משטח רצועת עזה, לאחר שחיל האוויר תקף כמה מטרות של חמאס, בהן "מנהרות טרור" לפי הודעת דובר צה"ל. זאת, כמה שעות לאחר שקצין צה"ל נפצע באורח בינוני מזריקת רימון לעברו במהלך ההפגנות שמארגן חמאס בקרבת גדר המערכת בגבול עזה. בצה"ל ובמערכת הביטחון רואים בחמאס אחראי להשלכת הרימון, אלא שספק אם הארגון רצה בכך או יזם את התקרית.
מנגד, ירי הרקטות כבר היה מהלך מתוכנן ויזום של חמאס שידע והבין שצפויה תגובה ישראלית על הפגיעה בקצין צה"ל. הבוקר הסביר דובר הארגון בעזה פאוזי ברהום שתגובת חמאס נועדה לייצר "מצב מאוזן שיכריח את האויב לעצור את ההסלמה". או במילים אחרות, ברהום מבהיר לפלסטינים וגם למדינת ישראל שעל אף ירי הרקטות, חמאס בעצם לא רוצה הסלמה רבתי - להיפך, הירי בעצם נועד למנוע אותה.
לקריאה נוספת:
ליל אזעקות בדרום: 31 שיגורים לעוטף עזה, נפילה בתוך יישוב
סגירת מעבר כרם שלום: חבית הנפץ של נתניהו עלולה להבעיר את הרצועה
אם זה לא היה עצוב, אפשר אולי היה לצחוק מכך. עוד נקודה מעט תמוהה היא ההודעה הישראלית על תקיפה של "מנהרות טרור". כלומר האם ניתן להבין שיש מנהרות טרור שבצה"ל יודעים עליהן אך לא תוקפים אותן וממתינים לפעולה אלימה מצד חמאס כדי לקבל "עילה" לתקיפה?
חמאס קורא להעלמתה של ישראל - אבל ממשיך לעשות עמה עסקים
למרבה הצער, זה הפרטנר של מדינת ישראל לעת עתה ברצועת עזה - על חסרונותיו הרבים וגם על יתרונותיו, ואת שלטונו של ארגון זה בעזה מבקשת ישראל לשמר. חמאס אמנם מארגן הפגנות בקרבת הגבול ואף מיסד את תופעת עפיפוני התבערה אך לרוב נמנע מפעולות אלימות עוד יותר כמו פיגועים באזור הגדר או הפעלה של מנהרות טרור.
גם שיגור רקטות נעשה רק לאחר תקיפה ישראלית ברצועה. זה ארגון שנוהג בכל בוקר, צהרים וערב להתייחס למדינת ישראל כאל "האויב הציוני" ולקרוא להעלמתה אולם בפועל רוצה לעשות עסקים עם ישראל ולהגיע להפסקת אש ארוכת טווח. ובזמן שהוא צועק "מצור" ו"כיבוש", ומלין על המצב הכלכלי הקשה ברצועה, הוא עושה כל דבר אפשרי כדי לבזבז כספים על תשתית טרור במקום להשקיע אותם באוכלוסייה. ולא חסרות לכך דוגמאות: החל מהתקציב המופרע של הזרוע הצבאית ברצועה וכלה בגביית מסים מתושבי עזה כדי לממן את המשך הפעילות הצבאית של חמאס.
הדוגמה הקלאסית היא מה שמתרחש בימים אלה במעבר רפיח או כפי שהוא נקרא בעזה - "בואבת סלאח א-דין" (שער סלאח א-דין). המצרים מכניסים משם בתקופה האחרונה סחורות ומוצרים שבעבר נהגו למנוע את העברתם לעזה. מדובר במוצרי בנייה, דלקים וסחורות אחרות. מאז תחילת השנה נכנסו ממצרים לרצועה כ-30 מיליון ליטרים של סולר, שלכאורה נועדו לתפעל את תחנת הכוח של עזה. כיום מקבל תושב הרצועה בממוצע ארבע שעות חשמל ביום ולאחר מכן הפסקה של 16 שעות. אם תקבל עוד סולר תוכל תחנת הכוח להפעיל יותר מטורבינה אחת, כפי שנעשה כיום, ובכך להגדיל את שעות אספקת החשמל לתושבים ברצועה.
אלא שלחמאס יש תכניות אחרות. הוא אמנם זה שקונה את הסולר ממצרים אך במקום להפעיל באמצעותו את תחנת הכוח ובכך לקבל יותר שעות חשמל ביממה, הארגון משתמש בחלק מהסולר להפקת רווח. מתוך 30 מיליון הליטרים, הועברו 17.8 מיליון לתחנת הכוח העזתית. עוד 12.2 מיליון ליטרים סולר נמכרו בשוק הלא רשמי לשלל מרבים במחיר או שהועברו לשימוש הארגון למטרות צבאיות. על כל ליטר סולר שנמכר בעזה, רושם חמאס רווח של 2.5 שקלים.
למרות הסיוע מאיראן והסחורות ממצרים חמאס נמצא במצוקה כלכלית
מעבר רפיח הפך בחסות מצרית לצינור החמצן הכלכלי המשמעותי ביותר של חמאס כיום. מאז תחילת השנה היה המעבר פתוח במשך 70 ימים - בכל השנה שעברה נפתח המעבר ל-36 ימים. זאת, בין היתר, כתולדה של המצב הביטחוני המשתפר באופן דרמטי בחצי האי סיני. כל סחורה שנכנסת דרך המעבר חייבת בתשלום מסים לחמאס - בניגוד למעבר כרם שלום, שם עוברים המסים לקופת הרשות הפלסטינית.
להעברת הסחורות אחראיות שתי חברות גדולות: בצד המצרי - "אבנאא סינאא" (בני סיני), הקשורה לכוחות הביטחון המצריים; ובצד הפלסטיני - "מולטיטרייד", חברה שקשורה לחמאס. אם סוחר פלסטיני מבקש להכניס סחורה לעזה, הוא חייב בתשלום של קרוב ל-5,000 דולר לכל משאית.
בנוסף לכך, גם פריקה והעמסה של סחורות מחייבת תשלום נוסף לשתי החברות הללו. וכך כל קילוגרם של סחורה, בין אם מדובר בחומרי בניין כמו מלט, או בחומרים אחרים, מביא עוד ועוד הכנסה לקופת חמאס המדולדלת. חמאס אכן נמצא בבעיה תקציבית קשה, אפילו אם לוקחים בחשבון את הנכונות האיראנית להעביר לו סיוע כלכלי שכעת עומדת בסימן שאלה מחדש, לנוכח הסנקציות הכלכליות על איראן.
אולם אם מישהו בישראל מקווה שהצעדים הללו של חמאס, שמוכרים וידועים לכל עזתי, יביאו לתסיסה נגד הארגון או הפגנות, הרי שהוא צפוי להתבדות. על פי סקרים שנערכו בעזה, רוב התושבים חושבים כי האחריות על המצב ברצועה מוטלת קודם כל על אבו מאזן והרשות הפלסטינית, לאחר מכן על "הכיבוש" - ישראל, שכלל לא נמצאת בעזה - ורק אחר כך על חמאס ששולט ברצועה.
קשה לקבוע בשלב הנוכחי לאן כל זה מוביל והאם אנו מצויים בפתחה של הסלמה אלימה נוספת בעזה. חמאס עושה לא מעט כדי להעביר לישראל את המסר שאינו מעוניין בכך. מנגד, ספק אם חמאס ישמור על מגמה זו אם המצב ההומניטרי ברצועה יעורר בכל זאת זעם גם נגדו. ההודעה השבוע של ישראל על סגירת מעבר כרם שלום - כתגובה להמשך הפרחת עפיפוני התבערה והנפץ - מביאה, כך נראה, את רצועת עזה לשיאים חדשים של מצוקה כלכלית.
אמנם בעזה אין עדיין סימנים של משבר הומניטרי, מהסוג שאנו רגילים לראות במדינות אפריקה, אין ילדים עם בטן נפוחה או מחסור חמור באוכל. כל מוצרי המזון נמצאים בשווקים של עזה ובכמויות. הבעיה המהותית יותר היא שעזה גוססת לאיטה מבחינה כלכלית וסגירת המעבר רק מאיצה את התהליך הזה. ואולי צריך בכלל להתחיל במספרים: אם עד לפני כשנה נכנסו לרצועה כ-800-900 משאיות סחורה ביום, בחודשים האחרונים כתוצאה מהמחסור במזומנים, נכנסו כ-350 משאיות ביממה.
לכך צריך להוסיף את המשאיות הנכנסות ממעבר רפיח שגורמות באופן טבעי לפחות ביקוש של מוצרים מהצד הישראלי - השבוע כבר נרשמו כ-150 משאיות בלבד ביום. מוצרי חשמל, חלקי חילוף למכוניות, מוצרי בנייה, חומרי גלם לתעשייה - כל אלה חדלו מלהיכנס לעזה. גם ייצוא הסחורה מעזה לגדה או למקומות אחרים נעצר, לרבות תוצרת חקלאית, רהיטים, טקסטיל ומוצרים אחרים. לא ברור עד מתי הירידה בנפח פעילות מעבר כרם שלום תימשך, אך כאן לפחות המסר הישראלי ברור: אם יופסקו עפיפוני התבערה והנפץ, הרי שהפעילות במעבר תחזור לסדרה.
