סבב האלימות ברצועת עזה אינו חדש למדינת ישראל או לצה"ל, שמתמודדים עם גלי אלימות וההסלמות כבר שנים רבות. בתחילת שנת 1971 מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אי שקט בשטחים שנכבשו רק שלוש וחצי שנים מוקדם יותר. ארגוני המחבלים ברצועת עזה השליטו פחד ואימה בקרב תושבי הרצועה שהעזו לבוא במגע עם השלטון הישראלי.
באותה עת המדינה התמודדה גם עם חדירות מחבלים לישובי הצפון, ירי קטיושות על קרית שמונה, דן ובית שאן ועל בסיס נפח בגולן נורו פגזים מסוריה. ברקע אי השקט ברצועה שנכבשה מידי המצרים, ניסה נואשות מתווך מטעם האו"ם בסכסוך במזרח התיכון, הדיפלומט השבדי ד"ר גונאר יארינג, לקרב בין ישראל למצרים. יענקל'ה רוטבליט אפילו כתב שיר על הרצון הטוב וחסר התוחלת של השגריר להשכין שלום.
נתונים שפורסמו בשנת 1971 העלו כי מאז המלחמה אירעו 1,277 פעולות חבלה בהן נהרגו 11 אזרחים ישראלים, 12 חיילי צה"ל ו-228 פלסטינים תושבי הרצועה. חטאם של רוב הנרצחים הפלסטינים היה העובדה שקיימו מגע עם ישראל, מי כפועל ומי כסוחר.
עוד בוואלה! NEWS:
טענות לתקיפה משטרתית: מח"ש תבדוק מדוע מפגין שנעצר נזקק לאשפוז
בין המפגינים העזתים ליישובים סמוכי הגדר: מבט מהגבול הנפיץ
דיווח: אבו מאזן פונה לבית החולים בפעם השלישית השבוע
בכבישי רצועת עזה הותקפו מפעם לפעם מכוניות בהן נסעו אזרחים ישראלים. המקרה הקשה ביותר ארע בשבת, ה-2 בינואר 1971. רימון רסס נזרק לרכב בו היו רוברט ארויו, בן ה-30, אשתו פריטי, בת ה-28 וילדיהם דניאל (מארק) בן ה-7 ואביגיל בת ה-5 שעלו לפני כשנה וחצי ארצה מאנגליה. המשפחה הייתה בדרך לביתם הקרית אונו לאחר ביקורו באל עריש ובישוב נח"ל ים שבצפון סיני.
בשעה שנסעו על הכביש הראשי שחוצה את רצועת עזה, סמוך למפעל השתיה "7 אפ", התקרב נער בן 15 וחצי למכונית והשחיל רימון רסס דרך חלון פתוח בדלת המכונית. שני הילדים הקטנים נהרגו במקום ואמם נפצעה קשה. שני הילדים החייכנים היו מוכרים בכל בית בישראל כיוון שכיכבו במודעות פרסום שהפיק משרד הפרסום של אביהם.
המקרה זעזע את המדינה, ובעקבותיו מפקד פיקוד דרום דאז האלוף אריאל שרון, החל להזרים לרצועה כוחות צבא ומשמר הגבול. במקביל פעלה יחידת "רימון" שהקים כדי לדלל רשימה שמנתה 300 מחבלים מבוקשים, בראש היחידה עמד מאיר דגן, מי שלימים מינה שרון לראש המוסד.
דגן מונה למפקד יחידת רימון כשהוא משתקם מפציעה קשה בשתי רגליו לאחר שהג'יפ בו נסע עלה על מוקש. כמה שבועות לאחר רצח ילדי משפחת ארויו, דגן שרכב בסיור ג'יפים, הבחין במונית שחלפה על פניו ובה הצליח לזהות דמותו של המבוקש אבו-נימר שהיה סגן מפקד החזית העממית לשחרור פלסטין ברצועת עזה.
המונית נלכדה בין שני ג'יפים ודגן ירד לעברה. כשהתקרב אליה, פתח אבו נימר את דלת המונית כשבידו רימון רסס, ממנו שלף את הנצרה. דגן לפת את כף ידו של אבו נימר ובין השניים החל מאבק שנמשך כעשר דקות, במהלכו אחז דגן את ידו של המחבל, לבל יתפוצץ הרימון ובידו השנייה מנע ממנו לשלוף אקדח.
דגן פקד על חייליו שלא להתקרב מחשש שהרימון יתפוצץ. לאחר דקות ארוכות של מאבן שיחרר מפקד יחידת רימון אחת מידיו, הסיר מראשו את קסדת הפלדה וחבט בראשו של המחבל שאיבד הכרתו מעוצמת המכה. לאחר מכן ניגש למונית, ונצר מחדש את מנוף הרימון. על אירוע זה הוענק לו עיטור העוז.
מאיר דגן אמר בראיון לעיתון "דבר" כי "עד אז צה"ל לא נהג להיכנס למחנות הפליטים וכתוצאה מכך היו אלה המחבלים שהכתיבו לתושבי הרצועה מה לעשות ומה לא לעשות. דפוסי הפעולה של היחידה התגבשו מתוך הנסיון".
במבצע מתוחכם שהוביל דגן לוחמי יחידת "רימון" הגיעו לחוף עזה בסירת דייגים עלובה, מעמדים פנים כאזרחי לבנון שספינתם נטרפה לחוף. לתושבי הרצועה שהגיעו אליהם אמרו כי ברצונם למסור דרישת שלום לתושב הרצועה שהיה מבוקש בכיר, מפי קרוב משפחתו שפגשו בלבנון. כשהוסדרה הפגישה, שלפו לוחמיו של דגן אקדחים וירו למוות במבוקש בטרם זה הספיק לשלוף את אקדחו.
לצד מדיניות "יד קשה" של שרון, היה מי שסבר כי הדרך להחליש את הטרור צריכה להיות שונה לגמרי. שר הביטחון דאז משה דיין פנה לקצין הוותיק, תת אלוף יצחק פונדק, בבקשה שישוב לשירות צבאי כמושל רצועת עזה וצפון סיני. פונדק עמד בראש המפקדה הממונה על הפעילות האזרחית ברצועת עזה.
המושל בן ה-58, לא היה צריך למצוא חן בעיני האלוף הצעיר והכריזמטי של פיקוד דרום . פונדק סבר כי יש לבודד את המחבלים מהאוכלוסייה האזרחית, על ידי טיפוח היחסים עמה. עוד פונדק התנגד לעונשים קיבוציים, הן מחשש כי יוסיפו שונאים לישראל והן בשל דבקותו במורשת "ההגנה", לפיה יש לפעול לפגיעה באשמים.
כתב עיתון "דבר" בדרום, דני צדקוני, ציין כי פונדק נכח כ"משקיף" במבצעים הגדולים של צה"ל נגד המחבלים. "מי שהערך 'טוהר הנשק העברי' עדיין נחשב בעיניו, ידע ודאי להעריך את ההשגחה של פונדק. אך גם מי ששיקולים אחרים לנגד עיניו - התועלת הפוליטית והביטחונית - לא יוכל שלא להעריך את תרומתו של פונדק לעניין", כתב צדקוני.
לא רק פונדק הסתייג ממדיניות היד הקשה, ארבעה חיילי נח"ל ששירתו ברצועה, שלחו מכתבים לראש הממשלה, לשר הבטחון ולרמטכ"ל. מעין "שוברים שתיקה" של חורף שנת 1971. במכתב נאמר כי הם וחבריהם איבדו שליטה, הכו ללא סיבה אזרחים - בהם גם נשים וילדים, גרמו נזקים לרכוש והצליפו בשוטים. ארבעת החיילים נקראו מיד לשיחה עם הרמטכ"ל, חיים בר-לב, וצה"ל מינה קצין בדרגת אלוף משנה שיחקור את דבריהם.
מכתבים אנונימיים הגיעו גם למערכות העיתונים ובהם האשמות קשות של ביזה, עינויים ועוד. בממשל הצבאי הגדירו את הטענות כ"מצוצות מהאצבע" והודו כי כמות קטנה של מפרי סדר וחשודים שהתנגדו למעצר הוכו. כן נמסר כי כמה בתים בהם הוחבאו מצבורי נשק, נהרסו במהלך החיפושים והובטח כי הם יבנו מחדש.
בצה"ל הציגו רשימה של 139 מבוקשים שנעצרו תוך שבועיים ושמונה מחבלים הרוגים. בממשל הצבאי טענו כי מאז החל גל המעצרים של המחבלים ושל המאיימים על הסוחרים מפני שיתוף פעולה עם ישראל, חזרו החיים ברצועה למסלולם - לא התרחשו אירועי רצח משתפי פעולה עם ישראל, לא הושלכו רימוני רסס בריכוזי אוכלוסייה מקומית ולא היו מעשי שוד ואונס.
הקצין הבודק הגיש לשר הביטחון את מסקנותיו. מצד אחד, הוא לא מצא גילויי אכזריות קשים, כפי שנטען ומנגד, חשף "מעשים חריגים" שהגיעו לכדי "אלימות ואיומים והפחדה שלא לצורך וללא סמכות".
הבדיקה העלתה כי היו "מקרים פרטניים של חיילים בודדים שעשו שימוש מופרז במקלות. בנוסף, תוך כדי עריכת חיפושים נפגעו בניינים שלא לצורך, גם מבנים שלגביהם לא היה חשד מיוחד".
דיין מסר את הדברים לכנסת והודה כי היו "חריגות שונות מן הנוהל המקובל" אך עם זאת ציין כי חיילים נענשו. עוד אמר כי הרמטכ"ל הורה על פיקוח הדוק וצמוד יותר על היחידות הפועלות וכן על "הכנה קונקרטית ונפשית של חיילים היוצאים לפעולות כאלה".
רוב מכריע של הציבור לא התרגש מהמסקנות וסקר דעת קהל העלה ש-68% מאזרחי ישראל תומכים בצעדים רדיקליים לדיכוי פעולות החבלה. 11% סברו שאמצעים אלו לא יביאו לפתרון הבעיה. גל הטרור הוחנק, אבל הגחלים בערו בשטח וכעבור 15 שנים פרצו בעוצמה גדולה, ב"אינתיפאדה הראשונה" ואחר כך בעוד סבבים מדממים, שהאחרון שבהם היה השבוע.
