שבועות ארוכים אחרי תחילת מתקפת העפיפונים של חמאס, ישראל טרם מצאה לה מענה נאות, והשדות במערב הנגב ממשיכים להידלק. ההצלחה עודדה את חמאס, ובוודאי גם ארגונים אחרים ויזמים עצמאיים, לשכלל את השיטה ולהוסיף לעפיפונים ולבלונים חומרי נפץ וכדוריות.
לעניין הקליל של העפיפונים יש שתי משמעויות כבדות, הראשונה בהן מקומית-עזתית. מאחר וישראל נכשלת בהתגוננות, היא נאלצת לתקוף, ויש לה הצדקה מלאה לעשות זאת. השרופיפונים, עפיפוני התבערה, משוגרים לעבר שטחים אזרחיים למטרה אחת ויחידה, ללא תועלת צבאית - לגרום נזק. הצתה נכללת ברשימת הפשעים החמורים ועונשה 20 שנות מאסר. כדי למנוע אותה מותר לירות במציתים ובשולחיהם.
הבעיה היא ההסלמה שצפויה לחולל תקיפה קטלנית של האחראים לעפיפונים. היא מנוגדת לרצון הישראלי בהרגעה. לכן, הכישלון ההגנתי עלול לגרום למערכה חדשה ומיותרת בעזה, כמהדורה חדשה של "צוק איתן" בעקבות הכישלון באיתור, מיטוט וחסימת המנהרות לפני ארבע שנים.
עוד בוואלה! NEWS:
ברקע המשבר ההומניטרי ועפיפוני הנפץ: הקבינט ידון מחר במצב בעזה
שורת שריפות בעוטף עזה; צה"ל ירה לעבר חוליה שהכינה בלוני נפץ
האלוף שהוריד גיליוטינה על חמאס עוזב את עזה - ומסמן את היעד הבא
המשמעות השנייה היא כלל-ארצית, החובקת את כל החזיתות ובמיוחד את העורף. בהזדמנות קרובה, או כאשר צה"ל יתכתש עם חיזבאללה, יימצא מי שישלח עפיפונים - בנוסף לרקטות שינחתו בהמוניהן - לשרוף שדות בצפון ובמרכז, כי ישראל נחשפה בחוסר אונים מול אמצעי ביתי פשוט ושווה לכל נפש זדונית.
שמו של האחראי למחדל זה אינו סודי: בנימין נתניהו. הוא הרס את מערך הכיבוי האווירי והיה בכך לשותף במדיניות האדמה החרוכה של חמאס.
מבקר המדינה כבר עסק פעם ופעמיים - והמצב החמור עכשיו משווע להחזיר אותו לביקורת מעקב - בבזבוז המרושל שנכרך בהקמת טייסת הכיבוי, כביכול יחידה מן המניין המתקראת טייסת 249, לאחר השריפה בכרמל בדצמבר 2010. כדי להסיח את הדעת מאחריותו העליונה למצב אז הורה נתניהו לשפוך עשרות מיליוני שקלים על הקמת גוף שאינו מתאים למשימה, אך מצטלם היטב וצבעוני. התוצאה, בינתיים היא להק עפיפוני יחיא סינוואר 1, טייסת נתניהו 0.
השטחים הסמוכים לגדר עזה קלים לכיבוי הרבה יותר מיערות הכרמל, שם דילגו הלהבות מצמרת לצמרת ושילחו קליעים בוערים למרחקים, אך בגלל המחדלים כילו השריפות בדרום בחודש האחרון שטח גדול פי שניים וחצי מזה שנשרף באסון הכרמל. בנגב, אמר בסוף השבוע טייס עתיר ניסיון בכיבוי, השריפות הן בעצימות נמוכה; קצף מכניע אותן בתוך דקות. בגולן, שם ניצתו שדות באופן כמו-עפיפוני אחרי אימוני שריון, גברו הטייסים על האש בנקל, "כי זה רק קש, אין שם אנרגיה". הנגב הוא בעצם מגרש אימונים לכבאים. מקומות התלקחותה של האש ידועים מראש, וכך גם משטר הרוחות ועיתוי ההצתות, הקשורים זה בזה. והרי ניבוי הוא חצי כיבוי.
אשר לחצי השני, חלק עיקרי במשימה - ולכן גם "לוחמי אש" הוא מונח נכון יותר מ"כבאים" - אינו כיבוי הבעירה, אלא תיחומה ובלימת התפשטותה, עד שתגווע מאליה. זה ניתן לביצוע ביצירת פרצות בשדות וברצועות של חומר מעכב בבעירה, בתיאום עם חיל האוויר המעפיל באותו מרחב, אך לא בהכרח באותן קומות, כלי טיס שונים, ועם היחידות הקרקעיות של נציבות הכיבוי וההצלה. מה שלא נעשה לפני ההצתה, יכול עדיין להיעשות בגיחות הפצצה מדויקות, מיד לאחר נחיתת העפיפון.
אלא שלכך נחוצים מטוסים דו-תכליתיים, קטנים וזריזים, המשמשים רוב ימות השנה לריסוס חומרי הדברה ושטייסיהם מנוסים בדיכוי שריפות. ותיקי הטייסים המיומנים בחקלאות ובכבאות כאחת צברו יותר מ-25 אלף שעות טיסה, שוות ערך לכמעט שלוש שנים רצופות באוויר. הם מרססים דרך שגרה את שדות מערב הנגב, וכהכרח למנוע ממזיקי תבואה לעבור את הגדר מערבה הם גם מתעלמים מההנחיות ומרססים קצת ממזרח לגדר, בשטח עזה. אילו אפשרו להם להתמודד עם אש העפיפונים, מובטח שהיו משיגים תוצאות טובות ומהירות, כי הם נועזים עד כדי הרפתקנות וסיכון אישי, מנמיכים קרוב לגובה הלהבות ותוקפים אותן בסגנון מפציצי הצלילה של מלחמת העולם השנייה.
"אילו", מפני שהמערכת שנתניהו בנה מעדיפה לחפות על מחדליה, ולהתכחש לסיבות לכישלון המתמשך. טייסת 249 נכפתה בתחילה על חיל האוויר, שמפקדו עידו נחושתן לא העז לסרב לגחמה של שרה ובנימין נתניהו. מח"א אחריו, אמיר אשל, הצליח לפני שנתיים להיפטר מהטייסת ולהעביר אותה למשטרה, שם שמחו להגדיל את הקיסרות האווירית ולתגבר את המסוקים והרחפנים.
עכשיו יש למשטרה "מערך אווירי" בפיקוד גנרל, תת-ניצב ניר רוזנטל, הכפוף לטייס אחר, ראש אגף המבצעים ניצב אלון לבבי. באחד מתפקידיו הקודמים היה לבבי דובר המשטרה, אך כדי להסביר את מחדלי המערך האווירי הוא זקוק לאישור הדוברת הנוכחית. אישור כזה לא ניתן. כנראה שבמשטרה מתקשים לתרץ את המצב המחפיר.
טייסי הכיבוי של המשטרה אינם שוטרים. הם שכירים של חברת הריסוס "כימניר", המועסקים בכיבוי על ידי התאגיד הביטחוני "אלביט", שבבעלותו המטוסים. המדינה העניקה למבנה משולש זה מונופול על הכיבוי האווירי. יחס טייס-מטוס, לטובת סבב רצוף של פעילות באסונות דוגמת הכרמל, הוא שניים וחצי. רבים מהטייסים הם גמלאים של חיל האוויר ושל אל-על, מפקדים וקברניטים בדימוס. ניסיונם העשיר בהטסת F-15 ללבנון ו-747 לניו יורק אינו מתורגם בנקל להפעלה יעילה של אייר-טרקטור בשריפות העפיפונים, כי שם נחוצים כישורים וכלי טיס אחרים.
מותר היה לצפות שכהכנה לשעת חירום ולמתארים נוסח השדות סמוכי הגדר בעזה, יוקצה שבריר של המיליונים שהושקעו ב"אלביט" בשמירת המוכנות של טייסי הריסוס של "תלם". לכך נדרש מעט מאוד, רבבות שקלים לשנה, לרענון תקופתי של הטייסים בתרגולת הכיבוי ולאחסון חומר מעכב בעירה במנחת הדרומי קדמה, שבע דקות טיסה מעזה, ובמנחת הצפוני מגידו. המשרד לביטחון הפנים סירב לתקצב כוננות זו, שהייתה מסוגלת לשנות קיצונית את תמונת המאבק בעפיפונים. חלוקת התקציב: אפס לטייסי הריסוס, הכל לטייסי ההיסוס.
אחד הטייסים הממשיכים גם בימים אלה לרסס ואינו נקרא לכבות סיכם את המציאות המתסכלת, העלולה להסלים בגלל הסירוב היהיר להודות בטעות ולהשתמש בפתרון זמין, בשאלה שאינה צריכה תשובה: "היכן הצ'רצ'ילים במעילי הרוח, שהצטלמו בשריפות הקודמות?".