בריכת מים, חורשת עצי איקליפטוס ומטע תמרים רגיל למראה - לכאורה, תא שטח של חקלאות וטבע ארץ-ישראלי. אולם, עבודות עפר שמתנהלות במקום בימים אלה, מבקשות להחזיר לאתר הסמוך לכנרת את מקומו החשוב בסיפור ההתיישבות החלוצית בעמק הירדן ומניחות זכוכית מגדלת על פרק משמעותי בהיסטוריה של התקופה החלוצית.
"ביצת כנרת" נקרא השטח שתחום בין תל בית ירח, כביש הכניסה לקבוצת כנרת ועד סמוך לבית הקברות של כנרת, שליד שפת האגם. זהו מקום שהיה ביצה עכורה, שאותה ניסו לייבש ראשוני המתיישבים היהודים בעמק הירדן, מקום בו נרקמו חלומות, נוצקו יסודות לענפי חקלאות מפוארים, נכתבו שירים שהפכו נכסי צאן ברזל בתרבות העברית וגם מקום שידע קונפליקט כואב.
עוד בוואלה! NEWS:
אורחת נדירה תועדה בעמק החולה: לוטרה באמצע ארוחת הצהריים
אורחת מפתיעה בראש הנקרה: כלבת ים נזירית ביקרה באתר אחרי הגשם
פרו: ארכיאולוגים חשפו קבר אחים המוני של ילדים שהועלו קורבן
היום, כשהכנרת בשפל מדאיג, קשה להאמין כי לפני מאה שנה היו גולשים המים מערוץ הירדן ומציפים את השטח שמצפון למוצא הנהר מהכנרת. מדובר היה בבקעה חבויה, מכוסה שיחים וקנים. אזור זה היה מוצאו המקורי של הירדן מהכנרת עד לפני כאלפיים שנה. הוא נמוך מהאדמות שסביבו ו"כל השטח מוצף והמים שאין להם מוצא, מהווים ביצה, מקור לקדחת ממארת בכנרת ובכל הסביבה", לדברי שלמה כנרתי, מראשוני קבוצת כנרת.
חורשת האקליפטוס
חברי כנרת, שאז עדיין גרו בחווה החקלאית המוכרת כ"חצר כנרת", היו נחושים לייבש את הביצה הרעה, למגר את הקדחת ולהפוך אותה לאדמה חקלאית. ניסיונות רבים נעשו כדי לממש את המטרה הזאת. אליעזר יפה, שהניח יסודות לרבים מהמפעלים השיתופיים של ציבור העובדים - מושב עובדים, תנובה ונהלל - הוביל קבוצה קבלנית שפעלה לייבוש הביצה. הניסיון לא צלח, אבל בעצם המעשה הייתה חשיבות משום ש"היה חבוי בו הגרעין של המשרד לעבודות ציבוריות והמגמה לעשות את ההסתדרות למוסד קבלני ומיישב ולהפוך את הנוף הרופף לבעל כוח יצירה". כך נכתב בתוך שלל ההספדים ליפה, עם מותו בשנת 1942.
ייבוש הביצה היה גם חלק מאותן עבודות ציבוריות שהיו מקור פרנסה ל"מגורשי יהודה", תושבי תל אביב ויפו שגורשו מבתיהם לגליל בידי השלטון העות'מאני ב-1917. המגורשים חיו בגליל בדלות קשה וללא מקורות פרנסה. עבודה זו, כמו גם ייעור וסיקול, הייתה מהעבודות המעטות שהצליחו להשיג.
ניסיונות ייבוש הביצה נעשו על ידי הבאת אדמה מתל הכרך הסמוך ומילוי הביצה בעפר. "היו מובילים את העפר במריצות יד ובקרוניות ושופכים בשטח עד שפני הקרקע התרוממו. גם סוללת עפר שפכו לאורך הירדן, כסכר בפני המים הגואים בימי הגשמים. על האדמה השפוכה נטעו חורשת איקליפטוס... העצים שנטעו ב'ביצה השפוכה' ינקו ממי התהום והתפתחו יפה...", כתב שלמה כנרתי.
העצים גדלו כל כך יפה, שחברי כנרת היו כורתים את הגדולים שבהם ומשתמשים בעצים להסקה בחורף ולבניית גדרות שישברו את הרוחות ויגנו על מטעי הבננות. כשגדלו הילדים הראשונים של כנרת הם צעדו מדי יום לאורך אותה חורשה, בדרכם לבית הספר בדגניה א' השכנה. אחת מאותן ילדות, נעמי ספיר שמה, תכתוב לימים את השיר "חורשת האיקליפטוס". בבגרותה היא התפרסמה כמשוררת נעמי שמר, כלת פרס ישראל לזמר עברי.
בחורשה נמצא "בית המוטור", מהאתרים החשובים המנציחים את ראשית ההתיישבות במקום. בתוך מבנה קטן הותקנה בשנת 1910 משאבת מים ששאבה מים מהירדן, במטרה להשקות את שטחי החקלאות של חצר כנרת. המבנה הדל והפשוט סיפק לא רק מים חיים לגידולים החקלאיים; בתוכו בעבעו חלומות ורעיונות לעתיד החברה. התגוררו בו פועלים, בהם שלושת מייסדי קבוצת כנרת - בן ציון ישראלי, נח נפתולסקי ומאיר רוטברג, המוכרים כ"שלישיית היחד".
גם אליעזר יפה גר בבית המוטור זמן מה. "בניין קטן זה שימש בית דירה לפועלים בודדים בתקופות שונות", נכתב בעיתון "דבר". "גם אליעזר חשק בו, כי היה הבניין רחוק ונבדל מהחווה (חצר כנרת, א.א.) וחייה הסואנים ואליעזר ידע גם להניע את המוטור וזה היה תפקידו".
בבית המוטור התגורר במשך כמה שנים גם הרב דוד בן ישראל צאירי, רבם של קבוצת עולים מתימן. פרשת העולים מתימן ועזיבתם, ויש שיאמרו - גירושם מהמקום, היא עוד פרק שידעה הביצה. היה זה פרק כאוב שהותיר מחלוקת ופצעים לאורך שנים.
העולים מתימן הגיעו ב-1912 ומוקמו ליד הביצה על ידי המוסדות המיישבים במטרה שיעבדו בייבוש הביצה. הם ידעו במקום תנאי חיים בלתי נסבלים, קונפליקט עם חברי כנרת והתנהלות כושלת של המוסדות המיישבים. ב-1929 נאלצה קבוצת העולים מתימן לעזוב ולעבור למקום חדש - מושב מרמורק, שהפך בהמשך חלק מהעיר רחובות.
כשהתמרים נקלטו בהצלחה
בקצה השני של הביצה נטעו אנשי כנרת תמרים בראשית שנות השלושים. את ראשית ענף גידול בתמרים בארץ ישראל יזם בן ציון ישראלי, שנסע לעיראק ולמדינות נוספות ברחבי המזרח התיכון והביא איתו חוטרי תמרים שחיו בשלום עם האדמה הבוצית ונקלטו בהצלחה.
את התמרים טיפח שמואל סטולר, ידידו של ישראלי, חקלאי שנחשב למי ש"מעדרו הלך תמיד בראש. הכול ידעו את המעדר הזה ואיש מבלעדיו לא היה נוטל אותו ממחסן הכלים". אבל לא רק איש כפיים היה. סטולר היה אגרונום שהקדיש את חייו למחקר החקלאי וב-1965 היה לחתן פרס ישראל הראשון בתחום החקלאות.
עם הבאת החוטרים הראשונים ניטע על ידי הקבוצה " גן רחל", גן תמרים לזכרה של רחל בלובשטיין, היא "רחל המשוררת". הייתה זו חלקת אדמה בה עבדה בהיותה בחוות העלמות בכנרת ועל נופים אלה כתבה חלק משיריה. כך תל הכרך המשקיף על הביצה מוזכר בשירה הידוע "כנרת" ("מה ירבו פרחים בחורף על הכרך, דם הכלנית וכתם הכרכום"). הגן נועד להיות מטע אם לחוטרי תמרים שיינטעו ברחבי הארץ. לדברי עמירם אידלמן, חוקר כנרת וההתיישבות בעמק הירדן, "מהגן אכן יצאו החוטרים למטעים שגדלים לכל אורך בקעת הירדן. אלו הילדים של בן ציון ישראלי, סטולר ונחמן ירדני, האחראי על המשתלות".
אבל בלב הבקעה הקטנה נותרה עדיין חלק מהביצה הסוררת. המים חלחלו אליה כל הזמן מהכנרת והנציחו את קיומה. החבר משה מרק הבין כי את המציאות הזאת אפשר גם כן לרתום לשירות החקלאות והפך את הביצה לבריכות לגידול דגים. זו לא הייתה החלטה קלה עבור הכנרתים, משום שמדובר היה "בהודאה בכישלוננו על פוריות חלקות אלו", לפי כנרתי. עם התפתחות בריכות הדגים, הפך מרק לסמכות המקצועית המובילה בארץ בענף המדגה.
מדי פעם יצא מהמדגה למשימות לאומיות, שאליהן גייס אותו גיסו שאול אביגור, ממקימי שירותי המודיעין של ישראל ומקורבו של בן גוריון. ב-1946 נקרא מרק לפקד על אניית המעפילים "יגור", ועליה היו 754 ניצולי שואה. עם התקרבות הספינה לחופי חיפה עצרו אותה השלטונות הבריטים ולאחר מאבק ממושך, נגררה הספינה והייתה לספינה הראשונה שאנשיה נכלאו במחנות המגורשים בקפריסין.
מהמדגה שהקים בלב הביצה גם גויס מרק לפעילות נוספת: ב-1954 הוצב בשגרירות ישראל במוסקבה והיה אחראי על הקשר עם היהודים שם. השלטון הסובייטי חשף את תפקידו והכריז עליו כ"אישיות בלתי רצויה".
אידלמן מעריץ את מרק ופועלו ומשוכנע כי "הוא נמנה על ל"ו צדיקים". בכלל הוא רואה כאנשי מופת את שלוש הדמויות שפעלו בביצה והפכו אותה לגן פורה - מרק, ישראלי וסטולר. "אלו שלושה ענקים שהלוואי שמישהו מההנהגה שלנו היום היה מתקרב לשיעור קומתם".
לשקם את הביצה, שוב
ב-1987 נסגר ענף המדגה של כנרת, הבריכות נעזבו וננטשו. במהלך שנות התשעים החליט אהרוניק ישראלי, מהבנים הראשונים שנולדו בכנרת, לשקם את הבריכות ואת אזור הביצה. הוא שיפץ את בית המוטור, שיקם את הבריכות והאזור הפך לשמורת טבע קטנה ומטופחת, המשמרת את זיכרון ראשית ההתיישבות.
שביל ישראל עובר בלב השמורה הקטנה שבתוכה גם ניתן לחלוף על פני הקבר של "בובה". הפרדה העונה לשם זה הייתה כוח העבודה המרכזי של הקיבוץ. לאחר שעייפה בובה, שאיתה עבד אהרון שידלובסקי במשך 15 שנים מאומצות, החליטו חברי כנרת להוציא אותה לגמלאות. היא חיה בפנסיה מאושרת וביום שמתה, בשנות ה-40, לקח שידלובסקי טוריה ומעדר ובמשך יום שלם חפר בור בשדה. כשסיים הגיעו כמה חברים ויחד איתו גלגלו את בובה לתוך הבור.
כעת הגיע הזמן לשקם שוב את אזור הביצה. בהשקעה של 1.2 מיליון שקלים במימון הקרן לשטחים פתוחים, החלו באגף ניקוז ברשות הכנרת, בחברה הממשלתית לתיירות ובמועצה אזורית עמק הירדן בעבודות לשיקום ושדרוג "ביצת כנרת".
במסגרת הפרויקט מתבצעות פעולות ניקיון בתוך הביצה, גיזום עצים וצמחייה פולשת, שיקום בתי גידול לחים, בניית "אי" והקמת גשר להולכי רגל. כמו כן נעשות עבודות למיתון גדות הביצה, סלילת שבילי טיילות ושתילת צמחייה. לדברי ליעד שכטר, מפקח הפרויקט מטעם רשות הכנרת, העבודות מתבצעות בצורה אינטנסיבית, במטרה להשלים את הפרויקט במהלך החודשיים הקרובים, לרווחת המטיילים באזור במהלך חודשי הקיץ.