האדם החושב ינצח: השיריונר ששואף לטלטל את צה"ל

כשתת-אלוף יעקב בנג'ו, עד לחודש האחרון מפקד אוגדה 36, נולד בירושלים ב-1971, חיל השריון היה בשיאו. האוגדות המשוריינות כבשו את סיני במלחמת ששת הימים. השמות החמים ביותר של הצנחנים, דוביק תמרי ודן שומרון, ויתרו על תפקיד שהיה כמונח בכיס הירכית שלהם, מח"ט 35, והעדיפו הסבה לשריון ופיקוד על החטיבה הסדירה החדשה שם, 401. השריון היה העתיד, וגם כשהוקרן העבר המורכב שלו, חצי מפואר חצי מופרע, עם ג'ורג' סי. סקוט שגילם את גנרל ג'ורג' פאטון, הריע לו ההווה של קצונת הטנקיסטים בצה"ל.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים. המטכ"ל היה כבד כטנק. הרמטכ"ל, סגנו, אלוף פיקוד הדרום, מפקד גייסות השריון, ראש אכ"א, האלוף שפיקד על האוגדה הסדירה היחידה, כולם שריונאים. לצנחנים היו רק שני אלופים, באמ"ן ובפיקוד הצפון, ועוד אחד בעתודת וושינגטון. כשהמלחמה הסתיימה, בדוח ועדת אגרנט, עם ציפיות שנכזבו וטנקים שבערו, נקטעה איתה גם שושלת השריון. אדומי הכומתה, מהצנחנים ומסיירת מטכ"ל עלו לגדולה, וגם כשאיבדו את האליפות, היה זה לחיל האוויר ולגולני.

אם בין שתי המלחמות הגדולות השתקפה ההכרה בשריון כנושא ההכרעה ביבשה במינויים של מפקדי הגיס חיים בר-לב, דוד אלעזר וישראל טל לתפקידים הבכירים ביותר - רמטכ"ל, סגן, ראש אג"ם - התהפכה מאז המגמה, כטנק לתעלה. האלוף הרצל שפיר, ראש אג"ם כשהצנחן מוטה גור היה לרמטכ"ל, חתם לפני ארבעה עשורים את סידרת השריונאים בחוד הצמרת. זה 42 שנה לא הגיע לשם טנקיסט. סביב גדי איזנקוט, בקבוצת האלופים המכהנים או העומדים להיכנס לתפקידם, יש ייצוג נאה ליחידות המיוחדות ולחטיבות החי"ר שנוספו בעשורים האחרונים (נחל וגבעתי; עדיין לא כפיר), למודיעין ולחיל ההנדסה ובמיוחד לצנחנים, כולל חמישה מששת מפקדי חטיבה 35 בין "חומת מגן" ל"צוק איתן". לשריון רק ארבעה אלופים. הסיכוי שאחד מהם, ולא צנחן, יהיה הרמטכ"ל שלאחר הבא נראה קלוש.

בנג'ו, בחודש יולי בן 47, יתמנה בקרוב לראש חטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים. תפקיד חשוב, אמנם מרכזי פחות משכנו, ראש חטיבת המבצעים, אך גם הוא כן שיגור לאלופים. כל ראשי חטיבת תוה"ד עד כה, למעט אחד, קודמו לאלוף. מינוי של בנג'ו למפקד המכללות הצבאיות וגיס משוריין, כחלוף שנתיים, לא יפתיע, בזכות הרקע המשולב שלו, כקצין חושב וכותב, שריונאי ומפקד אוגדה סדירה. שם, פחות או יותר, ייעצר.

דומה שהוא מציאותי דיו להשלים עם כך. אחד האלופים הכה לאחרונה על חטא אי-האיזון בקצונה הבכירה בין "עבודה" ל"חיים", לרעת החיים. בנג'ו, נשוי - לדיילת ב"אל על", שהכיר לא בטיסה אלא בגלישה, באינטרנט - ואב לשניים, מעניק קדימה עליונה למטלות המשפחתיות ובראשן הטיפול בבן אוטיסט.

לא כל רב-טוראי ורב-סרן מתיימר לטפס לרב-אלוף; גם אלוף הוא סיום יפה לעשרות שנות שירות. אבל מסקרנת השאלה, מדוע נער החולם על חיי צבא ועל פיקוד בכיר נכנס למסלול שאופקיו צרים מאלה של מקביליו הבוחרים בחי"ר ובסיירות. כשהנשאל הוא תא"ל בנג'ו - במשפחתו, שמוצאה מסוריה וממרוקו, הוגים את השם כמו כלי הנגינה, לא בנו של ג'ו - התשובות מלמדות הרבה על צה"ל, אביב 2018. איזו משמעות יש כיום לצבא הקבע, לקצין בכיר, לפיקוד על אוגדה, לשריון.

בנג'ו נכבש לשריון בזכות סרט על האלוף טל ופיתוח ה"מרכבה". עד שהגיעה שנתו להתגייס, ב-1989, ירד השריון מגדולתו, גם בעקבות מלחמת לבנון, אבל בנג'ו התעקש; הוא רצה מרכבה. קצין המיון התמוגג מהמתנדב שצץ בין הסרבנים והבטיח להגשים את כל משאלותיו. כך חלף במהירות ובהצלחה בפרקי ההכשרה של לוחם ומפקד זוטר. כשהוא נזכר בהתעמרות הסגל בחניכים כמותו עוברת חלחלה בגבו הרחב. את השיפור הוא מייחס להשגחת הדור החדש של הורי החיילים, היודעים מפני מה ראוי להישמר, כי על בשרם חוו טירטורים ונדרו שלא יניחו לסמל מרושע לעולל זאת גם לבניהם.

שלא כמו כל מפקד פלוגת טנקים, נחשף כקצין צעיר לשתי התנסויות פוקחות עיניים: השתלמות בבית הספר לשריון של הצבא האמריקאי בפורט נוקס ופיקוד על סיירת שריון, ביוזמת מפקדו בחטיבה 7, גרשון הכהן. השתלת קציני חי"ר בפיקוד על סיירות השריון המתמעטות נכשלה. הכהן רצה בקצין טנקים, שיבין לעומקו את השילוב בין הכוח המשוריין, החי"ר הצמוד אליו - חרמ"ש, שבצבאות אחרים הוא באיכות גבוהה אך בצה"ל סובל מסורתית מזלזול תמוה - והסיור. אלה היו היציאות הראשונות שלו מדל"ת האמות של הטנק הישראלי. מכאן ואילך חשב בין-חילית, בין-זרועית, בין-לאומית.

הקידום בחילות השדה עד לפיקוד על גדוד היה מהיר, בסוף המאה שעברה. קצת מטה, קצת הדרכה, והזינוק ממחלקה דרך פלוגה - לרוב שתיים, לפחות - למג"ד סדיר הושלם קצת אחרי גיל 30. אצל בנג'ו זה אירע סביב "חומת מגן", בדיוק לפני 16 שנה, והמבצעים הרצופים נגד הטרור בגדה המערבית. לא לכך התאמן, ובהשוואה לאמצעי המודיעין והתקשוב המשוכללים של היום נראית הפעילות אז קרובה לאבנים ולחרבות של ימי קדם. רכז השב"כ היה נדחס בטנק, נוסע בשכונה נצורה ומאיימת ומצביע על ביתו של המבוקש.

החלוקה הקרבית הנוחה בין אש לתמרון לא הייתה - ועדיין אינה - ישימה למשימת צה"ל בשטחים. הטנקים עסקו בשיטור. מרכבה כניידת יצוקת פלדה וחמושה בתותח. התקנון המרובע של הפעלת השריון בסדרות פגזים, ארבעה גם כאשר די בשלושה, חולל הרס מיותר, ויתרונו של הכוח המשוריין בהפעלה נכונה במיתארים מלחמתיים, לבנוניים, נשחק בין ג'נין לחברון.

בפרוץ האינתיפאדה, בסוף 1987, לא היתה לצה"ל מפקדה על-חטיבתית בשטחים. אוגדה 162, המשוריינת הסדירה של פיקוד המרכז, אולתרה כאוגדת ביטחון שוטף. עד להקמת אוגדה ייעודית. בכך הצטרף המרכז לאורח הפעולה בפיקוד הדרום, מאז מלחמת ההתשה, ובצפון, מאז מלחמת יום הכיפורים: הטלת משימה כפולה על אוגדה משוריינת, בשגרה ובמלחמה.

הדיוויזיה, ששמה מעיד על חלוקת שלם גדול ממנה, נולדה במאה ה-18 מהצורך בייעול השליטה בהמוני החיילים של צבאות אירופה. בצה"ל הכיוון של אחותה העברית הפוך: אוגדה מסמנת צירוף של רכיבים קטנים ממנה, חטיבות ויחידות.

ויכוחים על חיוניות האוגדה והרכבה ליוו את צה"ל מראשיתו. ההתלבטות עסקה בנקודת הכובד של השליטה בכוחות ובאמצעים שהועמדו לרשות כל דרג. עד לאחר מלחמת ששת הימים לא היה חיץ קבוע בין אלוף הפיקוד למח"ט. האוגדות המעטות שנבנו לחירום היו משימתיות, כלומר ניתנות לפירוק ולהרכבה, לשליפה ולתיגבור, לפי הצורך המעודכן של המטכ"ל לקראת מלחמה. לארבע האוגדות בסדר הכוחות של צה"ל ב-1967 לא היו מפקדים במשרה מלאה. האוגדונרים היו שלושה אלופים בקבע, נוסף על תפקידם העיקרי, ואלוף במילואים. נוצרה סתירה פנימית: האוגדה, כמסגרת, הייתה חלשה לעומת הפיקוד המרחבי והחטיבות הסדירות, אבל האוגדונרים היו שווים בדרגתם למפקדיהם, שביומיום היו עמיתיהם במטכ"ל. הבעייה החריפה עוד יותר במלחמת יום הכיפורים, כשאחרוני האלופים שפיקדו על אוגדות היו ותיקים ובכירים ממפקדיהם, במיוחד בדרום. היחסים האישיים הרעים הרסו את שרשרת הפיקוד.

לקראת מלחמת ההתשה נוספה לצה"ל דרגת תת-אלוף והיא הוענקה, בין השאר, למפקדי אוגדות מילואים. רק אוגדה אחת, 252 בסיני ("מפקדת הכוחות המשוריינים"), הייתה קבועה ובפיקוד אלוף שהתפנה למשימה זו לבדה, אך הוכפף לשני אדונים, פיקוד הדרום מבצעית וגייסות השריון מקצועית. שוב, שעטנז, מה גם שקציני הקבע רפול איתן ומוסה פלד, שפיקדו על אוגדות מילואים במלחמה, הועלו בסיומה לדרגת אלוף. בנג'ו, כיום, סבור שהפתרון הנכון הוא תת-אלוף המחוייב לאוגדתו שבעה ימים בשבוע, ללא אחריות נוספת לבניין כוח במטכ"ל או בזרוע היבשה.

האוגדה שלו, 36, נודעה מאז הסכם השלום עם מצרים והחזרת סיני כגדולה וכחזקה ביותר בצה"ל. היא השתתפה במלחמת לבנון, בחומת מגן, בפינוי עזה, בצוק איתן; אך המשימה הבסיסית שלה הייתה התמודדות עם מתקפת הגייסות המשוריינים של הצבא הסורי. מנימוקי חיסכון, ייעול והכרת הגזרה הוטל עליה גם לסגור את הפינה המזרחית של הגבול עם לבנון. כך אירע שמפקד אוגדה 36 צביקה גנדלמן, כיום ראש עיריית חדרה, שילם על נכונותו להמשיך בתפקידו שנה שלישית באובדן הקידום לאלוף, לאחר התקפת החטיפה של חיזבאללה בהר דב, באוקטובר 2000.

בני גנץ, שחודשים מעטים לפני כן פינה את רצועת הדרום ופירק את האוגדה שלו, יחידת הקישור ללבנון, שינה את סדרי העולם כשהתמנה לרמטכ"ל. גנץ שיחרר את 36 מהאחריות לגבול, שהוטלה על אוגדה מרחבית חדשה, 210, בפיקוד יוצאי גולני - אופק בוכריס, יניב עשור, עמית פישר. נכון לדמות את הסדר החדש בגולן כשני מצבים של יד. האחד, כמו בתמרור עצור (גבול לפניך), כף פשוטה - זאת 210. השני, אגרוף, לתוך לבנון או עזה או סוריה - 36. כך גם במרכז ובדרום, בהפרדה בין שומרות הגבול לבין יצואניות הלחימה לשטח האויב. זה חידוש חזונם של דוד בן גוריון ויגאל ידין לעיצוב הצבא הבולם והצבא ההולם, וגם גירסה ישראלית למבנה קבוצות הפוטבול האמריקאי, הכוללות הגנה, התקפה וכוחות מיוחדים (כגון בועטים).

מפקד אוגדה 36 אחראי על גולני אך אינו ממנה את המח"ט - הרמטכ"ל שומר לעצמו מינוי מפקדי חטיבות סדירות. בנג'ו ירד שתי רמות נמוך יותר והתעמק באיכות רבי-סרנים, בעיקר בבסיס האימון החטיבתי. גאוותו גם על התמהיל החדש של "חטיבת האש", לשעבר אגד התותחנים של האוגדה, ובכלל על שבירת החומות הישנות בין היחידות החיליות. שדה הקרב העכשווי, צפוף המכשולים והאיומים מעל לקרקע ומתחתיה, משווע לדעתו לאיגודי כוחות אחרים, שיבטאו את המהפכה הטכנולוגית, מאוויריית יבשה ועד לאספקת נתונים טריים על העיר החרבה מלחימה, שאספו לוויינים, הישר לתוך הטנק.

לו הדבר בידו, היה מבטל את תפקידיהם של קציני החיל הראשיים בזרוע היבשה ואולי גם מחביש את המפקדים הבכירים בכומתה בצבע אחיד, מטכ"לי - גלגול אופנתי של כובעי הקצינים, שנעלמו מהראשים (למעט באוויר ובים) לאחר הרמטכ"ל יצחק רבין. אין לו אלילים בצמרת שאותה ראה מקרוב, כחניך במכללה לביטחון לאומי - שלדעתו מקריבה את ההתעמקות באמנות המלחמה לטובת היבטים ביטחוניים אחרים - וכמפקד שתי אוגדות. הקצינים שהרשימו אותו יותר מכל פעלו משנות ה-50' עד ה-90': אורי בן ארי, כמח"ט 7 ב"קדש" ומעצב לחימת השריון; טל; דן שומרון; אהוד ברק. קצת ממראה עיניים והרבה ממחקר חומרים חסויים על טכנולוגיות, תורות ומערכות, נוכח ששומרון וברק הקדימו את זמנם וקדמו את צבאם, אך מסקנתו מתפקודו הכללי של צה"ל זה ארבעה עשורים עגומה למדי: החשיבה הצבאית התנוונה והתאבנה.

כמו מנגנונים אחרים הבנויים על מידרג של בעלי נסיון מקצועי נצבר, צה"ל אינו מיטיב לנצל את הזיק היצירתי המדרבן קצינים צעירים, המאבדים את סבלנותם ומקדימים להתאזרח, או מטפסים שנים ארוכות מדי על הסולם לפני ההגעה לראשו. על סגן-אלוף בן 30 נגזר לשהות 20 שנה בשלוש דרגות, סא"ל ואל"מ ותא"ל כפול שלושה תפקידים של שנתיים בכל אחת ועוד שנתיים ללימודים. הוא יהיה אלוף בן 50, כשסביבו הכל מתחדש. ואם יעז לחשוב ולכתוב ולהציע רעיונות מהפכניים, יתוייג כמתאים יותר מעמיתיו לתפקידים מסויימים אך לא לאחרים, ביצועיים. הצבא משלם מס שפתיים ל"סוף מעשה במחשבה תחילה" אך עודף מחשבה הוא סוף קידום.

עד כה זה לא הרתיע את בנג'ו. המבחן שמצפה לו הוא כרח"ט תוה"ד, שישאף לכתוב במו מקלדתו תורה מעודכנת ולרתום לשיווקה את מפקדו, הרמטכ"ל. הוא כבר אינו מפקד אוגדה, אם גם מהאוגדות החשובות ביותר, אלא מי ששואף לטלטל את המערכת, ולכך יש מחיר אישי.

הודות לנשק המדויק, כתב (במאמר ב"מערכות" יחד עם שותפו הרעיוני, תא"ל גיורא סגל), "צבא שבנוי על עוצבות רב-זרועיות ייהנה מגמישות ארגונית-מבצעית גבוהה, שתאפשר התארגנות מהירה של כוחות משימה מול בעיות מבצעיות". לכאורה, משתמע מכך שהגמישות החדשה תאפשר לוותר על מפקדות האוגדות ולהחזיר את צה"ל לעידן החטיבות, בדמות צוותי-קרב חטיבתיים, אבל בנג'ו מבקש לתקן רושם זה. בצבא שלו תהיה תועלת גם במפקדת הגיס, המפעילה מספר אוגדות, לא רק בחזית הצפון, אלא אף בעזה, בין פיקוד הדרום למפקדי כוחות המשימה. זאת דוגמה ל"שיפור היכולת לממש את אסטרטגיית הדרג המדיני וחופש הפעולה הדרוש לדרג הצבאי".

המרכבה, שפיתתה אותו להתגייס לשריון, היא עכשיו מכונת מלחמה המתחרה בשיכלולה במטוס קרב, מעיד בנג'ו בסמכותו-הוא ועל פי הודאת טייסים שהתארחו בטנק. ברוח דומה, נהג בשעתו הרחוקה האלוף משה (בריל) בר כוכבא להטיף להסמכת כל מפקד טנק לקצונה. זה לא יקרה - צה"ל מפחית את מספר קציניו הזוטרים - וניתן אף לקלוט מחאה של קציני שריון, על הקטנת מוטת השליטה שלהם, כי המחלקות צומצמו משלושה טנקים לשניים, קצין וסמל בלי "גור", ומספר החיילים המסורים לפקודתם ירד לשבעה בלבד, פחות מכיתת חי"ר בפיקוד רב"ט. הצידוק לכך הוא שכלול המערכות, המאפשר למ"מ להפיק משני טנקים, השותפים למידע על המטרות והסביבה, יותר מכפי שסבו, אביו ואחיו הבכור הפיקו משלושה. מפקד הפלוגה ישלוט ב-10 טנקים, בארבע מחלקות (ובנוסף להן הוא וסגנו), במקום ב-11 טנקים בשלוש מחלקות.

אך מדוע, בכלל, לסכן חיילים, אף ששוב אינם נחשפים בצריח? אם שואבק רובוטי מנקה את הבית, טנק רובוטי אינו יכול לנקות כפר ממוקש, ממוטען וממולכד בלי נפגעים לשריון?

צבאות שמרנים מטבעם ואוהבים להשאיר רגל על הקרקע, לפני דילוג אל הבלתי נודע. ייתכן שזאת הסיבה לדשדוש בקיים ולרתיעה מפני אימוץ המוני, להבדיל מזעיר אנפין, של היכולת להפעלת כלים מרחוק, אף שניסויים בטנק ללא אדם נערכו כבר לפני שנים. הצבא האמריקאי הודיע החודש שבשלב הנוכחי של סידרת המבדקים מפעילים שני חיילים רכב קרב בלתי-מאויש אחד: כמו בכלי טיס, חייל נוהג וחייל שולט במערכת-הנשק. בשלב הבא, חייל אחד יבצע את שתי המשימות, ולבסוף, חייל אחד יפקד על להקת טנקים או נגמ"שים, בין מתוך אחד מהם ובין מעמדה רחוקה. בעברית מתבקש לכנות את הטנק האוטונומי אוטו-נעמי, "נוהג עצמו, מוכוון ירי".

פחות חיילים, פחות מפקדים, פחות אלופים - לא חזיון משובב לדור הבא של המתגייסים, לשריון או בכלל. זה כבר לא יהיה הדור של בנג'ו, ילידי השנים שבין ששת הימים ליום הכיפורים.

למרות הקושי בתמרון חלוקת העבודה המשפחתית, בנג'ו - אם לשפוט לפי קריאת מאמריו ושיחה איתו - רווה נחת מעיסוקו הצבאי, המזכה אותו בעניין מתמיד ובהערכת עמיתיו, אך הבט אחד מוהל את הסיפוק בתיסכול וחורה לו: הוא חש שהחברה האזרחית כפוית טובה, מנוכרת להשקעתם הכבדה של קציני (ונגדי) הקבע, רואה בהם אוכלי חינם ומחממי כורסה, מקבלת כמובן מאליו כל מה שנעשה לביטחונה ותתעורר מאדישותה רק כשהטילים - ופגזי הטנקים - יתחילו לעוף.