חבל שסטיב ג'ובס, מנכ"ל חברת "אפל" המנוח, לא זכה לראות את התוצאות הבלתי-צפויות של מעשי ידיו. בסמארטפון אחד מתארחת חליפת המסרים בין נציג התביעה לבין שופטת; סמארטפון שני מצלם אותה ומעביר לשידור. תחי הטכנולוגיה השימושית, אלא שחכמת הטלפון עולה כנראה על זו של מפעיליו.
סיפור התיאום השערורייתי בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לעו"ד ערן שחם-שביט מרשות ניירות הערך, מחזק את התחושה העממית שהכול רקוב. אמנם כשההתכתבות בין שחם שביט לפוזננסקי-כץ מוכנסת להקשר ונגזרת לפי מידתה, כפי שהציג במיומנות פרקליטו של חוקר ניירות הערך, עו"ד עודד סבוראי, המשחק משנה זווית ונראה אחרת: לא שופטת ותביעה נגד חשודים, אלא מחלוקת פנימית בין שני חלקי התביעה, כשהחצי הרך (ניירות ערך) מנסה - דומה שבהצלחה - לגייס לצידו את השופטת נגד החצי הנוקשה (להב 433), כשברקע משקעי החודשים הקודמים שהכעיסו את השוטרים הלוחמניים לנוכח איפוקם של הבורסאים. התוצאה הנקודתית תהיה גריעת בית הלל מהמערך שחמל בסוגיית אורך המעצרים על ההגנה והתעמת עם בית שמאי של המשטרה.
פחות כצעקתה מכפי שנראה 16 שעות לפני כן, אך הד הצעקה עדיין נוקב, כי הדימוי הראשוני אינו ניתן לקיעקוע, בבואו כקטע נוסף ברצף מביך. ישראל הוטחה לטלטלה פראית בין המונרכיה של נתניהו לאנרכיה של עירעור כל המערכות, בין משום הסתערותו עליהן ובין בהתנדבותן ההתאבדותית.
הרושם המתקבל הוא של מפל רועש, ניאגרה של ערעור האמון במערכות אכיפת החוק. מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך והתבטאויותיו המיותרות - הוא השוטר הבכיר היחיד המתראיין; המעטפת היהירה של החקירות פוגעת בליבה הרצינית שלהן - הצעת שוחד המינוי לשופטת הילה גרסטל, שהושלכה לחיקה של השופטת אסתר חיות כתינוקת המושארת בעריסתה על סף דלת; המקח והממכר בוועדה למינוי שופטים. אין על מי לסמוך.
התחושה מובנת וההצטברות מטרידה, אבל החידוש הוא בכיוון ההפוך לזה שמצטייר. עד כה פעלו סטיות כאלה מהתקן לטובת הממסד. הפרקליטות ובתי המשפט נטו חסד לבעלי שררה וקיפחו את האזרחים שהתעמתו איתם. עכשיו לומדים על בשרם גם הנמצאים במעגל הפנימי ביותר מה קורה מאחורי הקלעים של מערכות החוק.
מעשה בשופט מחוזי מכהן, סגן-נשיא של בית משפט, ששיקר בתצהיר שהכין לבקשת פרקליטות מחוז תל-אביב, שהגנה על קצין בכיר בדימוס בתביעה אזרחית שנדונה בפני ערכאה נמוכה יותר, בית משפט השלום. עדות שופט - שהיה נקרא להעיד ולהיחקר על אמיתות תצהירו - מחייבת אישור של נשיא בית המשפט העליון. האישור ניתן. השופט המחוזי, כמובן, נועד להרשים את שופטת השלום. עדותו נמנעה, מפני שהשופטת דחקה בצדדים להסכים לגישור, אבל כאשר שמו הופיע ברשימת המועמדים לעליון, הוגשה תלונה לוועדה למינוי שופטים. אף שהתלונה לא התבררה, השופט סונן מהרשימה ולא עלה לגמר, אך כשמנהל בתי המשפט נשאל איך המערכת משלימה עם הרבב שהוטל בשופט ומשאירה אותו במחוזי, בלי לבדוק אם התלונה מוצדקת, נטרקה הדלת בפני המתלונן. חיפוי במקום חיטוי: כך נוהגים השופטים בעמיתם.
כלפי שרים ובמיוחד ראש הממשלה ורעייתו נהגה המערכת בחנופה מתרפסת. די לראות את יחסה של נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים מוסיה ארד כלפי אהוד אולמרט, את יחסו של בית משפט השלום בירושלים כלפי אביגדור ליברמן ואיך פיזזו וכרכרו פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחית) ופרקליטות המדינה סביב שרה נתניהו בתביעת מני נפתלי בבית הדין לעבודה. המסקנה ההגיונית: חשוב לרצות את שרה נתניהו, כדי שבבוא היום תדבר טובות, או לפחות לא תטיל וטו, על מועמד לתפקיד בכיר בייעוץ המשפטי, בפרקליטות, בעליון. ההצעה לגרסטל גילמה הגיון זה בתכלית הפשטות.
צוהר לתככים וליצרים נפער רק כשמתחולל מאבק על מינוי וקידום. זה מה שקרה בפרקליטות הצבאית. הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר אביחי מנדלבליט לא רצה באחד מסגניו, דני עפרוני, כיורשו. כשעפרוני, שנאלץ לפרוש והוחזר כתשליל של מנדלבליט, התמנה והתעקש על חקירת מצ"ח בפרשת הרפז, סיבכו הקלטות לשכת הרמטכ"ל את מנדלבליט. כאן נפתח הפרק הבא במסכת: היועץ המשפטי דאז יהודה וינשטיין נגד מנדלבליט, הן כחשוד ומומלץ-משטרה לכתב אישום באותה פרשה והן כמועמד ליועמ"ש הבא.
המשחק שם היה מורכב. וינשטיין, שהגיע לתפקידו כמועמדו-חביבו של נתניהו כפוי הטובה, לא הצליח לספק את תובענותו של הזוג השליט לקבל את מלוא מבוקשו. על כן סר חינו לקראת סוף שש שנותיו. בהמלצתו על יורש לא היתה ברכה ובהתנגדות לו לא היתה קללה. גם אם העדיף את גרסטל - מתוקף היכרותו איתה ובשידול ידידם המשותף אלי קמיר - על פני מנדלבליט, לא היה בכך בהכרח כדי להועיל לה. מהמהלך הגדול שהיה בכוחו להעניק לה יתרון, נימוק סגירת תיקו של מנדלבליט בהיעדר ראיות ולא בהיעדר אשמה, נמנע.
גרסטל, כנציבת התלונות על הפרקליטות, נאבקה בפרקליטים, והם בה. בכך נסדקה החזית האחידה של שופטים ופרקליטים, המוצגת לרוב לאזרחים. המסלול הקבוע של מעבר מהפרקליטות לשפיטה, בכירים למחוזי וזוטרים לשלום, משמר יחסים אישיים ומוסדיים המעניקים מקדמה לנציגי הרשויות. לכן גם טבעי ששופטת שהייתה עד לפני שלוש שנים פרקליטה ובקיאה בסדרי העבודה ובהרכב האישי נוטה להאמין לתביעה, כהנחת מוצא. לא טבעי שהיא משתטה לתעד דעה קדומה זו ולדרדר את עצמה במורד.
הפרטים פחות חשובים מהתמונה הכוללת: שתדלנות ומרפקנות בדרך לראשות התביעה הכללית, כשהתובע - היועמ"ש - אמור למחרת המינוי לנשוך את היד שזרקה לו עצם עסיסית, ומה עוד בשותפות עם פרקליט המדינה, שאתמול היה נגדו כשהיועמ"ש נחשד.
מערכות החוק משוועות לטיהור גדול, תחת הנהלה חדשה ונקייה. לאיילת שקד אחריות מיניסטריאלית וישירה, כמנצחת על מינויי היועמ"ש והשופטים, לערעור המתמיד באמון הציבורי, בעודה תומכת בהישארות החשוד הסדרתי נתניהו בתפקידו.
תהליך המינויים לתפקידים הרגישים ביותר היה תמיד פוליטי, אך כיסתה אותו מראית עין של מכובדות ושל התמודדות בין מתחרים ראויים. המסווה נקרע סופית, אבל השקיפות לציבור אינה מלאה. המעוניינים במשרת יועמ"ש, פרקליט המדינה, שופטים לעליון ולמחוזי ואף מפכ"ל ונציב שב"ס מתמודדים בשיטה אמריקנית של גיוס תמיכה, כמו פרקליטי מחוז - מקומיים, לא פדראליים - ושריפים. אם פוליטי, אז עד הסוף, עם שימועים גלויים לציבור בפני ועדות האיתור ושאלות קשות על יחסיהם, עד כה ולהבא, עם ראש הממשלה ושרי המשפטים וביטחון הפנים.
מורשת נתניהו, בהתגוללותו על מערכות החוק, מאיימת להיות תוהו ובוהו ואנרכיה על פי תהום. הפגמים בהן אינם מכשירים אותו אך משוועים לתיקון. ניקוי הממשלה משחיתות לכאורה של העומד בראשה צריך להיות מבוא, לא תחליף, לניקוי מערכות החוק.