כשהגברת הראשונה לשעבר לורה בוש התבטאה השבוע באופן חריג על סוגייה פוליטית, היא השוותה בין המדיניות של ממשל טראמפ להפריד בין ילדי מהגרים להוריהם כדי להרתיע אותם מלהגיע לארצות הברית, לבין מחנות המעצר של יפנים, שרובם היו אזרחים אמריקנים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במאמר דעה שפרסמה בוושינגטון פוסט, אחד משנואי נפשו הגדולים של הנשיא, היא רמזה לו כי אותם מעצרים המוניים שרירותיים "נחשבים עתה לאחד הפרקים האפלים בהיסטוריה של ארצות הברית".
מדיניות "אפס הסובלנות" של הממשל הנוכחי, הסבור כי זו השיטה הטובה ביותר לבלום את זרם המהגרים מגבול מקסיקו כל עוד אין חומה בצורה, טרם הגיעה לממדים של מעצרי היפנים והיא מעוררת תרעומת רבה - גם מקרב חלק מהרפובליקנים - עוד בחיתוליה. הבדל נוסף הוא שאז היו אלו אזרחים אמריקנים ברובם ולא מהגרים, אך הם נרמסו בלהט טראומת פרל הרבור ואימת האימפריה הקיסרית.
בינתיים, טראמפ, שהיה נתון ללחץ לכבד מבחינה ציבורית, כבר הורה על ביטול מידיונת ההפרדה ועל איחוד הילדים שהופרדו מהורים. עם זאת, מרכזי המעצר המתמלאים במהגרים מאמריקה הלטינית פותחים מחדש את הפצע הכואב ההוא.
הפרדת ילדי המהגרים בארה"ב
בכיר בממשל האמריקני: 500 ילדי מהגרים התאחדו עם משפחותיהם
"לי לא ממש אכפת, ולכם?": הז'קט של מלניה טראמפ שעורר זעם
עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, עקבה ארצות הברית בדאגה אחרי מסע ההתפשטות של יפן, שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, באסיה ובאוקיינוס השקט.
בשנות ה-30 החל המודיעין של הצי לעקוב אחרי הקהילות היפניות בהוואי, ולבקשת רוזוולט, החל לגבש ב-1936 רשימה שמית של מי שיועבר למחנות "במקרה של צרות" בין ארצות הברית ליפן. הרשימה התרחבה, על אף שדוח מקיף קבע כי מידת הנאמנות בקרב האוכלוסייה ממוצא יפני היא גבוהה.
עם זאת, מתקפת הפתע בפרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941 טרפה את הקלפים והכניסה את ארצות הברית באופן רשמי למלחמה. ההלם שאחרי המתקפה הותיר חשש רב מפני מתקפה כוללת של הצי היפני, שבאותם ימים נדמה היה שהוא בלתי-עציר. החשדנות כלפי הקהילות היפניות גברה, ובפברואר 1942 חתם הנשיא על הצו הנשיאותי 9066.
הצו הסמיך את הצבא לגרש תושבים מאזורים מסוימים בשם הביטחון הלאומי, מונח המקנה לנשיאי ארצות הברית מרחב תמרון לעשות כמעט כל מה שעולה על רוחם. בשטח, תורגם הצו לגירוש בין 110 ל-120 אלף איש ממוצא יפני, רובם אזרחים אמריקנים ורובם מהחוף המערבי, אל מחנות מעצר. הם הוחזקו בהם במשך שנים, עד אחרי תום המלחמה.
מעטים מחו נגד המהלך חסר התקדים של הבית הלבן. אחד הבולטים שבהם היה הסנאטור רוברט טפט, שלפי ההיסטוריון אריק פונר היה היחיד שיצא נגד כליאת היפנים בקונגרס, אך קולו היה חלוש מדי מכדי לשנות משהו. בקרב תושבי החוף המערבים, כפי שתיאר זאת המגזין "טיים" בזמנו, הייתה "אנחת רווחה" ותמיכה ברוזוולט, שקיבל גושפנקא מבית המשפט העליון ב-1944.
דעת הקהל כלפי היפנים בארצות הברית החלה להשתנות עם תום המלחמה, כשטוקיו נכנעה אחרי שתי פצצות אטום שהטילה עליה וושינגטון. המלחמה הקרה החלה, הקומוניסטים השתלטו על סין ומלחמת קוריאה פרצה. יפן, עם החוקה הפציפיסטית שנכפתה עליה על ידי הכוחות האמריקניים, הפכה לבעלת הברית הקרובה ביותר של ארצות הברית במזרח אסיה.
מתוך ערוץ ההיסטוריה: מחנות היפנים בארה"ב בזמן המלחמה
למרות השיפור ביחסים, נדרש עוד דור שלם עד שארצות הברית הכירה בסבל העצום שגרמה לאזרחיה. בשנות ה-80 מינה הקונגרס ועדת חקירה ששמעה את עדויותיהם של שורדי המחנות, והציבור למד את הפרטים הקשים שנלוו לעקירת תושבי החוף המערבי היפנים ועל חייהם במחנות. ב-1988 חתם הנשיא רונלד רייגן על החוק שפיצה את כל אחד מהשורדים ב-20 אלף דולר וקבע כי המעצרים ההמוניים היו על בסיס "דעות קדומות גזעניות, היסטריית המלחמה וכישלון של ההנהגה הפוליטית".
"במובן אחד מחריד, זה יותר גרוע היום"
עבור השחקן ג'ורג' טאקיי, כוכב סדרת "מסע כוכבים", המדיניות הנוכחית גרועה במובן מסוים מזו של גירוש ומעצר היפנים, והוא יודע על מה הוא מדבר - הוא היה באחד כזה בעודו בן חמש. "במובן אחד ומחריד, זה גרוע יותר. לפחות בזמן המעצר, אני וילדים אחרים לא הופרדנו מהורינו. לא נשלפנו בעודנו צורחים מזרועות האימהות שלנו", הוא כתב במאמר דעה במגזין "פוריין פוליסי". "לא הותירו אותנו להחליף חיתולים לתינוקות בעצמנו".
עוד כתב טאקיי כי "אני לא יכול לדמיין לרגע כיצד הילדות שלי הייתה נראית אילו הייתי נזרק למחנה ללא ההורים שלי. כשזה קורה היום, זה ממלא אותי בזעם ובצער - זעם על ההנהגה הפוליטית הכושלת, שנראה שאיבדה את המוסר האנושי הבסיסי ביתר שלה, וצער עמוק על המשפחות שמושפעות מכך". הוא סיפר כי הישארות הוריו לצדו "מנעה מצלקות המעצר הלא-מוצדק שלנו לחדור אל הנשמה שלי".