14 במאי 2018 יירשם בוודאי כאחד הימים החגיגיים שידעה ישראל בתולדותיה, אולי אפילו ההיסטוריים: הנה, סוף סוף, המעצמה הגדולה בעולם, ארצות הברית, תעביר באופן רשמי את השגרירות שלה לירושלים ובא לציון גואל. ראש הממשלה בנימין נתניהו ינאם, אליו יצטרפו שריו, השגריר האמריקני בישראל דיוויד פרידמן ואולי, רק אולי, תהיה אפילו הופעת אורח של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בעצמו. חגיגה של ממש.
אולם לאירוע הזה מתוכננת כבר כעת "המסיבה כנגד": אירועי מחאה פלסטיניים בסדר גודל משמעותי, כשלעת עתה הגדולים שבהם מתוכננים להתקיים דווקא ברצועת עזה; שם כבר נרשמות הכנות ראשונות לקראת תהלוכות שייצאו מהרצועה לעבר גדר הגבול. ניתן לשער שאירוע מסיבי שכזה, נוסח צעדת הפליטים לגבול ישראל-סוריה ברמת הגולן ביום הנכבה של 2011, עלול להפוך לבעייתי בלשון המעטה למדינת ישראל ולצה"ל.
בכל שנה ביום הזה מציינים הפלסטינים את "יום הנכבה"- יום האסון, שחל ביום הכרזת הקמת מדינת ישראל. כל הארגונים הפלסטינים, ללא יוצא מן הכלל, מציינים את האירוע שהוביל לגירושם לכאורה של מאות אלפי פלסטינים משטחי פלסטין. הפסטיבל הזה הפך מזמן לאירוע של שנאה עם קריאות מפורשות להשמדת מדינת ישראל וחזרת כל הפליטים לחיפה, יפו וערים אחרות.
ובכל זאת, בשנה הזו ישנו שילוב נפיץ במיוחד - 70 שנים ל"אסון", לצד החגיגות שמתכננות ישראל וארצות הברית בנושא ירושלים והעברת השגרירות. מכאן שבצד הפלסטיני עלולה להירשם עודף מוטיבציה בקרב הציבור לצאת ולהשתתף באירועים הללו - ובכלל זאת תהלוכות לעבר גדר הגבול בעזה.
ההכנות כעת נרשמות בעיקר ברשתות החברתיות. לדוגמה, פעיל פלסטיני מעזה בשם אחמד אבו ארטימה שהפך לאחד מיוזמי התהלוכות, פרסם תמונות של תהלוכת מאי 2011 מרמת הגולן וכן תמונות של מאהלים קטנים שהוקמו על גבול הרצועה המכונים "ריבאט"- מעין עמדות שמירה. כלומר, גם בשטח כבר מופיעים הניצנים בצורת האוהלים הקטנטנים הללו.
האם הקריאות הללו יספיקו כדי לעורר אלפים ואולי עשרות אלפים מקרב תושבי עזה לצאת בתהלוכות לעבר הגבול? קשה לומר. כבר כעת בכל יום שישי מגיעים מאות מקרב תושבי הרצועה לקרבת גדר הגבול, נתקלים באש מצד צה"ל וחוזרים לאחור לאחר שנרשמים אי אלו נפגעים מקרב המפגינים. לעיתים מדובר בפצועים אך פעמים רבות ישנם גם הרוגים. במילים כאלה או אחרות, הפוטנציאל קיים - וככל שהמצוקה בעזה תלך ותגבר, כך גם תגבר המוטיבציה לצאת לתהלוכות שכאלה.
קרב קטאר-מצרים, והרצועה תחכה
המצוקה אכן גוברת, ובאופק אין פתרונות ממשיים למתרחש ברצועה. השליח הקטארי מוחמד אל-עמאדי אמנם ביקר בשבוע שעבר בעזה והעביר תשעה מיליון דולר שנועדו להפעלת בתי החולים, המרפאות ואספקת התרופות הסדירה. אך הסיוע הזה היה תרתי משמע מתן אקמול לחולה הגוסס למוות - זה לא מה שיושיע את עזה ממצוקתה
במקביל ביקרה משלחת של המודיעין המצרי ברצועה ואולי היה מי שקיווה שמשם תצמח הישועה. אלא שגם שם לא נרשמה פריצת דרך במגעים לפיוס בין פתח לחמאס, ובמקום מאמץ של שתי מדינות ערביות להצלת הרצועה הפך הביקור הכפול לזירת התגוששות של ממש בין שתי מדינות עוינות - קטאר ומצרים. נדמה שהמשלחת של המודיעין הכללי המצרי נשלחה לעזה בזמן שצמרת חמאס בקהיר, בעיקר כדי לבדוק שהקטארים והשליח שלהם מוחמד אל-עמאדי אינם גונבים את ההצגה.
ואיך זה נראה בשטח? המשלחת של המודיעין המצרי ביקשה להתמקם בבית המלון "מובנפיק" הנחשב כיוקרתי ביותר בעזה. אולם כאשר גילו הקטארים את כוונת המצרים הם רכשו את כל חדרי המלון בקומה הראשונה וכדי למנוע טעויות, זמן קצר לאחר מכן, גם את חדרי הקומה השנייה. המצרים הבינו את הרמז והזמינו חדרים במלון "פאלאס" שממול.
או אז שלפו הקטארים שלוש תמונות ענק שנתלו לכל אורך המבנה, של שליט קטאר השייח' תמים, של אביו השייח' חאמד ושל דגל קטאר. וכך בכל בוקר שהמשלחת המצרית פתחה את עיניה היא נאלצה להביט בתמונות הענק של שליטי היריבה הקטנה-גדולה קטאר. והעיר עזה צהלה ושמחה.
משבר המנהיגות יותיר עקבות
ואיפה הגדה תהיה ב-14 במאי? קשה לומר. עד כה הציבור הפלסטיני מסרב להיענות לקריאות של הארגונים השונים לצאת להפגנות כאלה או אחרות. זה שנים שבשטחים לא ניתן לראות הפגנות ענק נוסח האינתיפאדות הראשונה והשנייה. לכך ישנם לא מעט הסברים.
ראשית, בדומה לציבור הישראלי, גם אצל הפלסטינים ההתמקדות עוברת למישור האישי, הפרטי והמשפחתי ופחות לזה הלאומי. הפלסטינים בגדה מסתכלים סביבם ורואים את המצב בעזה וכמובן בחלקים אחרים של המזרח התיכון - סוריה, עיראק, תימן, מצרים, ירדן והיכן לא בעצם. המצב הכלכלי בגדה אינו כה גרוע ומהווה בהחלט תמריץ שלא לגרום לפיצוץ. בעיני רבים הפרנסה, אם בישראל, או במשרדי הממשלה הפלסטיניים ובמנגנוני הביטחון, עדיפה על הרפתקה נוסח האינתיפאדה השנייה שהביאה להתרסקות החברה הפלסטינית.
כל אלה מקבלים משנה תוקף נוכח ההסבר השני: משבר המנהיגות החריף בצד הפלסטיני. קרוב ל-70% מהפלסטינים דורשים לראות את אבו מאזן מתפטר - ולצד הטענות הגוברות לשחיתות ברשות וסירובה של הנהגת פתח לעבור שינוי יסודי - נוצרים בוז וחוסר תקווה במאבק של ממש נגד ישראל. אחת הטענות שנשמעות שוב ושוב היא שביום שבניהם של בכירי פתח ייראו לוקחים חלק בהפגנות נגד ישראל "גם אנחנו נצא אליהם". אלא שבניהם של בכירי פתח טרודים ברובם בלימודים, מגורים או עסקים בחו"ל.
בסופו של דבר גם הרשות מעבירה מסר ברור שאין בכוונתה לאפשר פיגועים של ממש או הפגנות נרחבות. הרשות עצמה היא שמצהירה על השמירה על התיאום הביטחוני מול ישראל. אז אם ההנהגה אינה רוצה בפיצוץ, מה יגיד הציבור שתחתיה?
עניין חשוב נוסף שנראה פחות בעיניו של הצופה המערבי מהצד הוא הרשתות החברתיות. אלה אמנם מהוות את אחד מגורמי ההסתה המרכזיים בשנים האחרונות, אלא שהן משמשות גם מוקד הוצאת הקיטור המרכזי של הצעירים הפלסטינים. הם יכולים לצאת להפגנות וירטואליות, ל"אינתיפאדות" ברשת וכל זה בלחיצת כפתור, מבלי לצאת מהבית ולהסתכן.
פייסבוק והרשתות האחרות הפכו במידה מסוימת לנקז של הזעם הציבורי ולא רק למקום שבו הזעם נוצר. ולרוב לציבור נוח יותר להוציא את הזעם, השנאה והאיבה כלפי ישראל והכיבוש באינטרנט - מאשר בהפגנות שעלולות לסכן חיי אדם. כך, אם בעבר השתתפות במאבק נגד הכיבוש פירושה היה לצייר גרפיטי, לתלות דגלי פלסטין וליידות אבנים - במסגרת מה שמכונה "מאבק עממי" - הרי שכיום מספיק לעשות לייק להפגנה "למען ירושלים". אך כאן המקום להוסיף הסתייגות: בדומה לאינתיפאדה הראשונה ובדומה לאירועי "האביב הערבי", לעיתים ההמונים יוצאים לרחובות בעקבות אירוע לא מתוכנן, לא צפוי שעלול לתפוס את כולם - ההנהגה הישראלית, צה"ל, שב"כ, ואפילו את ההנהגה הפלסטינית - לא מוכנים.
עונת המעבר מצמיחה מנהיגות צעירה
אפשר לכנות את התקופה הזו עונת מעבר - כלומר, לציבור הפלסטיני ברור שתם עידן אבו מאזן וכעת אנו בעונת הביניים עד לכניסתה של מנהיגות חדשה. יש מי שקורא לכך "עונת המשמשים" שידועה כקצרה במיוחד. וגם אז לא ברורה זהותו של האדם, או האנשים, שייכנסו לנעליו של אבו מאזן. באחד האתרים הפלסטיניים דווח אתמול שסגן יו"ר הפתח מחמוד אל-עאלול יהיה ממלא המקום של אבו מאזן בפתח לשלושה חודשים אך קשה לקבוע זאת בוודאות. ישנם לא מעט מועמדים ושמות ורובם לא נחשבים אהודים במיוחד בציבור.
דווקא לנוכח משבר המנהיגות הזה, נדמה שבשטח צומחת לה מנהיגות חדשה, צעירה יותר שסיכויים רבים שניתקל בחלקה בעתיד. אלה ראשי "האקאלים", הסניפים של תנזים פתח - במילים אחרות המרוואן ברגותים של ימינו אנו. רובם אסירים משוחררים טריים יותר ופחות, בשנות ה-30 המאוחרות לחייהם ואינם חלק מהדור המושחת של הרשות הפלסטינית. על אלה נמנים אישים כמו עימאד חרוואת מחברון, מוחמד אל-מצרי מבית לחם, ג'יהאד רמדאן משכם, מוואפק סחיל מרמאללה, ואליהם הצטרפו לאחרונה המשוחררים הטריים: חליל אבו חשייה מבלטה, ראפא ג'וואברה מדוחא ובקרוב גם יצטרף אליהם באסל ביזרי משכם, פעיל מרכזי לשעבר בגדודי חללי אל-אקצא.
האנשים הללו הובילו את הגדודים באינתיפאדה השנייה ויוצאים כעת לזירה הפוליטית מבוגרים יותר, מפוכחים ועם לא מעט שאיפות להשתלב בהנהגה. יש להם זיקות לאנשים כמו אל-עאלול, ג'יבריל רג'וב ואף מפקד המודיעין הכללי בגדה מאג'ד פראג'. אולם, עדיין קשה לומר כיצד יפעלו במשבר של ממש מול ישראל או ליתר דיוק ב"יום שאחרי" - האם יישמעו להוראות היורש של אבו מאזן או שמא ינסו להוביל מהלכים משלהם.