עד למהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, הזרם השיעי בניגריה כמעט שלא היה קיים. 90 מיליון מוסלמים חיים בניגריה, כמחצית מכלל האוכלוסייה במדינה המערב אפריקנית, יותר מכלל תושביה של איראן, או של ערב הסעודית. רובם המוחלט משתייך לזרם הסוני, אך מאז הקמת משטר חכמי הדת בטהראן הדוגל בהפצת המשנה האידיאולוגית שלו לחלקים אחרים בעולם, גדל בהתמדה מספר השיעים במדינה.
מי שמוביל את הנחלת המסר בניגריה, שהשבוע נחשף כי שימשה חוליה מרכזית בפרשת הריגול של השר לשעבר גונן שגב עבור איראן, הוא איש דת שגיבש סביבו תומכים במרוצת השנים. אבראהים זכזאכי היה בכלל סטודנט סוני, כשהתלהב מהמהפכה של רוחאללה חומייני, המיר את דתו והקים את התנועה האסלאמית של ניגריה, הארגון השיעי המרכזי במדינה.
עוד בוואלה! NEWS:
בשל הופעת נשים בבגדים צמודים: מלך סעודיה הדיח את ראש רשות הבידור
בשל המלחמות והרדיפות: מספר שיא של 69 מיליון עקורים בעולם
מיליציה עיראקית שהותקפה בסוריה: העימות עם ישראל וארה"ב יתחדש
אבראהים זכזאכי שואף להקים שלטון חכמי הלכה כמו באיראן והוא נהג לבקר בסמינרים דתיים ברפובליקה האסלאמית. באוגוסט 2015 השתתף זכזאכי בכנס בעיר הקדושה לשיעים משהד ובו פיאר את המשטר האיראני ואמר כי הוא מודל לחיקוי עבור כל "העמים והממשלות המדוכאים ברחבי העולם", סיסמאות שבהן נוהג להשתמש המנהיג העליון עלי חמינאי בבואו להצדיק את תמיכתה של איראן בתנועות שיעיות (ובמקרה הפלסטיני, גם סוניות) באזורי סכסוך שונים. הוא לא ציין נתונים מדויקים, אך אמר כי בניגריה חיים כמה מיליוני שיעים, תוצרה המוצלח של המהפכה ב-1979.
באותה תקופה, התחלף השלטון בניגריה והשליט הצבאי לשעבר מוחמדו בוהארי - מוסלמי סוני - עלה לשלטון במקום הנשיא הנוצרי גודלאק ג'ונתן. על ראש סדר היום היה המאבק בארגון בוקו חראם, סוני אף הוא, ששאף להקים אמירות אסלאמית בצפון-מזרח ניגריה, עוד לפני שארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) הכריז בכלל על החליפות שלו. ב-2015 שלטו בוקו חראם על חלקים נרחבים באזור, אך בדצמבר באותה שנה הופנתה תשומת הלב אל תנועתו של זכזאכי.
כ-300 מתומכיו נהרגו מאש כוחות הביטחון, ולפי ארגוני זכויות אדם היה זה ירי חסר אבחנה. זכזאכי מוחזק במעצר מאז, אחרי שהממשלה טענה כי אנשיו ניסו להתנקש בחייו של הרמטכ"ל. מעת לעת מפגינים תומכיו של איש הדת הבכיר למען שחרורו, והשבוע הם אף התעמתו עם שוטרים בבירה אבוג'ה. הם וארגנוי זכויות אדם טוענים כי מעצרו של זכזאכי והרג תומכיו היה אירע ללא שום התגרות מצדם. גם המחאה הרשמית של איראן לא עזרה.
בהקבלה למלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, המלחמה הקרה בין איראן לערב הסעודית מורגשת כמעט בכל מדינה עם אוכלוסייה מוסלמית. ניגריה, המדינה החשובה ביותר במערב אפריקה ואחת החשובות ביבשת כולה, אינה שונה בכך. עד עצמאותה ב-1960, מרבית המוסלמים שחיו בה היו בכלל שייכים לזרם הסופי המיסטי, שנתפס על ידי האסלאם הסוני והשיעי גם יחד כסטייה.
הסעודים יבאו את האידיאולוגיה הווהאביסטית שעליה מושתתת הממלכה, והקימו מרכזי דת ותרבות, שהם לרוב כסות להרחבת ההשפעה בדרכים לא אלימות. עם התבססות שלטון חכמי הדת השיעיים באיראן, לא נותרה טהראן מאחור והחלה לחפש מוקדי השפעה חדשים במציאות המשתנה. אפריקה הפוסט-קולוניאלית הייתה זירה פוריה, לאור האיבה הרבה לאימפריות המערב הנצלניות והכובשות. הניצול הסעודי והאיראני, מנגד, נעשה בדרך עקיפה ומתוחכמת יותר, כזה שבאמצעותו עושים "כיבוש לבבות".
פרט להפצת משנתה, איראן גם רואה במדינות הללו מוקדים שדרכם היא תוכל להעביר את מרכולתה הצבאית לשליחיה, במזרח התיכון ובמקומות אחרים. ב-2010 סוכל משלוח נשק איראני בנמל לאגוס, בירת ניגריה לשעבר, שהיה בדרכו לאבוג'ה. המטען סווג ככזה המכיל חומרי בנייה, אולם אותרו בו רקטות, תחמושת וכלי נשק נוספים. הייתה זו הפרה של הסנקציות שהוטלו על טהראן בשל תכנית גרעין שלה, ואחד העצורים בפרשה היה חבר במשמרות המהפכה.
בטהראן טענו כי הייתה זו "אי-הבנה" וכי המשלוח שהיה של חברה פרטית יועד למדינה באזור, אך לפי ההערכות היעד הסופי היה דווקא רצועת עזה, מאחר שבאותה תקופה נפגע אחד מנתיבי הברחת הנשק העיקריים שלה - סודאן. שנה קודם לכן, תקיפה מסתורית - כמו אלו המתרחשות כיום בסוריה מעת לעת - פגעה בשיירת משאיות שהכילה כלי נשק מתקדמים, שהיו ככל הנראה מיועדים לחמאס.
בשנים האחרונות חל קרע בין איראן לסודאן, שהייתה בסיס חשוב עבור האינטרסים של טהראן בצפון אפריקה, וחרטום הצטרפה לערב הסעודית בניתוק היחסים עם איראן ובתמיכה בקואליציה הנלחמת במורדים החות'ים בתימן. זה לא מנע מאיראן להמשיך בערעור היציבות במדינות שונות ביבשת, ללא קשר לישראל.
רק בחודש שעבר הכריזה מרוקו על ניתוק היחסים עם איראן בטענה שהיא, דרך חיזבאללה, תומכת ומחמשת את הבדלנים בסהרה המערבית. השיטה עברה לכאורה דרך שגרירות איראן באלג'יריה השכנה, שכמו במקרה הניגרי, אינה פועלת רק לצרכים דיפלומטיים תמימים. איראן היא גם אינה יוצאת דופן - לכל מדינה בעלת אינטרסים בינלאומיים יש פעילות מודיענית בנציגויותיה בעולם, במין סוד ידוע לכל גופי הביון. החוכמה היא לא להיתפס, כפי שהצליחו שגב ומפעיליו האיראנים במשך שש שנים תמימות.