ראש הממשלה בנימין נתניהו הוכיח הערב (שלישי) שוב שיש בסיס למוניטין שלו כגומל חסדים, נדיב ומיטיב. הוא ידע שה-13 במרץ נקבע כ"יום המעשים הטובים" - עוד קודם לכן, זהו גם יום הולדתו של אחיו, יוני, אבל זה סיפור אחר - ולכן החליט לוותר על שיגיון פיזור הכנסת והקדמת הבחירות.
כמובן, ניתן לטעון, מתוך קנאה וצרות עין במנהיג הדגול, שנתניהו הסתבך בתמרוניו, הוצג ככלי ריק והפסיד הרבה מכוח ההרתעה שלו. הוא מסיים את המשבר חלש מכפי שנכנס אליו, בלי שהצליח להוון את סקרי דעת הקהל, הממשיכים לתת לו את הנתח הרגיל שלו - רבע מהקולות.
נתניהו יכול לזקוף לזכותו את הרמת נס המרד נגדו. לולא ניסה לסחוף את המערכת כולה בעקבות גחמה פרטית, לא היו מעזים שרים (ישראל כץ) וחברי כנסת (יהודה גליק) בסיעתו להתייצב מולו ולהודיע שאינם תומכים בעמדתו.
עוד בנושא:
לא הולכים לבחירות: הושג הסכם לפתרון המשבר בקואליציה
הושג פתרון למשבר; נתניהו: "שותפיי לקואליציה גילו אחריות"
סקרים בצל המשבר: נתניהו מתחזק, אורלי לוי-אבקסיס עוברת את ליברמן
הרווח היחיד של נתניהו הוא שבמשך יומיים-שלושה דיברו עליו כפוליטיקאי ולא כחשוד בשלושה תיקי שוחד. שותפיו לממשלה שתקו בהקשר הפלילי ואיש מהם לא הטיח בו שהוא מושחת. הימים הללו חלפו והמציאות חזרה לטפוח בפרצופו.
הזחיחות המעושה שהפגין בהודעתו הקצרה אינה יכולה להסתיר את מצבו המשפטי הקשה. הוא על סף החלטת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להגיש נגדו כתבי אישום. הקדמת הבחירות הייתה מחוללת לחץ ציבורי על מנדלבליט להתפנות מכל עיסוקיו ולהתמקד בכתבי האישום בלבד. גם אם היה מתקדם בקצב צב, כדי שידיו לא ישפכו את הדם הזה, היה נתניהו נתקל בתום הבחירות במשוכות גבוהות מדי.
אין הטעייה גדולה יותר מהצגת המיקוח בין המפלגות כ"רצון הבוחר". רצונו של הבוחר בראש ממשלה מסוים הומחש רק בשלוש ההתמודדויות האישיות בין שמעון פרס לנתניהו, נתניהו לאהוד ברק וברק לאריאל שרון. בכל המקרים האחרים קבע לא רצון הבוחר, שנחלק בין הרשימות השונות, אלא רצון הנבחר - רצונם של ראשי המפלגות לכרות ביניהם בריתות מסוימות ולא אחרות.
בבחירות 2003, למשל, הרכיב שרון בשנית את הממשלה, הפעם שוב בשיטה הישנה. זה היה רצון הבוחר רק מפני שיריביו לא העמידו מולו רוב. ברשימת הליכוד, שבראשה עמד שרון, ניצב במקום ה-32, כתוצאה של רצון הבוחר בתוך המפלגה, ח"כ אהוד אולמרט. מסקנה: רצון הבוחר היה שאולמרט ימוקם נמוך, הרחק מתחת למושבים בממשלה. שרון התעלם מכך ומינה את אולמרט לממלא מקומו. אחר כך פירק את הליכוד והקים את קדימה - האמנם רצון הבוחר, במפלגתו או בציבור? - כשאולמרט עדיין ממלא מקום ראש הממשלה, ואז לקה בשבץ ואולמרט היה לראש הממשלה בפועל בחודשים שלקראת בחירות 2006. היכן התבטא במסכת זו רצון הבוחר?
אילו נערכו הבחירות לכנסת בקיץ הקרוב, והתוצאה הייתה, בערך, הקפאת צילום המצב הנוכחי, אפשר היה לפרש את רצון הבוחר בדרכים שונות ובצירופים משונים. אבל עוד לפני הפרשנות, הפעולה החוקית הראשונה לאחר הפרסום הרשמי של ספירת הקולות וחלוקת המושבים היא התייעצות של הנשיא עם נציגי הסיעות, בשאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה. האם היו נפתלי בנט, משה כחלון ואף חברים בצמרת הליכוד מעיזים לומר לראובן ריבלין שהם ממליצים על נתניהו - החשוד ואולי כבר הנאשם - כמועמדם לתפקיד ראש הממשלה הבא, ובכך מתנדבים להידבק בשחיתותו? והאמנם היה ריבלין, בתום ההתייעצויות, נענה להמלצה מופרכת כזו, או שמא היה מגיב בהמלצה נגדית, שהליכוד יציע מועמד אחר? ואם ריבלין לא היה נוהג כך ביוזמתו, לא היו עתירות לבג"ץ מבקשות לאסור עליו להטיל את ההרכבה על נתניהו?
החשבון הזה, בנוסף לניתוח המשפטי הקולע את נתניהו המועמד לנחיתות לעומת נתניהו המכהן, הצביע מראש על ריקנותו של מהלך הקדמת הבחירות. נתניהו רצה לנופך בו כדי להראות עד כמה גדול כוחו. הבלוף שלו היה שקוף, נחשף ונכשל. עכשיו נותרה רק ההמתנה קצרת הרוח למנדלבליט, בתקווה שיום החלטת היועץ יהיה באמת יום המעשים הטובים.
