כשההמונים פרצו את הגדר: המפגינים מכניסים את חמאס למלכוד

הפריצה של מאות מפגינים פלסטינים אתמול (שישי) לצד הפלסטיני של מעבר כרם שלום גרמה לנזק שנאמד במיליונים לתשתיות, בעיקר לצינורות המובילים דלק וגז לתוך רצועת עזה. אותם פורצים משולהבים פגעו בראש ובראשונה בעצמם ובתושבי הרצועה. אולם על אף ההנחה בצה"ל שהדבר נעשה על דעת חמאס, משיחות עם פלסטינים ברצועה עולה תמונה מעט שונה. הפריצה לתוך המתחם נעשתה על ידי המון מוסת שלא תכנן לעשות זאת מראש. מהרגע שהאירוע החל חמאס, שאחראי על אבטחת המעבר, הבין שמשמעות עצירת המפגינים עלולה להיות הרוגים ופצועים ולכן הסיר את ידיו מהמקום והניח להם לעשות שם ככל העולה על רוחם.

מעבר כרם שלום הוא נקודת הגישה הראשית לסחורות הנכנסות לרצועת עזה. קשה לחשוב על מקום קריטי יותר לכלכלת הרצועה. בעבר נכנסו לעזה כ-900 משאיות של סחורה דרך כרם שלום. כיום המספר עומד על כשליש, נוכח המצב הכלכלי הקשה שגורם לכך שישנו פחות ביקוש לסחורה ברצועה. על המתרחש מצדו הפלסטיני של המעבר אחראים אנשי הרשות הפלסטינית ולא חמאס, כלומר אנשיו של יו"ר הרשות אבו מאזן. לפיכך הפגיעה במעבר בצדו הפלסטיני לא הייתה רק הוצאת קיטור נגד ישראל, אלא גם נגד הרשות. במקרה הזה, רמת השנאה והתיעוב כלפי כל מה שמייצג את ישראל ו/או את הרשות, גברה על המחשבה בדבר השלכות הריסת הצינורות שמכניסים דלק לעזה והנתיב להכנסת סחורות אחרות.

עוד בנושא
הפריצה לכרם שלום הייתה פרומו: חמאס מאותת לצה"ל לקראת הפגנת הנכבה
פלסטינים פרצו למתחם העזתי במעבר כרם שלום, רחפני צה"ל הופלו ברצועה

הנזק שנגרם אתמול יביא מן הסתם לקשיים ועיכוב בהעברת סחורות והחרפה במצב ההומניטרי הקשה גם כך. מבחינת חמאס יש כאן מלכוד מסוים: מחד, הוא אינו מעוניין במלחמה עם ישראל. מנגד, הוא אינו רוצה בשמירה על הסטטוס קוו הכלכלי ברצועה. הארגון מחפש מוצא או סולם שיאפשר לו לעצור את ההפגנות על גדר המערכת ולייצב את המצב ההומניטרי והכלכלי בעזה. ההפגנות הן הדרך של חמאס לאותת לישראל ולהזהירה עד כמה אנו קרובים למלחמה ללא סולם שכזה.

אלא שפתרון שכזה ממאן להגיע, בעיקר נוכח התנהלות חמאס עצמו וסירובו לפרק את הזרוע הצבאית של הארגון ולאפשר לאבו מאזן והרשות לנהל את ענייני עזה. וכך המצב בעזה ממשיך להידרדר לכיוון ששני הצדדים, ישראל וחמאס, אינם רוצים בו - הסלמה. הפגיעה במעבר כרם שלום אינה צריכה לגרום לאיש בישראל לשמוח. החרפת המצוקה רק תגביר את הקולות בעד מלחמה בעזה ואת הקיצוניות שגם כך מגיעה לשיאים חדשים. עם שיעור אבטלה עצום, עם משכורות שאינן משולמות או משולמות חלקית גם למי שלכאורה עובד; עם עוני קשה, אובדן תקווה וללא שום מוצא מדיני והסכם פיוס שלא הולך לשום מקום, ניתן לנחש שבעוד עשרה ימים - ב-15 במאי, יום הנכבה - אנחנו עלולים להיות עדים למחזות קשים יותר מאשר פגיעה בתשתית פלסטינית.

ההפגנות בימי שישי אינן ממריאות, אך הן מצליחות לשמר את רצועת עזה בתמונה, על סדר היום הישראלי וכן על זה של הקהילה הבינלאומית. אמנם אף כלי תקשורת לא יפתח את המהדורה שלו בדיווח על עזה בהעדר הרוגים - ואתמול לא נרשמו הרוגים פלסטינים לראשונה מאז החלו ההפגנות על הגדר - אך עדיין, האירועים ברצועה זוכים לסיקור נרחב בישראל ובעולם.

בזירה הפנים-פלסטינית לעומת זאת, ההפגנות הללו הן העיקר, הן במרכז, והן חשובות הרבה יותר מפגישות וישיבות משמימות של המועצה הלאומית של אש"ף ברמאללה. הנאום האנטישמי של אבו מאזן ביום שני השבוע אמנם הצליח לייצר לרגע עניין בצד הישראלי, אך למי בצד הפלסטיני בכלל אכפת?

לכינוס המועצה הלאומית ברמאללה היו שתי כותרות: בחירת הוועד הפועל החדש של אש"ף והעברת סמכויות המועצה הלאומית לידי המועצה המרכזית של אש"ף. בראשונה, אין חדש. הצצה לתמונה של חברי הוועד "החדשים", אומרת הכול. אלו אותם פנים עייפות, שאין להן שום קשר לצעירים או לציבור הפלסטיני. ללא דם צעיר, ללא הנהגה רעננה, ללא בשורה. הציבור רואה זאת ומבין והתמיכה בחמאס שמזוהה עם ההפגנות בעזה רק הולכת וגוברת.

לכותרת השנייה יש משמעויות ל"יום שאחרי" אבו מאזן. המועצה הלאומית, שמונה כ-800 בני אדם, החליטה שבמקרה של היעדרה המועצה המרכזית תקבל את סמכויותיה. המועצה המרכזית הינה גוף מצומצם יותר, המונה כ-120-130 אנשים, שאותו קל לכנס במקרה שהנשיא אינו יכול להמשיך ולתפקד. כך למעשה מתבהר לאטו המנגנון לקראת פרישתו של אבו מאזן מסיבה כזו או אחרת.

הפרלמנט, שבו יש רוב לחמאס ולא נבחר מאז 2006 יושלך לפח ההיסטוריה, במקומו תתכנס המועצה המרכזית של אש"ף, שבה יש בה רוב לצמרת הפתח והיא אמורה לתמוך במועמד של הפתח לנשיאות. ועכשיו כל מה שנותר לפתח זה להסכים על מועמד מוסכם לרשת את אבו מאזן. וזה לא יקרה כל כך מהר. לעת עתה ישנם שני שמות שמוזכרים שוב ושוב: ג'יבריל רג'וב ומחמוד אל-עאלול. בין לבין מוזכר שמו של ראמי חמדאללה, ראש הממשלה שאינו חבר בפתח, כמועמד פשרה, אולם קשה לראות את צמרת פתח מעניקה את המפתחות למישהו שאינו משלה.

ועוד מילה על אבו מאזן. נאומו הרצוף אזכורים אנטישמיים לא היה מתוכנן. הוא לא הקריא מהדף. הוא אלתר משיעורי ההיסטוריה שכנראה למד במהלך הדוקטורט שלו במוסקבה או במנגנוני התעמולה של אש"ף בשנות ה-60. במילים פשוטות התעמולה הגזענית שאותה ספג בבחרותו משתלטת מחדש על האיש הזה בזקנתו.