הדב מעולם לא נרדם: העולם החדש שמובילה מעצמת העל של פוטין

ביום ראשון הקרוב יאמר העם ברוסיה את דברו בסיבוב הראשון לבחירות לנשיאות. אם איש מהמועמדים לא יזכה ברוב - הצחקתי את עצמי בעצם הקלדת המילים האלה - יתקיים סיבוב שני, כבמתוקנות במדינות העולם. תהיה זו חגיגה של דמוקרטיה, עם נשיא מכהן המבקש, שוב, את אמון הציבור. יהיו קלפיות, ואפילו משקיפים, יש מועמדים נוספים לנשיאות, היו אפילו עימותים טלוויזיוניים שבהם הציגו את עמדותיהם - ביניהם לבין עצמם, לא כמובן בין מישהו מהם לנשיא. איך אמר הכדורגלן האנגלי גארי לינקר? כדורגל הוא משחק שבו משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת? אז אחרי כל טקסי הדמוקרטיה ישוב ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין ללשכתו בארמון הקרמלין. ואם אנו בציטוטים, אימרה המיוחסת לרבים וטובים, או רבים ורעים - ובהם אדם שפוטין מעריך עד מעריץ, יוסיף סטלין - אומרת: לא חשוב מי מצביע, חשוב מי סופר את הקולות. במקרה של פוטין לא חשוב מי מצביע ואפילו לא חשוב מי סופר את הקולות - הוא ינצח גם בבחירות נקיות, הוגנות ושקופות לחלוטין.

השאלות היחידות הן אחוז ההצבעה והרוב שבו ייבחר פוטין. וכאן יש לו דילמה מסויימת - רוב גדול מדי מצביע על מדינה לא לגמרי דמוקרטית, מדינה שבה, למשל, אישים אופוזיציוניים פופולאריים מדי גולים או מחוסלים, שבה התקשורת לא לגמרי חופשית, ומשלל סיבות - ולו כדי לא להזכיר את ימי הבולשביזם פוטין יעדיף רוב מוחלט - אבל לא שמתקרב למאה אחוזים. ומצד שני הוא רוצה אחוז הצבעה גבוה - כזה המראה שיש משחק פוליטי אמיתי, יש דמוקרטיה - ובעיקר שהוא מקבל תמיכה מלאה מכלל אזרחי המדינה. והמשקיפים של האופוזיציה בקלפיות רוצים למנוע ממנו בדיוק את תמונת הניצחון הזו, להראות שאחוז ההצבעה נמוך.

וגם למנהיג רב עוצמה זה חשוב. עברו הימים שבהם מנהיגים פרנואידיים, צארים לבית רומנוב, מזכ"לי המפלגה הקומוניסטית, הורו על חיסולים אינספור על פי גחמות כשהם מסתתרים מאחורי חומות ארמונותיהם. העולם השתנה, גם עבור פוטין. וצריך להיראות קשוב לצרכי העם, להיראות פופולארי. חשוב לכל מנהיג, בכל תקופה בהיסטוריה.

אם עוצמתה של מדינה נמדדת, בין השאר, בעוצמתו ויכולותיו של המנהיג, רוסיה במצב טוב. וגם בשש השנים הבאות העולם יתהה לגבי כוונותיו - הדי ברורות - ודרכי ביצוען - הציניות אבל המצליחות - של אחד המנהיגים החשובים בתחילת המאה העשרים ואחת. האדם שרבים כל כך זלזלו בו, ובינתיים כל יריביו מצאו את מותם בדמי ימיהם או נעלמו מהזירה, ופוטין השקט, רך הדיבור, האדם שתוך תשע שנים הפך ממובטל חסר קשרים, לשעבר קצין ק.ג.ב. בדרג בינוני, לנשיא רוסיה ממשיך לנהל את ארצו - ולהשפיע על הזירה הבינלאומית.

והפרדוקס - אחד הרבים הכרוכים בפוטין - הוא שבמובנים לא מעטים רוסיה של היום חזקה יותר, יחסית, מברית המועצות האימתנית של העבר. "רוסיה לעולם לא חלשה כפי שנדמה", הזהיר טליראן, שר החוץ המיתולוגי של נפוליאון, את הקיסר הצרפתי, והוסיף: "אבל גם לעולם לא חזקה כפי שנדמה". אז האם רוסיה של פוטין אכן חזקה, כפי שנדמה? האם היא לא רק מעצמה אזורית פלוס, נניח באמצע הדרך בין הודו, ברזיל, טורקיה, איראן לבין ארצות הברית או האם היא מעצמת על, כפי שהייתה ברית המועצות?

היא מעצמת על. זה לפחות הקונצנזוס, כפי שהובע בין השאר בכנס שחלקו היה פתוח לציבור וחלקו סגור לדיונים פנימיים בהשתתפות מומחים מהארץ והעולם במכון למדיניות ואסטרטגיה שהתקיים במרכז הבינתחומי בהרצליה.

מבין כל המומחים, החל בראש המכון, האלוף במיל. עמוס גלעד, ומנהל המחקרים אל"מ מיל. ד"ר שאול שי, ועד האורחים ממכוני מחקר אמריקנים וישראלים, הקונצנזוס היה אחיד - רוסיה היא אכן מעצמת על. שוב. לא מתמקדת רק במה שנקרא העולם הרוסי - כלומר רוסיה, אוקראינה ובלרוס עם עוד כמה מדינות גובלות חשובות כמו פולין, קזחסטאן ואחרות אלא מעצמה שיש לה מה לומר מהקוטב הצפוני עד המזרח התיכון, מהאוקיינוס השקט עד החוף האטלנטי של ארצות הברית. בים, באוויר, ביבשה, בחלל ואולי בעיקר בחלל הסייברי. וזאת במידה רבה בזכות פוטין.

זה לא אומר כמובן שהוא סופרמן. זה לא אומר שהוא חף משגיאות. זה כן אומר שהוא לומד מהן, והוא הטוב בעולם בניצול נקודות התורפה של יריביו, הן במובן האישי והן במובן המערכתי - אין טוב מהמרגל לשעבר בניצול ציני וברוטלי של הדמוקרטיה המערבית כדי למוטט אותה. וכן, הוא לא רואה במערב, בדמוקרטיה המערבית, ערך שיש לחיות ולעבוד איתו. הוא רואה בה סכנה לו ולמשטרו, הוא רוצה למוטט את האיחוד האירופי, לערער את אמון הציבור במערב במנהיגיו ובדמוקרטיה בכלל, הוא רוצה להעלות מפלגות קיצוניות - ולא משנה לו כל כך אם משמאל או מימין. והוא מצליח, אולי כמבט מעבר לחלומותיו הפרועים. אולי כי יריביו עדיין מנסים לשחק לפי כללי משחק שהתגבשו במהלך העשורים האחרונים, אפילו מול ברית המועצות - והוא שובר את המוסכמות פעם אחר פעם. בהפצצות ברוטליות על אזרחים בסוריה, בחיסול עריקים בחומרים הצועקים ממש שהחיסול נעשה בידי סוכנים רוסים על אדמת בריטניה, בפלישה וסיפוח של אזורים משכנה חלשה. והעולם לא יודע איך להגיב - וזאת כמובן בהתייחס לאלה הרוצים להגיב, לא באלה השבויים בקסמו, או משותקים מדינית מסיבות אחרות.

הילד קטן הגוף שלמד סמבו, הגירסה הרוסית של קרב מגע, כדי להגן על עצמו בלנינגרד של שנות החמישים ולימים הגיע לדאן שש בג'ודו, קנה לו כבר במגרשי המשחקים שם של חסר פחד ואלים. והוא משתמש בכך, ובהצלחה. לנו תרבות פוליטית של חיסול פיזי של יריבים פוליטיים נראית בלתי נתפסת, נוראה. לרוסים, ודאי מהדור הזוכר את ברז'נייב - לא צריך להרחיק לכת עד סטלין - הזוכרים את ההיסטוריה של איבן האיום, פיוטר הגדול וכל השאר, זו תרבות פוליטית קבילה לחלוטין. וצריך לזכור שפוטין רצחני הרבה פחות מקודמיו. הוא לא נזקק ליותר. מה הטעם, תשאלו? מה הטעם נניח בחיסולם של שני מרגלים לשעבר שערקו לבריטניה וסיפרו את כל הידוע להם, וחיסולם בדרכים כל כך בלתי נתפסות כאילו יצאו מרומן ריגול גרוע - ליטוויננקו בפולוניום, חומר רדיואקטיבי, וסקריפל בגז עצבים מתוחכם - כשברור לכל שמדובר ברוסיה, גם אם אין הוכחות חד משמעיות? התשובה היא ענישה והרתעה. האדם הבא יחשוב זמן רב לפני שימסור מידע לבריטניה אם יידע שהיד הארוכה של המולדת תרדוף ותשיג אותו בכל מקום. והמסר הזה אינו מסר רוסי - הוא מסר פוטיני. עם פוטין לא מתעסקים. זה הדימוי, והוא עובד.

לפוטין, כמובן, יש תפיסת עולם. ויש לו תודעה היסטורית עמוקה, כיאה לאדם שקיבל מצויין בלימודי היסטוריה וגרמנית. ובעצם כל רוסי שגדל בלנינגרד שנים ספורות אחרי המצור שבו ניספו יותר ממיליון וחצי בני אדם, שלושה עשורים אחרי שהפכה מסנקט פטרבורג ללנינגרד, יודע היסטוריה, לפחות מעשית. והוא אמר שפירוקה של ברית המועצות היתה הטעות הגיאו-פוליטית הגדולה בהיסטוריה. לא בהיסטוריה של רוסיה, או ברית המועצות - בהיסטוריה האנושית.

המומחים שהשתתפו ביום העיון - שובו של הדב הרוסי (שם מעט מטעה - הדב מעולם לא באמת נעלם, ודאי לא מהזירה שלנו) העלו נקודה מעניינת, ומוכרת פחות: מבחינת פוטין לארצו יש תפקיד היסטורי. לא מדובר רק באופורטוניזם, לא מדובר רק ב-אנו חזקים וגדולים ועל כן אנו נעשה מה שנרצה. רוסיה, מאז ימי הצארים, היא לדעת הרוסים לפחות גורם מייצב בעולם. היא מהווה משקל נגד לגרמניה, לצרפת, לשבדיה או פולין לפניהן. ואחרי שהקונצרט האירופי השמרני חרב בחפירות ורדן והסום, אחרי שאירופה הפכה לזירת משנה באפר ובחורבן של מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות היתה הגורם המאזן לארצות הברית - וזה ייעודה גם כעת. העשור ומעט יותר מאז קריסת ברית המועצות עד התייצבות רוסיה תחת שליטת פוטין הם היוצאים מהכלל, לא הכלל.

העקרונות היו ונותרו ביטחון, כלכלה, מורל במובן הרחב. הביטחון ברור: מבחינת רוסיה היא במגננה, לא מתקפה. אולי ציני, אבל הם בהחלט רואים במערב את האוייב המסוכן השואף להפילם. תמיד. הם שואלים, ויש בכך היגיון מסויים, מדוע ברית ורשה פורקה אבל ברית נאטו עדיין קיימת? מדוע המערב מנסה להחדיר את ערכיו, להפיל משטרים על סף ביתנו - אוקראינה הרי היא ליבת רוסיה, קייב היתה הבירה הראשונה של הממלכה הרוסית.

אז האויב היה ונותר המערב. איך מתגברים על פערי העוצמה - והם קיימים? כאן פוטין מראה את יכולותיו בחשיבה מחוץ לקופסה. הוא אולי הראשון שהבין את משמעות העולם החדש, עולם הרשתות החברתיות כזירת לחימה גלובלית. הוא הבין את לוחמת הסייבר טוב יותר מהאמריקנים שהמציאו בעצם את העולם הטכנולוגי הזה. הוא משדרג את כל מערכות הנשק הרוסיות, הוא זיהה את אירועי האביב הערבי כהזדמנות לחזור לים התיכון ובל נשכח - הוא מתאמן אימונים רטובים. במזרח אוקראינה ובעיקר בסוריה. כך למשל ירו טילי שיוט מהים הכספי כשיש מטוסים רוסים מרחק 150 קילומטרים מהמטרות המותקפות. כך למשל רוסיה פורסת בשטח ומאמנת צוותים ומפעילה מערכות החל בטילי הנ"מ אס.400, מטוסי תקיפה, מסוקים, מערכות שינוע לוגיסטי, מערכות לוחמה אלקטרונית, מה לא.

כמובן, תוך כדי כך מדגישה רוסיה בלי לאמר זאת את מחוייבותה הטוטלית לבנות בריתה, בניגוד לארצות הברית למשל. נוכחותה בבסיס הימי בטרטוס ובבסיס האווירי בתמימים הובטחה רשמית לעוד 49 שנים, כדאי שנתרגל. אלה השכנים החדשים. הנאים הם בעינינו? זה לא רלוונטי. הם כאן. בברית, זמנית לפחות, עם איראן. רוסיה לא מעוניינת במעורבות נוספת - הלב הרוסי מתרחב בגאווה למראה מערכות נשק חדשות במצעד במוסקבה, אבל לא בהכרח למשמע שמועות על אבידות באוקראינה, שלא לדבר על סוריה.

שוב, לפוטין יש בעיות. הכלכלה בראש ובראשונה. רוסיה תלויה לחלוטין בייצוא משאבי טבע - ונשק. ומחיר הנפט והגז הנמוכים משפיעה על יכולות המשטר להיטיב משמעותית את מצב האזרחים. אבל האזרחים זוכרים היטב את ימי האנרכיה וביזת המשאבים של ילצין, הוריהם זוכרים את ימי המחסור הבולשביקים. המצב היום טוב לאין שיעור. הפנסיות משולמות. רמת החיים עולה. אפילו תוחלת החיים שהגיעה לשפל בלתי נתפס, כשתוחלת החיים של גבר רוסי נמוכה בעשרים שנה מגבר ישראלי למשל.

אבל הצעירים כבר רוצים יותר. הם רואים איך האוליגרכים נשארו. אולי אחרים - הדור הראשון של גוסינסקי, ברזובסקי וחודורקובסקי איננו עוד - נכלא, גלה, מת בנסיבות חשודות - מעטים שרדו מאז, אלה שהתיישרו עם המשטר החדש ונוספו אחרים. הפערים עצומים, וברחבי האימפריה ההון כמעט ואינו מגיע.

רחבי האימפריה - ברכה שהיא גם קללה. רוסיה גדולה כמעט פי שניים מסין או ארצות הברית, אבל מספר תושביה הוא פחות ממחצית האמריקנים. רוסיה ריקה מאדם. אין לה מספיק אנשים כדי ליישב את המדינה, אין מספיק משלמי מסים לתמוך בבסיס הנדרש למעצמה. ובתוך רוסיה אחוז המוסלמים עולה בהתמדה - הקווקז היה מקור לצרות עוד בזמן הצארים שכבשו אותו, וזה לא השתנה. בעצם השתנה. לרעה. כעת יש שקט בצ'צ'ניה, אבל זה שקט זמני, ומתוח.

הכלכלה גם סובלת מהסנקציות המערביות. ארצות הברית תחת טראמפ לא ממש מחוייבת למאבק נגד רוסיה, אבל האיחוד האירופי כן. ולו מתוך הגנה עצמית. הניסיונות של פוטין להביא לבחירת פוליטיקאים הנוחים לו במדינות המרכזיות של אירופה לא הצליח. בינתיים. אבל כל זאת מתגמד נוכח זאת שבבית הלבן יושב הנשיא הנוח ביותר לרוסיה, או קודמתה ברית המועצות, בהיסטוריה.

אז אחרי שלל ההצלחות, מה הלאה? איך ייראו שש השנים הבאות של פוטין בקרמלין, והאם בכלל ישלים אותן? הוא בן 66, שש שנים מעבר לתוחלת החיים. הוא בהחלט בריא, ומקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, אבל האם תגיע השעה שבה יחליט שזהו זה? שהוא אולי כבר הצליח לחסוך מספיק לצורך קיום צנוע בפנסיה? או שיחליטו עבורו, כפי שכבר קרה לא פעם בהיסטוריה הקודרת של הקרמלין?

כרגע לא נראה שום תסריט של החלפת שלטון. פוטין שולט בכל התקשורת, כל מי שיכול היה להוות איום קביל סולק, מחודורקובסקי דרך נמצוב עד נבלני, בדרכים שונות כמובן: כליאה בטענות סרק, חיסול, ושוב תיק פלילי לוודא שלא יעמוד במבחן הסף לבחירות. כבר אמרנו, יש יצירתיות. הזעם בציבור מינורי, אין המונים ברחובות, ויש חשש אמיתי ברוסיה מפני הזדהות עם אויבי השלטון. היו זמנים שהמשמעות של תיוג כזה הייתה מוות, במקרה הטוב מהיר ולא אחרי שנים בגולג, אבל גם כיום יש לכך משמעויות.

יכול להיות שינוי מבפנים. תיתכן אפשרות של קבוצה קטנה המצליחה להדיח את הנשיא. זה מאד מאד לא סביר, כרגע אין שום תמיכה ציבורית למהלך כזה. אולי אם יהיה משבר כלכלי חמור, ואכן יש אבטלה ואינפלציה אבל לא ברמה מסכנת משטר. האם יש מישהו בסולוביקי - אותם ותיקי צבא וק.ג.ב. המקיפים את פוטין שיש לו עוצמה מספיקה כלשעצמו? כרגע לא.

אז נשארנו עם שלוש אפשרויות - האחת פרישה מרצון של פוטין. שמסיבות בריאות, עייפות או רצון ליהנות מההון שצבר הוא יעביר את השלטון לנאמנו. השם ניקולאי פטרושב מוזכר לעתים - למרות שהוא בן גילו של פוטין. ויש אפשרויות נוספות, שר ההגנה שויגו למשל - כאשר מן הסתם הפעולה הראשונה תהיה חתימה פומבית או שקטה על חנינה לפוטין ומשפחתו, הבטחת עתידם, חייהם וההון שצברו. כך בדיוק התנהלו חילופי השלטון בין ילצין לפוטין. אפשרות שנייה היא אירוע בריאותי פתאומי שימנע ממנו להשלים את הקדנציה. אז ייתכן מאבק על השלטון בין כמה קבוצות מקורבים, כפי שקרה אחרי מות סטלין. והשלישית, כמובן, שהוא ישלים את כהונתו, 24 שנים רצופות כשליט אחת המדינות המורכבות בעולם, כשהוא מנווט אותה מהימים שבהם עמדה בפני קריסה כלכלית מלאה חזרה למעמד של מעצמת על.

וכאשר בהנהגת העולם המערבי יש ריק, כשארצות הברית נסוגה ממרבית הזירה הבינלאומית, האיחוד האירופי מתמודד עם שורת קשיים וברית נאטו מפולגת בתוך עצמה, יכולה רוסיה בהנהגת פוטין למקסם את יכולותיה. תחת הנהגה אחידה בעלת ראיית עולם רחבה ודבקה באינטרסים אסטרטגיים - החל בשליטה על נמלים קריטיים וכלה בהתמודדות עם ארצות הברית ברחבי העולם יכולה המדינה שהיתה מעצמה אירופית, ואז מעצמה גלובלית, קרסה ונעלמה ופשטה רגל לחזור ולהיות אותו דוב רוסי מאיים כפי שצוירה לא פעם. רק מילת אזהרה אחת לאדם שביום ראשון יקבל אישרור נוסף להיותו צאר - רוסיה גובלת בשלושה עולמות. במערב, בעולם האיסלמי ובסין. בעודו מתרכז באויבים ממערב, בעורפו נמצא בן ברית לעתים ויריב פוטנציאלי. אדם שכבר לא צריך להיבחר כי השבוע הזה קיבל אישור שלא תהיה עוד שום הגבלה על כהונתו. ונשיא סין שי שולט בכלכלה גדולה פי עשרה מזו של רוסיה, ובאוכלוסיה הגדולה כמעט פי עשרה מזו של רוסיה. המאבק העתידי החשוב על עמדות השליטה בעולם אולי לא יהיה כמימים ימימה בין הבית הלבן לקרמלין, אלא בין הצאר פוטין לקיסר שי.