יותר מ-2.3 מיליון מתושבי ארצות הברית נמצאים מאחורי סורג ובריח, בכ-1,700 בתי כלא של המדינות השונות ובעוד כמאה בתי כלא פדרליים. המספר הזה נמוך יותר מהשיאים שנרשמו בשנים 2007 ו-2008, אבל עדיין מהווה אתגר גדול מאוד לחברה האמריקנית. בשבוע שעבר נערך בבית הלבן דיון בהשתתפות הנשיא דונלד טראמפ בנוגע לרפורמה בבתי הכלא. אין הרבה דברים שהרפובליקנים והדמוקרטים מסכימים עליהם, אבל לא רבים חולקים על כך שהשיטה הנוכחית לא עובדת: לפי מחקר ממשלתי משנת 2005, שניים מכל שלושה אמריקנים ששוחררו מהכלא ייעצרו שוב בתוך שלוש שנים. כעבור חמש שנים ההסתברות כבר עולה לשלושה מתוך ארבעה.
"יש לשפר את מערכת הכליאה שלנו ולאפשר לאסירים לשעבר לחזור לחברה כאזרחים יצרנים", אמר טראמפ. "יש לנו אינטרס לתת להם הזדמנות שנייה. אנחנו יכולים לשבור את המעגל האכזרי הזה דרך הכשרה תעסוקתית וטיפולי גמילה מסמים", הוסיף. מי שדוחף לרפורמה במערכת הכליאה הוא חתנו של הנשיא, ג'ראד קושנר, שהגביר בשבועות האחרונים את מעורבותו בנושא. אלא שבנקודה הזו הוא מצוי במחלוקת חריפה עם התובע הכללי ג'ף סשנז.
עוד בוואלה! NEWS:
הטרור אאוט, סין ורוסיה אין: מדיניות הביטחון החדשה של ארה"ב
יורש העצר הלוחמני והנסיך שאוהב את מסי: הדור הבא של שליטי מדינות ערב
פולין: התפשטו ושחטו כבשה באושוויץ - ויישלחו למאסר
בעוד כל הצדדים מסכימים כי מערכת הכליאה לא ממלאת את תפקידה בשיקום האסירים, ישנה עדיין מחלוקת משמעותית בנוגע להיבט אחר של הרפורמה החוקים המחייבים שופטים לקצוב עונשי מינימום ארוכים לעבירות שונות. סשנז הוא מגדולי התומכים בענישה קשה ובעונשי מאסר ארוכים, בדגש על עבירות סמים. גם כשכיהן כסנאטור התנגד ליוזמה דו-מפלגתית לרפורמה בענישה. במילים אחרות, השניים מסכימים על הגברת המאמצים לשילובם של אסירים משוחררים בחברה, אבל חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה האם על כל אותם האנשים להיכלא מלכתחילה לכל כך הרבה זמן.
נכון לשנת 2014, היוו אזרחי ארצות הברית רק 4.4% מאוכלוסיית העולם, אך 22% מכלל האסירים בעולם. לפי נתוני "וושינגטון פוסט", 716 מכל מאה אלף אמריקנים נמצאים בכלא, מה שהופך את ארצות הברית למדינה עם שיעור הכליאה הגבוה בעולם. זאת, כשברוב מדינות העולם השיעור נמוך מ-150 אסירים לכל מאה אלף בני אדם.
כדי להבין איך הגענו למצב הנוכחי, צריך לחזור קצת אחורה. בשנות ה-80' החלה מגפת הקראק-קוקאין לשטוף את רחובות הערים הגדולות בארצות הברית. בשנים אלה התגבשה ההכרעה במערכת הפוליטית במדינה כי כדי למגר את התופעה יש להפגין יד קשה ולהשיב את החוק והסדר. אחד הרעיונות שתפסו תאוצה באותן השנים, שזכה לתמיכה הן מנשיאים רפובליקנים כמו רונלד רייגן והן מהנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון, הייתה קציבת עונשי מינימום גבוהים. כך, סברו הפוליטיקאים, התופעה תחוסל.
"הפוליטיקאים העבירו חוקים שהעלו באופן דרמטי את אורך העונשים. במקום ארבע או חמש שנים למריחואנה או גניבה, 15 או 30 שנה", אמר לוואלה! NEWS מוריס צ'אמס, עיתונאי מ"פרויקט מרשל", ארגון ללא מטרות רווח המסקר את הכליאה בארצות הברית. "אכן היה הרבה פשע ואנשים היו מודאגים בכלל זה. יותר ויותר אנשים חיו בערים, שיעורי הפשיעה עלו, והמחשבה הייתה שככל שיותר אנשים יהיו בכלא החברה תהיה בטוחה", אמר. "אבל המספר הזה הלך וטיפס וכיום יש מיליוני אנשים בבתי הכלא. בטקסס, 1% מהגברים נמצאים בכלא. הרבה מהחוקים שהפכו את המערכת לנוקשה יותר עברו בתקופת קלינטון".
כך נולדה תופעת הכליאה ההמונית, ובין השנים 1980 ל-2010, מספר האסירים באמריקה זינק כמעט פי חמישה מכחצי מיליון ל-2.4 מיליון בני אדם בתוך 30 שנה. יותר ממחצית האסירים שנמצאים בבתי הכלא כיום נשפטו בהתאם לתקנות המחייבות עונשי מינימום מחמירים. כחמישית מהם מרצים עונשים על עבירות סמים. בשנת 2015, למשל, נעצרו מיליון וחצי בני אדם על החזקת סמים ברחבי ארצות הברית, ורק כ-200 אלף בגין סחר ומכירה. לדברי צ'אמה, "שיעור האנשים שחוזרים לכלא מאוד גבוה, וזו עדות לכך שמה שקורה בבתי הכלא לא אפקטיבי מבחינת השיקום של האסירים. הרבה אנשים עדיין מאמינים שזה צריך להיות עונש כמה שיותר קשה. בארצות הברית לא החליטו אם תפקידם של בתי הכלא הוא לשקם אנשים או להעניש אותם. התפיסה כאן היא שהמטרה היא להעניש".
הליברלים מודאגים מצדק גזעי, השמרנים - מהתערבות המדינה בחיי הפרט
קביעת עונשי המינימום הארוכים, בשילוב חוקים נוקשים אחרים כמו אלה השוללים את זכות ההצבעה מבעלי עבר פלילי בחלק מהמדינות והקושי של אלה שהשתחרר למצוא עבודה ולהשתלב בחזרה בחברה, גורמים לכך שגם מי שביצע עבירה קלה יחסית כמו אחזקת סם לשימוש עצמי, עלול למצוא את עצמו עם כתם לכל החיים.
אך בשנים האחרונות, אומה צ'אמה, האסימון נפל. "בחמש השנים האחרונות מחלחלת ההבנה שזו בעיה, כי זה יקר לכלוא כל כך הרבה אנשים וכי זה הורס את חייהם של אנשים שהיו יכולים אולי לקבל עזרה ולא לבצע פשעים נוספים". לדבריו, "המדיניות הזו השפיעה במיוחד על מיעוטים על שחורים ולטינו-אמריקנים (האוכלוסייה השחורה מהווה רק כ-13% מהציבור בארצות הברית, אבל 40% מהאסירים הם שחורים ע"נ), וכיום יש מאמצים רבים של פעילים ואקטיביסטים לשנות את החוקים האלה כך שאנשים שיילכו לכלא יקבלו יותר עזרה, או שאולי לא ילכו לכלא אם הם מכורים לסמים, אלא יקבלו טיפול מקצועי במקום".
לדברי צ'אמה, "יש תנועה רחבה בכיוון הזה. המון ארגונים משתפים פעולה: ליברלים שמודאגים מצדק גזעי מצד אחד, ונוצרים שמרנים שמאמינים שאנשים יכולים לשנות את דרכיהם מצד שני. ישנם גם שמרנים המתנגדים להתערבות הבוטה של הממשלה בחיי האזרחים. מי שלא אוהב את הרעיון שהממשלה תיקח לאזרחים את האקדחים, גם לא מתלהב מכליאה המונית. כולם משתפים פעולה, אבל זה תהליך איטי".
ובזמן שבקונגרס גוררים רגליים, בכמה מהמדינות לא ממתינים ופועלים לשינויי חקיקה מקומיים. בלואיזיאנה, למשך, קיצרו את תקופת עונשי המינימום, האריכו את תקופת הזכאות לשחרור על תנאי, והוציאו כמה עבירות מסיווג "עבירת אלימות" המחייב ענישה קשה יותר. במדינת יוטה אפשרו למשפחות לפקח על בני נוער שהורשעו בעבירות מהרף התחתון, במקום לשלוח אותם לבתי כלא לנוער. במונטנה הפחיתו את עונשי המינימום לעבירות גניבה וסמים ויצרו הזדמנות לשחרור מוקדם עבור אלה שלא נחשבים לאסירים בסיכון גבוה.
"יש מדינות כמו רוד איילנד וטקסס, שמנסות להפחית את השימוש בכליאה בבידוד. זה עדיין נפוץ מאוד באמריקה, אבל מנסים להפוך את זה לפחות נפוץ", אמר צ'אמה. "ההבנה היא שזה הופך אנשים ליותר מסוכנים ולא פחות. בקונטיקט לקחו קבוצת אסירים, נתנו להם ייעוץ ואימון אישי. זה תהליך איטי שמביא אנשים להבנה שהכליאה לא עובדת. עדיין יש הרבה פשע. אנשים יוצאים מהכלא ומבצעים פשעים, אז כנראה שמשהו לא עובד".
שאלת מיליון הדולר שנותרת פתוחה היא "מה הלאה?". לדברי צ'אמה, "טראמפ שייך לאסכולה הישנה, והדברים שהוא אמר בשבוע שעבר היו הפעם הראשונה ששמענו ממנו כי חלק מההשלכות של כליאה המונית הן רעות. אבל חשוב לשים לב שהוא לא דיבר על קיצור העונשים. היה קונצנזוס לפני טראמפ, ועכשיו הוא קצת שינה את המשחק הפוליטי. אנחנו עדיין תוהים מה תהיה התוצאה. הרבה שמרנים וליברלים מסכימים שמשהו צריך להשתנות, ונושאים את עיניהם אל הבית הלבן".
