פעילת זכויות האזרח לינדה בראון, שבתור תלמידת בית ספר הייתה בלב הפסיקה ההיסטורית של בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנות ה-50 נגד הפרדה גזעית בבתי הספר הציבוריים, מתה בגיל 76 - כך אמרה הלילה (שלישי) מנהלת שירותי הלוויות בעירה טופיקה שבמדינת קנזס. לדבריה, בראון הלכה לעולמה ביום ראשון, אך היא לא הייתה יכולה לספק פרטים נוספים על נסיבות מותה.
קרן החינוך וההגנה המשפטית NAACP, שהגישה את העתירה ההיסטורית נגד ההפרדה, שיבחה את תרומתה של בראון ושל משפחתה ל"החלטה החשובה והמהפכנית ביותר של בית המשפט העליון במאה ה-20". נשיאת ומנכ"לית הארגון, שרילין איפיל, אמרה כי "לינדה בראון הייתה חלק מחבורה מיוחדת ואמיצה של אנשים צעירים, שיחד עם משפחתה, נלחמה להביא לקץ הסמל הבולט ביותר של עליונות הגזע הלבן - הפרדה גזעית בבתי הספר הציבוריים".
עוד ידיעות מהעולם
פוטין ביקר בקניון השרוף: "מה קרה כאן? זו הזנחה פושעת"
דקרו והציתו: שני נאשמים ברצח אנטישמי של ניצולת השואה בפריז
אביה של בראון, אוליבר, שהלך לעולמו ב-1961, היה אחד מהעותרים בתיק שהוגש בשמה של בתו ושילב כמה עתירות נגד מדיניות "נפרדים אבל שווים" שבבסיסה עמדה ההפרדה בבתי הספר. לינדה הייתה תלמידה בבית ספר שבו למדו רק תלמידים שחורים, והיה במרחק של כחמישה קילומטרים מביתה שהיה בשכונה מעורבת. ב-1951 ניסה אביה לרשום אותה לבית ספר שבו למדו רק תלמידים לבנים והיה במרחק של ארבעה בניינים ממנה, אך הוא נדחה.
עד שהעליון קיבל את החלטתו, בראון כבר הייתה תלמידת תיכון מעורב. "למדתי על הפסיקה בערב, אחרי שהגעתי מבית הספר", היא סיפרה בריאיון לסדרה דוקומנטרית ב-1985. "שמתי לב שאמי הייתה מאושרת ממשהו, וכשהיא חלקה איתי את החדשות, חשתי שמחה בעצמי, מאחר שהבנתי שאחיותיו לא יצטרכו לצעוד מרחק רב לבית הספר בשנה הבאה".
"למדיניות 'שווה אבל נפרד' אין מקום"
תיק "בראון נגד מועצת החינוך", שאוחד עם ארבע עתירות נוספות ממחוז קולומביה, קרוליינה הדרומית, וירג'יניה ודלוור, נידון בבית המשפט פעמיים. בפעם הראשונה ביוני 1953 ובפעם השנייה בדצמבר ב-1954, אחרי שארל וורן מונה לנשיא בית המשפט. העליון קבע פה אחד כי ההפרדה הגזעית מפרה את התיקון ה-14 לחוקה, וורן נימק זאת בכך "כי ביחס לחינוך הציבורי, למדיניות 'שווה אבל נפרד' אין מקום".
מנהיג התנועה לזכויות האזרח מרטין לותר קינג שיבח את הפסיקה של בית המשפט העליון וכינה אותו "פריצת דרך מאושרת במאבק לסיום הלילה הארוך של האפליה הכפויה".
שנה לאחר מכן, השופטים העבירו תכנית שבה פורטו הדרכים לביטול ההפרדה וקבעו יש ליישם אותה "במהירות האפשרית".
עם זאת, נדרשו שנים רבות עד למיגור ההפרדה בכל מוסדות החינוך, וב-1979 הייתה זאת לינדה בראון ששוב בנושא, בשם ילדיה שלמדו בבתי הספר הציבוריים בטופיקה. ב-1993 קיבל בית משפט פדרלי את העתירה ואישר תכנית חדשה לביטול ההפרדה במחוז.