"תגיד, יש לי סיכוי או שהמשחק מכור?" שואל ארז, שנעצר שלושה ימים קודם לכן, את סנגורו. רק דקה קודם לכן בישר לו הסנגור, כי הגוף החוקר ביקש להאריך את מעצרו בחמישה ימים. "תשמע, יהיה דיון, נראה מה השופט יחליט", מנסה הסנגור להתחמק באלגנטיות. "אבל אין שום סיבה לעצור אותי. נתתי תשובות לכל השאלות. עשו לי חיפוש ברכב, במחשב בבית, במחשבים בעבודה, בטלפון. הם יודעים עליי הכול. המסמכים שהם החרימו מוכיחים שאין סיכוי שביצעתי עבירה. קראת אותם? הם חזקים", מוסיף ארז.
"אז זהו, שכרגע אני לא יכול לעיין בחומר", עונה לו הסנגור. "סליחה? אתה רציני?", משיב ארז ומרים זוג עיניים עייפות, מגרד בעצבנות את עורפו ובוהה בסנגור. "מה ז'תומרת? אז איך נוכיח שתפרו לי תיק?", אחרי לילה בלי שינה, חקירה מתישה ונסיעה מאוד לא סימפטית לבית המשפט קולו של ארז נשמע עצבני, מבולבל, כמעט מיואש.
"אלה כללי המשחק. אם יהיה משפט נקבל את כל החומר, נתכונן, נכין חקירות נגדיות, נגיע חזקים, סמוך עליי", קולו של הסנגור מתעורר לרגע כשהוא מדבר על המשפט עצמו, אך חוזר להישמע מאופק, מונוטוני משהו, כשהוא שב לתאר את הצפוי בשלב הנוכחי של ההליך. "אנחנו בשלב של מעצר ימים. אני יכול לשאול את החוקר שאלות אבל בשלב הזה לא נותנים לי או לאף סנגור את חומר הראיות בטענה שזה עלול לשבש את החקירה".
לקריאה נוספת:
מקורבי השופטת: "אין סיבה שתתפטר; לא זיהמה ההליך השיפוטי"
שמור לי ואשמור עליך: על שופטים, פרקליטים ותיקים באפלה
"מדברת בגובה העיניים": השופטת רונית פוזננסקי-כץ שהסתבכה בפרשה
ארז משחרר אוויר, מחזיק את פניו בכפות ידיו. "אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה", הוא אומר לבא כוחו, "אבל ראיתי בדיון הראשון שלתשע שאלות מתוך עשר החוקר בכלל לא עונה אלא מפנה לדוח הסודי שאלוהים יודע מה יש בו, או כותב פתק ונותן אותו לשופט. תכלס, העיניים של כולנו קשורות ורק השופט יכול להתרשם מהחומר", אומר ארז.
"זה נכון. צריך לקוות שהשופט יקבל את הבקשה שלי וישחרר אותך בתנאים, או לפחות ייתן להם רק יומיים במקום החמישה שהם ביקשו, ואז יהיה עוד דיון ביום חמישי, לפני סוף השבוע, ואז יהיה יותר סיכוי לשחרור בערובה", אומר הסנגור.
"בקיצור, אני לגמרי בידיים של השופט", ארז כמו מסכם. "זה תמיד נכון, אבל בגלל זה הוא שופט", מכריז הסנגור, מנסה לשוות לקולו אופטימיות. ארז קופא לרגע. ניתן כמעט לדמיין את גלגלי השיניים במוחו מסתובבים בקדחתנות. "אני חייב לשאול אותך משהו", הוא נועץ את עיניו בעיני סנגורו. "לא יכול להיות שאנחנו סטטיסטים בהצגה שכבר נכתבה? שהחוקר והשופט דיברו ביניהם וסיכמו כמה ימים אני עוד אשב?".
הסנגור עונה לו מיד, "מה פתאום", עוצר לרגע, מביט בארז ומחליט שהוא זכאי לתשובה ארוכה יותר. "תשמע. אני מופיע בהרבה דיוני מעצר. להגיד לך שאין פעמים שאני תופס את עצמי וחושב מה היכולת שלי להשפיע על ההחלטה שהשופט ייתן? לא אגיד, כי זה יהיה שקר. לחוקרים יש בשלב של דיוני הארכת המעצר יתרון עצום. כל המידע מוחזק אצלם קרוב לחזה, תמיד נראה שהראיות חזקות ושיש עוד פעולות קריטיות לחקירה, להגנה אין אפשרות להביא חומר ראיות משלה, והמטרה שבשמה הם מבקשים את הארכת המעצר תמיד טובה, גילוי עבריינים ומניעת עבירות.
"זה ש'על הדרך' נעצרים הרבה פעמים אנשים שבסופו של דבר בכלל לא יועמדו לדין, וזה שמחזיקים אותם בתנאים לא תנאים, אלה מחירים שהמערכת מוכנה לשלם במסגרת המלחמה שלה בפשיעה. פעם בכמה זמן מגיע איזה חשוד מפורסם וכולם מזדעזעים מתנאי המעצר, מקימים רעש, וכעבור כמה ימים הסערה שוכחת ולא הרבה משתנה. אבל ששופט ידבר עם החוקר שטוען למעצר עוד לפני הדיון, במעמד צד אחד מחוץ לאולם, והם יסכמו ביניהם כמה ימי מעצר החוקר יבקש וכמה ימים השופט ייתן? אין מצב כזה".
במסדרונות בתי המשפט ניתן לשמוע מדי יום שיחות דומות לזו שהעליתי כאן על הכתב, פרי דמיוני כמובן, על רקע המסרונים שנחשפו בחדשות עשר. קשה להפריז בנזקם של המסרונים, מהם עולה כי שופטת בית משפט השלום בתל אביב רונית פוזננסקי-כץ, תיאמה מעצרים בפרשת בזק עם חוקר הרשות לניירות ערך. גם אם חשיפת התכתובת המלאה שהחליפו השניים מקהה מעט את חומרת הדברים, בשורה התחתונה הנזק הציבורי לא יתוקן במהרה.
אין מקום לשיח בין חוקר לשופטת בו הוא מעדכן אותה שתוגש בקשה לשלושה ימי מעצר, ומוסיף, כי "את בהחלט, אבל בהחלט יכולה לתת יומיים", והיא, השופטת, משיבה ב"אז אולי המתווה שחשבנו עליו אינה כה רחוק מהמציאות". שיח כזה הוא מתכון להרס האמון במערכת המשפט. קיימת חובה לשמור על הפרדה מלאה בין השופט לבין שאר השחקנים במשפט כדי שה"ארזים" למיניהם, סנגוריהם והציבור כולו יחושו שההליך הוא הוגן ושלא מדובר ב"משחק מכור". אבוי לנו אם התחושה הזאת תאבד.