הכותרות בעולם יאמרו, ובצדק, שפולין נסוגה מחוק השואה השנוי במחלוקת או לפחות מתקנת את חוק השואה הבעייתי. אבל זה לא כל הסיפור. היא לא עושה זאת משום ששוכנעה בכך שהיו פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, או כי היסטוריונים הביאו עדויות. אפילו לא בגלל שניצולי שואה סיפרו את סיפוריהם.
פולין נאלצת לנקוט צעד חלקי - הסרת הסנקציה הפלילית מעל מי שיאמר שפולין או העם הפולני שיתף פעולה בשואה עם הנאצים - עקב לחץ ישראלי ואמריקני בניגוד לדעתה ועמדתה של הממשלה הפולנית, וככל שניתן לשפוט, גם בניגוד לעמדתו ודעתו של העם הפולני. מוקדם יותר השנה, הועבר במדינה החוק הקובע שאין להאשים את מדינת פולין או העם הפולני באחריות לפשעי הנאצים בשואה, או בשיתוף פעולה עם הנאצים בשואה. מי שיעבור על החוק צפוי היה לשלוש שנות מאסר.
לקריאה נוספת:
נתניהו על חוק השואה: עמדנו על משמר האמת וקיימנו חובתנו
ממשלת פולין נסוגה: חוק השואה ישונה ולא יכלול עונש מאסר
בשל דבריו במצעד החיים: תביעה נגד ריבלין בפולין על הפרת חוק השואה
פולין, מדינה שבשנים האחרונות המשטר בה סמכותני יותר ויותר, נאבקת גם על זהותה ועל תרבותה, הכוללת היסטוריה רצופת טרגדיות. החל מממלכת פולין ליטא האדירה אל חלוקת פולין, רמיסת התרבות והלאומיות בידי רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, ועד הכיבושים בידי גרמניה וברית המועצות.
ואכן בפולין לא הייתה ממשלה משתפת פעולה. בשטחה פעלה מחתרת רבת עוצמה, היה ארגון שהציל יהודים, היו חסידי אומות העולם במספר רב יותר מכל מדינה אחרת, והשומרים במחנות המוות והריכוז לא היו פולנים, הם היו אוקראינים ובלטים. הפולנים זועמים על כך שהעולם כולו מכיר את השואה, אך לא את התנגדותם. רבים שמעו על מרד גטו ורשה אבל מעטים מאד שמעו על מרד ורשה, שנה אחר כך, בקיץ 1944 שבו נהרגו כרבע מיליון פולנים, ובמהלכו נחרבה בירתם לחלוטין. ואחרי המלחמה הגבורה הפולנית, הפרטיזנים הפולנים היו לאויבי הכובש החדש, ברית המועצות, זו שהשירות החשאי שלה, האנ.קה.וו.דה רצח את האליטה הפולנית ביער קטין. מכאן שלפולין בהחלט יש סיבות להרגיש תסכול על הראייה המקובלת את פולין במלחמת העולם השנייה, או בכלל.
אבל הפתרון היה גרוע בכל קנה מידה. בית המשפט אינו מקום לברר בו סוגיות היסטוריות. פולין השוותה את החוק לחוקים נגד הכחשת השואה וטענה שאין להאשים את ממשלת פולין - כי לא הייתה, או את העם הפולני - כי הוא לא שיתף פעולה בשואה. כאן החלה הבעיה.
נכון שהרוב המוחלט של הפולנים לא שיתפו פעולה עם הנאצים שכבשו את אדמתם. אבל היו, בהחלט היו מקרי רצח רבים של יהודים. יש הערכות לפיהן כ-200 אלף יהודים נרצחו בידי שכניהם. הטבח בידוובנה הוא המקרה המפורסם ביותר אבל לא היחיד. הפוגרומים האלה לא נעשו ממניעי הגזע הארי העליון אלא מאנטישמיות ישנה וקתולית, שניצלה את ההזדמנות שכל המערכת התפוררה כדי לסגור חשבונות עם השכנים השנואים. לאותם יהודים שנשרפו חיים באסם לא שינה אם המניע הוא אנטישמיות נאצית או אנטישמיות פולנית.
עוד לפני החוק החלה אווירה בעייתית מאד בפולין נגד מי שניסו לחשוף את העבר הלא נעים. זה שלא מדברים עליו. ההיסטוריון יאן גרוס נרדף, והוא בהחלט לא מקרה יחיד.
פולין העבירה את החוק ממניעים פנימיים, ומצאה עצמה בלב שערורייה בינלאומית בזמנים שבהם יש ברית פוליטית משמעותית בין ישראל למדינות וישגרד - פולין, הונגריה צ'כיה וסלובקיה. בניגוד למקרים אחרים, המשבר החריף עם הזמן, לאחר שניצולי השואה סיפרו את סיפוריהם, מוסדות המחקר החלו למחות, והממשלות החלו לתהות בנוגע לסנקציות הפליליות. כמו כן עלתה השאלה בדבר כוונתה האמיתית של פולין להעמיד לדין מדריכים ישראלים באושוויץ או ניצולי שואה שיבואו להדליק נר זיכרון בטרבלינקה.
לאחר משא ומתן הודיע היום ראש ממשלת פולין על תיקון - ביטול הסנקציה הפלילית. איש לא יועמד לדין, גם אם יאמר שלעם הפולני יש אחריות לפשעי הנאצים. זה אולי לא יהיה נכון, לא יהיה מדויק, אבל בסופו של דבר - בית המשפט אינו המקום הנכון ללבן את ההיסטוריה, ודאי לא את הפרק הכאוב ביותר בה.