מיהו המפקד המושלם בצה"ל? לקצינים שהתבקשו לשרטט את דמותו הייתה תשובה טובה: "אדם המבצע את משימתו בכל מחיר, יודע לאלתר תוך כדי ביצוע, אינו מתעכב, מעדיף להתקדם במהירות, להסתער ולשטוף את היעד". חוקרי היחידה לפסיכולוגיה צבאית באגף כוח האדם, לימים ממד"ה (מחלקת מדעי ההתנהגות), קיבלו תשובה זו לפני מלחמת יום הכיפורים. בתום הקרבות סיפקו הנשאלים תשובה טובה לא פחות, אך שונה קוטבית: "מפקד שקול וזהיר, שאינו מתפרץ ומסתער בכל תנאי, שמחשב את צעדיו, שהשיקול לחסוך בחיי אדם הינו גורם קובע בהחלטותיו, בעל יכולת לערער על הוראות שקיבל ושלדעתו אינן די מבוססות".
עוד בוואלה! NEWS:
מהנדסים, גיאולוגים ואנשי מודיעין: מעבדת איתור המנהרות של צה"ל נחשפת
נערים ישראלים יידו אבנים על חיילים בשומרון; צה"ל הגיב בירי לאוויר
בכיר בצה"ל מודה: לראשונה תקפנו אנשי צבא איראניים בסוריה
ניגוד מאלף זה בין הזחיחות שלפני והרצינות שלאחריה, מופיע בכתב יד של ספר העומד לצאת לאור, "מלחמת יום הכיפורים - מבט שונה", מאת האלוף במילואים הרצל שפיר. במילואים, ולא בדימוס או בגמלאות, מפני שלקראת סוף העשור התשיעי לחייו שפיר עודנו פעיל, עוקב, בקיא ומבוקש כבעבר. מעטים בתולדות צה"ל הצטיינו כמוהו בסדר, ארגון, יסודיות ושיטתיות. לכן היה לקצין המטה הבכיר בצבא המתאמץ להתאושש ב-1974, וכשגחמה של שכנו וידידו עזר ויצמן, שר הביטחון הסוער וקל-הדעת, מנעה ממנו את הקידום לרמטכ"ל - החלטה שעליה מיהר ויצמן להתחרט, אך ללא הועיל - גויס להצהיל את המשטרה כמפכ"ל ודהר שם לשוליים בנתיב התנגשות עם שר הפנים יוסף בורג, ראש המפלגה נגועת השחיתות מפד"ל (תיק המודיעין שלקראת חקירה, שנקרא "אפרסק").
באוקטובר 1973 היה שפיר ראש אכ"א. לאחר תפקידים חשובים בגייסות השריון (מפקד בית הספר, מח"ט 7, סגן מפקד הגיס), תרומה רבתי להצלחת אוגדה 84 כסגנו של מפקדה ישראל טל במלחמת ששת הימים, ראשות המטה של פיקוד המרכז ותיאום המטכ"ל בתפקיד עוזר ראש אג"ם, עם מינוי חירום כמפקד אוגדה, ציפה שפיר לקבל את דרגת האלוף באחד משלושת הפיקודים, רצוי בדרום.
החזית העיקרית היתה בסיני. שפיר לחם שם פעמיים, כקצין האג"ם של אוגדת חיים לסקוב ב"קדש" ושוב באותה אוגדה עם טל ב-1967. הוא היה שותף לדיוני המטכ"ל במלחמת ההתשה ולמחלוקת על הצעת אנואר סאדאת ב-1971, לפתוח את תעלת סואץ לשיט במסגרת הסדר ביניים שיכלול נסיגה ישראלית חלקית והצבת משטרה מצרית סמלית בגדה המזרחית. שפיר תמך בהצעה זו, יחד עם הרמטכ"ל הבא דוד "דדו" אלעזר ואיתם, בלחש, גם שר הביטחון משה דיין, אך הרמטכ"ל חיים בר-לב ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון התנגדו, ובדיון המכריע אצל ראשת הממשלה נמנע דיין מהטלת כובד משקלו וגולדה מאיר החליטה שלא להיענות להצעה שאינה מקובלת על בר-לב ושרון.
הזיכרונות שנכתבו 45 שנה אחרי המלחמה
אלעזר ידע ששפיר ייטיב לפקד על הדרום בתום תקופתו של שרון שם, אלא ש"לצערי לא תהיה מלחמה" בקרוב, אמר "דדו", ושפיר נחוץ לו יותר באכ"א, במיוחד לתהליך קיצור שירות החובה. בדרום, בשקט הצפוי להימשך שנה רביעית וחמישית, מאז הופסקה האש במלחמת ההתשה, די בינתיים באלוף מתאים פחות, באופיו ובמידת היכרותו עם השטח - שמואל גונן-גורודיש.
שניהם, אלוף פיקוד הצפון לשעבר אלעזר ומי שפיקד על האוגדה הצפונית 36, גורודיש, לא הכירו היטב את החזית הדרומית. גורודיש הקדיש את מאה ימיו הראשונים בפיקוד, לאחר נטישתו הפתאומית של שרון לטובת הפוליטיקה ובהנחה כללית שהמלחמה אינה בפתח, להרביץ בחיילים משמעת על חשבון תכנון הגנה - ולא רק שיגיונות התקפה אל מערב התעלה והלאה, לקהיר.
ארבעה עשורים וחצי לאחר המלחמה התפנה שפיר לכתוב את גרסתו לאירועים שקדמו לה (ההתשה, על יותר מ-830 חלליה בסואץ וסיום ללא הכרעה), שהתרחשו בעקבותיה (כולל בוועידת ז'נבה, כשהוביל את הצוות הישראלי, ובתקופה הקשה של הקמת צה"ל על רגליו העייפות והפצועות) ובעיקר במרוצתה. הוא ביקורתי ולעתים מוחץ בלי לגלוש לתוקפנות או להתחשבנות. זמן רב מדי חלף, אך העובדות משוועות בעיניו לניתוח מקצועי, קר ככל האפשר אך בלי לחמוק מנימה אישית.
במונחי צה"ל 2018, שפיר היה בפועל במלחמת יום הכיפורים מפקד חילות השדה או זרוע היבשה (אף שטיפל גם בנפגעי חילות האוויר והים). לתפקידו העיקרי כראש אכ"א נוספה לו אחריות למחלקת ההדרכה, כי ראש מה"ד מנחם מרון יצא לפקד על אוגדה, וגם לבניין כוחות היבשה ובמיוחד השריון, בעזרת קצין השריון הראשי - להבדיל ממפקד גייסות השריון, אברהם "ברן" אדן, אף הוא בחזית כמפקד אוגדה - מרדכי ציפורי.
זיכרונות המלחמה גדושים בעלילות קרב ובהתגוששות אלופים. בניין הכוח בעיצומה של הלחימה, החזרת אנשים וכלים לכשירות, ייצור יחידות חדשות יש מאין, מיצוי המשאבים - כל אלה אינם זוכים לרוב להרהור נוסף, כאילו הם מובנים מאליהם. אבל הפעילות האפורה מאחור אפשרה לשמור על קצב ורציפות לפנים. היא סחטה מהלימון המתכווץ עוד ועוד טיפות. סך הכול של 15 הגדודים והיחידות שהמערך של שפיר הרכיב בשריון, בחי"ר, בתותחנים ובנשק נגד-טנקי חדש ("עורב") מחוזרי חו"ל, מחלימי פציעות קלות, בוגרי השתלמויות מזורזות ועוד מאולתרים שווה ערך לאוגדה נוספת. שפיר, לפיכך, נכזב בתקוותו לפקד על אוגדה במלחמה, אך רשאי להתנחם בכך שבלעדיו ובלי אנשיו הייתה חסרה לצה"ל אוגדה יקרת מציאות.
כישלון שנרקם במשך 6 שנים
שפיר הקפיד מאז היותו מג"ד טנקים ב-1957 לרשום לעצמו סיכומים מדיונים, מהם שאינם מופיעים כלל או חלקית בלבד בתיעוד צה"ל. בתום המלחמה ביקש מהרמטכ"ל החדש מוטה גור לאשר לו לתחקר אותה. גור סירב, מטעמי רגישות פוליטית, תוך-צבאית ואישית. "כך יצא שצה"ל לא ערך מיד בתום המלחמה סיכום שלה ביחד עם אלה שהכינו, תכננו וביצעו אותה," מכה שפיר על חטאם של גור ודיין.
כישלונות צה"ל בימים הראשונים של המלחמה, "בעיקר בחזית סיני ובתפעול חיל האוויר", נבעו לדעתו בעיקר לא מהתפקוד השגוי באותו שבוע ראשון באוקטובר, ואף לא מההפתעה, אלא מהחלטות שהתקבלו - במעשה או במחדל - בשש השנים הקודמות, "משגיאות חמורות של הקברניטים עוד לפני פרוץ המלחמה, ובהמשך מכישלון התכנונים, המהלכים והאירועים במהלך ימי הלחימה הראשונים". למודיעין ובראשו לאמ"ן הוא מייחס אחריות פחותה מזו שדבקה בו בדוח ועדת אגרנט ובביקורת העממית, כי מעל לכל "חסרה לישראל לקראת המלחמה הערכת מצב לאומית מעודכנת ברמה המדינית-ביטחונית, קובעת את מדיניות הביטחון וגוזרת ממנה את מטרות צה"ל והמשימות שיש להשיג ברמת החזיתות". כך גם בסוגיית צליחת צה"ל מערבה, שהדוחף העיקרי להתכונן לה, עוד כאלוף פיקוד, היה שרון, בלי שהוגדרה מטרות מדינית וצבאית שהצליחה תשרת. יחי הביצוע ולעזאזל התכלית.
חשיבה נכונה והחלטות מושכלות בעוד מועד היו משנות את פני המלחמה, אולי אף מונעות אותה, לא כחוכמה שלאחר מעשה אלא כתוצאת ויכוחים שהמנצחים בהם תרמו מבלי דעת להפסד מצטבר; וגם כשהתגלו נקודות תורפה שתיקונן התבקש, למשל כלקח משחקי מלחמה שדימו צליחה מצרית והתקדמות לתוך סיני בחסות מטריית טילי קרקע-אוויר, היה נתק תמוה בין ההנהון שבסוף התרגיל לבין מימוש מה שהתורה דרשה.
קצין כשפיר, אילו הדבר בידיו, לא היה מניח לכך לקרות, כי היה פועל לפי הספר, התקנון שסטייה ממנו סופה חיפזון ומהומה ואובדן תיאום בין חוליות בשרשרת וכוחות שכנים. לכן הוא גם נוקב בביקורתו על אלעזר, שלא הכין את המטכ"ל לנוהל קרב מסודר של 48 שעות מראש. תכנון קרב ההגנה בסיני - בידי בר-לב, שרון, אלעזר וגורודיש, איש-איש בתורו - היה "משגה חמור ביותר, כישלון צפוי, תורתי ומעשי בתוך שעות, עם צליחת התעלה על ידי המצרים מיד בתחילת הלחימה".
התשובה לעזר ויצמן שעלתה לשפיר בתפקיד הרמטכ"ל
באמצע 1969 הציב בר-לב את שפיר במטכ"ל כעוזרו היבשתי של האלוף האווירי עזר ויצמן, שהתאכזב בסוף 1967 כשבר-לב הועדף על פניו לרמטכ"ל והתלבט אם להישאר עוד שנה-שנתיים, להתמודדות נוספת. כשהוצע לו בחשאי לפרוש מהצבא ולדלג בו ביום לממשלה, כנציג גח"ל שקדמה לליכוד, שאל ויצמן את שפיר אם לדעתו יש לו סיכוי להיות רמטכ"ל. שפיר השיב בשלילה. "למפקד חיל האוויר לא היית ממנה מי שאינו טייס, לא פיקד על טייסת ובסיס ולא מילא שני תפקידי מטה במפקדת החיל. כך לא תוכל להיות רמטכ"ל בלי פיקוד על יחידת שדה, על חטיבה או אוגדה, לא היית אלוף פיקוד ולא מילאת שני תפקידים במטכ"ל. תוכל להיות שר ביטחון ואפילו ראש ממשלה, אך לא רמטכ"ל."
ויצמן הכריע בעד ודאות הפוליטיקה המידית ולכאורה הסכים בכך עם אומדן סיכוייו הדלים בצבא, אך כנותו של שפיר לא הוסיפה לסיכוייו-הוא בבוא יומו של ויצמן להחליט אם להמליץ עליו לרמטכ"ל. אז גם הסתבר שברצות שר הביטחון ויצמן, די לאלוף - רפאל (רפול) איתן - בחצי שנה בתפקיד אחד במטכ"ל, בנוסף לפיקוד מרחבי, לעומת השלושה של שפיר בשבע שנים, 1969-76.
הרצל שכטרמן ואריק שיינרמן הכירו כבר בילדותם, כשהוריהם התיידדו ובביקור בכפר מל"ל רכבו שני האלופים לעתיד, הרבה לפני שאימצו את השמות העבריים שפיר ושרון, על חמור אחד. כמפקדים במלחמה, שפיר מתפעל ממנהיגותו של שרון ומדבקותו במטרה, אך עוד יותר מכך מסתייג מרדיפת התהילה שלו, מהפרות הפקודה שלו ומנכונותו לשקר. אף ששרון התנגד לקו המעוזים לפני הקמתו, הסכים לקיים אותו כאלוף פיקוד ודילל אותו, "לא דאג להוציא הוראה מחייבת לעוצבות הקו, לפיה עם הפתיחה באש, או לפני כן לפי פקודה, ייסוגו אנשי המעוזים מזרחה - לפי תוכנית שלא הוכנה". דיין אמר לשפיר שיש להבחין בין דיווחי שרון להמלצותיו - הדיווחים מפוקפקים, ההמלצות ראויות.
שפיר אינו רואה בתמרוני שרון נסיבה מקלה לאלעזר, שהיה כמו בר-לב, "ברן" וגורודיש מיריביו. על אחד ממהלכי המלחמה כתב, "אין ספק שהיתה זו התנהגות חמורה של שרון וגונן, אך ניתן להוסיף לכך גם את הערכתו הלא שקולה של הרמטכ"ל: תגובתו המיידית היתה החלטה שנבעה מכעס מוצדק לחלוטין, אך הכעס לא יכול לשנות את המצב שנוצר ושאותו ניתן היה לנצל. הרמטכ"ל צריך היה לאשר את המצב החדש שנוצר."
מתצפיתו בקריה ראה שפיר בדאגה ב-8 באוקטובר כיצד כל הדרגים - באוגדות, בפיקוד הדרום, במטכ"ל - הולכים שולל אחר דיווח מטעה של מג"ד ומטפסים מתהומות הייאוש לאשליות ניצחון. שבוע אחר-כך חלק על מועד הצליחה של כוחות פיקוד הדרום ועל אופן ביצועה. כשקרא בתום המלחמה את זיכרונות המפקדים המצריים ושוחח עם מי מהם בז'נבה ובקהיר, התרשם שהרמטכ"ל סעד א-דין שאזלי צדק צבאית כשלחץ להחזיר כוחות מהגדה המזרחית למערבית כדי לפעול נגד יחידות צה"ל שעדיין לא הצטברו והרחיבו את ראש הגשר, אך שסאדאת צדק מדינית כשהתעקש לאסור נטישה של הגדה המזרחית, כי הסמליות הגלומה במאחז חשובה מגודלו.
650 עמודי כתב-היד של שפיר גדושים עובדות ותובנות, ביניהן תהייה מה עלה בגורלם של שבויים מצריים שהניפו סחבות לבנות בגזרה מסוימת ועקיצה עטופה בשבח ("תגובתה ותשובתה מציגות אותה כבעלת אומץ וחוכמה מדינית") לגולדה, שהאשימה את המצרים בהפרת הפסקת האש, בעוד ש"האמת בשטח הייתה אחרת ולא ברור אם ראשת הממשלה ידעה במדויק כיצד נהגו כוחות צה"ל ביומיים האחרונים." בעדות שתוסיף לחוקרי המלחמה סיפר שפיר כי כשהתלקחה מתיחות אמריקאית-סובייטית סביב ארמיה 3 המכותרת "פנה שר החוץ הנרי קיסינג'ר לישראל וביקש כי יוכנו לו עד למחרת בבוקר הערכה וניתוח צבאי למקרה שכוח סובייטי של 4,000-5,000 חיילים ינחת בקהיר ויפנה לעבר גזרת ארמיה 3. קיסינג'ר ביקש לדעת האם ישראל תצליח לחסל את ארמיה 3 בתוך שלושה ימים - הזמן המוערך להגעת הכוח הסובייטי אל הארמיה הנצורה".
כמתעד, הגדולה בתרומותיו של שפיר לספרות מלחמת יום הכיפורים היא התמונה המלאה של בניית סדר-הכוחות, כולל גיוס רבע מיליון חיילי מילואים ביומיים הראשונים, ושל התפלגות הנפגעים - חללים (בקרב), נפטרים (מפצעיהם), הרוגים (בתאונות), פצועים, שבויים, נעדרים - לפי חזיתות, ימים, חילות ולעתים גם חטיבות. למשפחות חללים הודיעו לרוב רק לאחר המלחמה, אלא אם אב או אח נמצאו בחזית ונדרש פינויים משם; למשפחות פצועים קשה הודיעו, כדי שלא יתברר להן בדיעבד שהחמיצו פגישה אחרונה עם יקיריהן. התחושה בצבא ובציבור ששיעור הנפגעים בשריון היה גבוה במיוחד נשענה על עובדה. אחד מכל שלושה אנשי צוות ב"פאטון" וארבעה ב"צנטוריון" נהרג, נפצע או נשבה.
465 קצינים נהרגו, כמעט אחד מכל חמישה חללים, ביניהם אלוף (אלברט מנדלר), שני אלופי-מישנה (יצחק בן-שוהם וזוריק לב) ו-16 סגני אלופים, במיוחד מפקדי גדודים וטייסות. נהרגו בניהם של 14 קצינים בכירים, בדרגות אלוף-מישנה עד אלוף. האובדן הגיע קרוב מאד לפיקוד הבכיר ביותר. הדאגות האישיות נמהלו באחריות הכללית, עד לכדי כובד קשה מנשוא.
גם ממרחק השנים, אלה הקטעים הקשים ביותר בתיעוד של הרצל שפיר. שם אינו אלוף, אלא חבר ואבא.
ואז הגיע הטלפון: "יוחנן נהרג - גופתו עדיין נמצאת ליד הטנק"
עם מאיר זורע, "זרו", לפנים ראש אג"ם ואלוף פיקוד הצפון, התיידד שפיר מאז 1950. קודקוד המשולש שלהם היה חיים לסקוב, מפקדו הישיר של זרו בגייסות השריון וכרמטכ"ל. משפחותיהם התרועעו והקצינים שמרו גם על קשר מקצועי. במלחמת יום הכיפורים, כשחסר לשפיר ראש מה"ד, היה זרו המועמד הטבעי להתגייס למילואים. בכורו, גיורא, מפקד סיירת מטכ"ל, לא היה היחיד בבניו שהסתכן.
"במלחמת ששת הימים איבד זרו את בנו יונתן, טייס קרב, ברמת הגולן. במלחמת יום הכיפורים שירת בן נוסף, יוחנן, כקצין המבצעים של גדוד 82 ברמת הגולן. ב-15 באוקטובר טילפן לראש הלשכה שלי באכ"א מג"ד 82, סא"ל חיים ברק, מבית חולים בחיפה. ברק סיפר שהטנק שלו נפגע ב-7 באוקטובר, יותר משבוע לפני כן, ושהוא הועף מתוכו, נפצע ופונה. לדבריו, גם יוחנן זורע, שישב לידו בטנק, הועף ממנו. ברק מסר את מיקומו המדויק של הטנק והוסיף כי יוחנן נהרג וכי גופתו נמצאת עדיין ליד הטנק.
"צריך היה להודיע לזרו על מות בנו. זרו ישב במשרדו של ראש מה"ד, מרחק קצר ממשרדי. לבקשתי טילפן הרל"ש שלי ללסקוב, סיפר לו על מותו של יוחנן זורע ושאל אותו אם יסכים להודיע לזרו. לסקוב ביקש שאני אעשה זאת. ניגשתי למשרדו של זרו ומסרתי לו בקצרה את הידיעה שקיבלתי מהמג"ד, ברק. זרו קיבל את הידיעה בשקט ולא אמר דבר. הוא נסע לרמת הגולן עם נהג המילואים שלי, לשעבר גם הנהג שלו, מצא את יוחנן בשטח והביא אותו למחרת לקבורה בקיבוצו, מעגן מיכאל. זרו לא ישב שבעה וחזר לתפקידו כראש מה"ד".
ארבעה ימים לפני אותה שיחת טלפון בין המג"ד של יוחנן זורע לבין רל"ש ראש אכ"א השיג את הרל"ש מטלפן אחר, מבית החולים שיבא. נאמר לו שמאושפז אצלם פצוע קשה, צבי שפר, אך יתכן שמדובר בצביקה שפיר. הרל"ש הוזעק לבית החולים כדי לזהות את הפצוע.
רל"ש ראש אכ"א "הגיע לבית החולים כאשר צביקה הוצא מחדר הניתוחים, עדיין חסר הכרה, וזיהה אותו. המנתח ביקש שאגיע מיד לבית החולים, כי לא היה בטוח שצביקה יעבור את הלילה. כשהגעתי, סיפר לי שהפינוי של צביקה לא היה פשוט. הוא איבד דם רב, ידו הימנית נפגעה קשות קרוב לכתף וספק אם ניתן לשקמה. החזה שוסף וכעת נתפר. גם יד שמאל נפגעה, אך יש תקווה להפעלתה".
הפציעה "הייתה קשה מאד. השיקום ארך למעלה מחמש שנים וכלל ניתוחים, כולל בידו השמאלית של צביקה. ידו הימנית נקטעה ליד הכתף ונעשו ניסיונות להתאים לה תותבת. במהלך השנים השתקם בגופו וברוחו, הקים חברה, רץ, שט ורכב על אופני ספורט. 13 שנה לאחר הפציעה הקים משפחה ונולדו לו שלושה ילדים. במאי 1997, 24 שנים לאחר הפציעה, נפטר צביקה בעת שרכב על אופני ספורט. בניתוח לאחר המוות נקבע מה שלא אובחן בעת הפציעה ואולי לא היה ניתן אז לאבחון - גם ליבו נפגע".
לימים פגש הרצל שפיר מפקד וחיילים שלחמו לצד צביקה וביקשו לחלוק איתו חוויות משותפות, אך יותר מארבע שנים לאחר המלחמה, כראש אכ"א, ראש אג"ם ואלוף פיקוד הדרום, מפקדם של מפקדי בנו, ובשני העשורים הבאים, האזרחיים, עד מותו של צביקה, נמנע מלתחקר אותו על נסיבות פציעתו. חומה עצמית חצצה בין האב והאלוף. "בניגוד להורים אחרים, שביקשו לדעת הכל, לבקר במקום הפציעה, לשאול חברים ומפקדים כיצד נפגע בנם וכדומה, חשבתי אחרת. אמרתי לעצמי שברור לי כי בני נפגע בקרב מטיל 'סאגר', וזהו. לא שאלתי על הנסיבות, איפה זה היה, מי היחידה או המפקד. לא רציתי להימצא במצב של 'חוקר', וצביקה לא סיפר".