האינטרס המשותף: על ישראל להשתלב במשחק הקואליציות הבינלאומיות

שבע שנים של מלחמה אכזרית, מאות אלפי הרוגים ונחישות לנצח בכל מחיר - כל אלה הביאו לשימוש נרחב בנשק כימי. הדיקטטור הברוטאלי, מנהיג מפלגת הבעת', ספג השפלה כמה שנים קודם לכן כשהכור הגרעיני שבנה הושמד לפני הפעלתו על ידי מטוסי צה"ל. משטרו הרצחני נשען על תמיכת מעצמה עולמית, שבראשה עמד נשיא מנוסה, שמרן וכוחני. מעצמה זו לא רק סייעה לדיקטטור, אלא גם העלימה עין מהשימוש הנרחב שלו בנשק כימי.

נשמע מוכר? זהו אינו תיאור עכשווי של התקיפה הכימית האחרונה בסוריה, אלא תמונת הראי המוקדמת שלו בעיראק: הדיקטטור המתואר היה סדאם חוסיין, והמעצמה שתמכה בו והתעלמה מפשעיו הייתה לא אחרת מארצות הברית של ממשל רייגן. בקיץ 1987, שש שנים לאחר השמדת הכור אוסיראק, ושבע שנים כמעט אחרי שפתחה במלחמה אכזרית מול איראן, הייתה עיראק נתונה במצוקה.

עוד בוואלה! NEWS:
מנהיגי הדמוקרטיות החדשות מלבים את האש ומאיימים על אירופה
רוחאני ביום הצבא: כלי הנשק של המערב לא מפחידים את איראן
קים הודיע: מפסיקים את הניסויים בטילים הגרעיניים

במהלך הקרבות הקשים, עיראק עשתה מדי פעם שימוש בנשק כימי מול צבא איראן. ב-28 ביוני התקיפו העיראקים את העיר האיראנית-כורדית סרדשת בגז חרדל. אלפי אזרחים איראנים נפגעו קשה, אך עיראק לא נענשה. את המחיר שילמו שוב הכורדים; במרץ 1988 תקפה עיראק בנשק כימי את העיר העיראקית-כורדית חלבג'ה. כ-5,000 הרוגים נספרו בטבח הכימי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם הראשונה. מעדויות מאוחרות עלה שהאמריקנים ידעו - ושתקו.

התקיפה האמריקנית-צרפתית-בריטית על מתקנים כימיים בסוריה לפני שבוע לוותה במסר שלפיו מטרתה היא לכפות את הנורמות הבינלאומיות. זו מטרה ראויה לכל הדעות, והטילים ששוגרו נשאו על גביהם דגל מוסרי חשוב. אולם, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא הזכיר בנאום על התקיפה את התקדים העיראקי ואת תמיכת ממשל רייגן במשטרו הפושע של סדאם חוסיין, ולא במקרה. הוא הוסיף בנאומו, בצדק רב, שרוסיה וסוריה לא עמדו בהסכם פרוק הנשק הכימי משנת 2013.

מצד שני, הטפת מוסר מצד טראמפ בנושא הפרות הסכמים בינלאומיים דומה לתלונה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על פגיעה בדמוקרטיה תוך התערבות בבחירות, שהרי הנשיא האמריקני מערער בקביעות על אמנות ועל הסכמים הבינלאומיים. הוא זה שהוציא לפני שנה את אמריקה מהסכם האקלים (אמנת פריז) ומהסכם הסחר הטרנס-אטלנטי, והוא זה שמאיים להפר חד-צדדית את ההסכם הגרעין - על אף שהמודיעין האמריקני אישר כי איראן עומדת בתנאיו.

הסתירות הפנימיות והציניות הפוליטית אינן מאפיינות כמובן רק את האמריקנים, ולא הם המציאו אותן. גם הרוסים משתפים פעולה עם אסד בהפעלת טקטיקות ברבריות, מה שלא הפריע לפוטין להגדיר דווקא את התקיפה האמריקנית כהפרת החוק הבינלאומי. איראן מצהירה שהיא סבלה קשות מנשק כימי ולכן היא מתנגדת בחריפות לכל שימוש בו, ובמקביל נותנת לאסד גיבוי מלא ומכחישה שהשתמש באמצעים אלו. טורקיה מגנה רצח אזרחים על ידי אסד, ובאותו זמן כותשת את האוכלוסייה הכורדית בצפון סוריה.

בניגוד לרושם שעלול להיווצר, לא מדובר רק בכאוס ובציניות פוליטית. המערכת הבינלאומית הנוכחית, כפי שהודגם בסוריה, מתנהלת בעיקרה על בסיס ריאליזם קר, תועלתני ומחושב.

את עיקריו היטיב להגדיר ולעצב לפני כמה עשורים הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני לשעבר. קיסינג'ר טען שהמרכיב הדומיננטי ביותר במדיניות החוץ הוא האינטרס הישיר של מדינות ריבוניות. הוא המעיט בערכן של נורמות והסדרים רב-לאומיים, והתנגד לתפיסה שלפיה יש לשאוף לסדר עולמי אחיד ולאכיפתו - כגון הרעיון האמריקני - לממש משטר דמוקרטי בכל המדינות. בתוך כך, קיסינג'ר לא היסס לדחוף בזמנו את הנשיא ניקסון לרופף את הברית עם טייוואן כדי לפתוח את הדלת לקשרים עם סין הדיקטטורית.

טראמפ נצמד במידה רבה לעקרונותיו של קיסינג'ר במדיניות החוץ, וזאת בהבדל מקודמיו ברק אובמה וג'ורג' בוש הבן, שניסו לקדם סדר עולמי בהתאם לערכיהם. שני הממשלים הקודמים דחפו להפלת סדאם חוסיין בעיראק ב-2003 וקדאפי בלוב ב-2011. אך שתי המדינות הללו נקרעו לאחר מכן במאבק פנימי אכזרי, ונקלעו לכאוס פוליטי.

טראמפ הפנים את לקחי ההתערבות. הוא אמנם תיאר בנאומו את אסד כ"מפלצת", אך באותה נשימה הבהיר שאין לו כל כוונה להתערב ב"בעיות הפנים הסוריות", ובמשתמע מכך, הוא משלים עם שלטון אסד. לאמריקה, לדבריו, יש אינטרס מרכזי בסוריה - השמדת ארגון המדינה האסלאמית, ולאחר מכן יסיג את הכוחות האמריקנים. באופן אירוני, צבא סוריה מנהל מאבק להסרת שליטת דאעש במחנה הפליטים הפלסטיני ירמוך שבדרום דמשק. יש להניח שהאמריקנים מקווים כעת דווקא לניצחון הסורים והרוסים.

בחוקי משחק שכאלו יש לזהות את היתרונות; אם הבסיס הוא האינטרס ולא המוסר - חשוב לאתר את המטרות המשותפות הזמניות, עם יריבים ועם ידידים. זוהי בריכת דגים טורפים שכל אחד מהם דואג לעצמו בעזרת שותפים משתנים. ישראל שוחה בה, לעיתים בתפקיד דג הרמורה - המין שנצמד ללווייתן (האמריקני).

הקואליציות נוצרות ומתפרקות, לעיתים אד-הוק: טורקיה אמנם מתואמת עם רוסיה ואיראן למטרת הרחקת האמריקנים מסוריה, אך בניגוד לעמדתן היא תמכה בתקיפת המעצמות המערביות על אסד. צרפת ובריטניה השתתפו בתקיפה האמריקנית וביקרו בחריפות את רוסיה, ובמקביל הן חברות בקואליציה משותפת עם רוסיה נגד ארצות הברית בנושא הגרעין האיראני.

במצב כזה אין טובים מוחלטים וגם אין רשעים גמורים. כל שחקן יכול להתקוטט עם אחרים ולהמשיך לדבר איתם באותו זמן, ישירות או בעזרת מתווכים. אין מקום לכעס אמוציונאלי, ולא נכון לשמור טינה או להיעלב.

כך יכולים כעת טראמפ ומנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און לתכנן מפגש משותף, רק כמה חודשים אחרי התנצחות בוטה וחסרת תקדים; טראמפ כינה את קים "איש הטילים הקטן", וקים החזיר לו ב"משוגע שיגרום למלחמה עולמית". טראמפ ופוטין נראו לכאורה במסלול התנגשו חמור רק לפני שבוע, אך כעת נודע על הזמנת הנשיא הרוסי לפגישות פסגה בוושינגטון. טראמפ ישאף לנצל את רצונו של פוטין להרגיע את המתיחות עם המערב, בכל הזירות, פחות משמונה שבועות לפני פתיחתו ברוסיה של האירוע החשוב ביותר כרגע לתדמיתה - המונדיאל.

כדי להעביר מסרים ולנסות להשפיע על יריבים, חשוב שיהיו כמה שיותר ערוצי תקשורת ומתווכים. פרשנים ישראלים התקוממו, למשל, נגד ביקורו האחרון של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ברשות הפלסטינית מיד לאחר שאירח את ראש הממשלה בנימין נתניהו בניו-דלהי, והתפלאו על פגישת מודי ,"החבר הטוב של נתניהו", עם נשיא איראן. אך במקום להיות מודאגים היה עליהם לברך על כך; ריבוי הקשרים של גורמים שונים עם יריבי ישראל יכול רק לסייע לה בהעברת מסרים, ובהבנת האינטרסים של הצד השני.

כדי לקדם את מטרותיה, על ישראל להתנהל בגמישות, בפתיחות וביצירתיות, כפי שעושים חלק מהשחקנים האחרים. בהתאם לעקרון הברזל בתפיסת הביטחון שלה, מהלכי ישראל אמורים להיות מתואמים עם האמריקנים. המשך הפעלת כוחה הצבאי אינו מונע את משחק האינטרסים המדיני, אך ההבנה היא שכוח צבאי לבדו אינו מספיק. כך מצאה ישראל בהצלחה בשנים האחרונות אינטרס משותף עם ערב הסעודית, והיא גם מיטיבה לשמור על שיתוף הפעולה הביטחוני הנמשך עם הרשות הפלסטינית - לאור המטרה הזהה במניעת עליית החמאס.

הבנות אזוריות אחרות נראות על פניו מוזרות הרבה יותר, אך נכון לקדם אותן בשיח ישיר או עקיף. לדוגמה, לישראל ולטורקיה יש מטרה משותפת בהגבלת כוחם של אסד ושל האיראנים בסוריה. על אף הכעס ומלחמת המילים בין נתניהו לבין ארדואן, יש למצוא דרך לפתח אותה עם הטורקים.

חיזבאללה וישראל שותפות לרצון להימנע ממלחמה כוללת ביניהן. מדובר בארגון עם אג'נדה פוליטית פנים-לבנונית משמעותית, והוא אינו אינו רק הזרוע הארוכה של איראן. אותם דברים אמורים לגבי החמאס, החושש בעיקר ליציבות שלטונו בעזה. ואגב, נזכיר שממשלות קודמות של נתניהו ניהלו בעבר משאים ומתנים מול חמאס שהסתיימו בהסכמי הפסקת אש ובהסדר לשחרור גלעד שליט.

הזירה הבינלאומית אינה אידיאלית, וההתנהלות הנדרשת בה נוגדת לעיתים עקרונות מדיניים עתיקים. אך אלו כללי המשחק העכשווי, ומי שלא יאמץ אותם - עלול להתקשות בהשגת מטרותיו.

הכותב כיהן כסגן ראש אגף המחקר במשרד ראש הממשלה.