פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה לכהונת טראמפ: הנשיא עם הפתיל הקצר משנה את כללי המשחק של ארה"ב

      ב-12 החודשים הראשונים לממשלו, הנשיא ה-45 ניהל מלחמת חורמה בתקשורת דרך הטוויטר והשתלט על מפלגתו, כל זאת תחת ענן החקירה של קשרי הקמפיין שלו עם רוסיה. בבדלנותו הבינלאומית ובנחישותו מבית, טראמפ עשוי להטביע את חותמו יותר מכל קודמיו

      שנה לכהונת טראמפ: הנשיא עם הפתיל הקצר משנה את כללי המשחק של ארה"ב
      צילום: CNN, עריכה: יוסי אלטר

      במידה מסוימת זה אפילו הולם שנשיא ארצות הברית מכריז על תחרות, שבה הוא יהיה השופט ומעניק את פרסי "הפייק ניוז" לכלי תקשורת שלדעתו היו לא הוגנים. לא שנשיאים בעבר אהבו את התקשורת, וכולם סבלו ממנה: ריצ'רד ניקסון וווטרגייט, לינדון ג'ונסון וווייטנאם, ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי, ג'ורג' בוש הבן ועילגויותיו וברק אובמה שהותקף בידי רשת פוקס ושאר גופי תקשורת מהימין מדי יום.

      עם זאת, עד כה בהיסטוריה הנשיאותית של ארצות הברית שום נשיא לא ערך תחרות פרסים כזו. אולי יש כאן רעיון לפורמט מצליח, ולא פלא שהרעיון יכול היה לעלות רק בדעתו של נשיא שבא בין השאר מתחום תוכניות הריאליטי והיזמות. וטקס הפרס נדחה כך שיהיה ממש צמוד ליום השנה להשבעתו של הנשיא, קישור שאותה תקשורת עצמה – והנשיא –עשו.

      עוד בוואלה! NEWS:
      הרפובליקנים והדמוקרטים לא הגיעו להסכמות - הממשל האמריקני מושבת
      הטרור אאוט, סין ורוסיה אין: מדיניות הביטחון החדשה של ארה"ב
      וואלה! גלובל עם הילה קובו: הלוחמות היהודיות והכינויים של טראמפ

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ינואר 2018 (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)

      ארצות הברית היא המדינה המסוקרת ביותר בעולם, על ידי התקשורת שלה עצמה, אבל גם על ידי כל השאר. כך, לדוגמה, לפני כמה שבועות היה ניסיון פיגוע במנהטן. אדם אחד נפצע קל ודי מהר התברר שהוא המפגע השלומיאלי. למרות זאת, כל העולם פרץ בדיווחים וסיקר לאורך שעות. בכל זאת, בירת העולם. אין צורך להזכיר שמדי יום נרצחים בפיגועים עשרות ומאות בני אדם, אבל הם לא מהמדינות הנכונות לצורך כניסה לשידורים.

      נשיא ארצות הברית, מכל האמריקנים, הוא המסוקר ביותר לאורך זמן. כל הצהרה שלו חשובה כמעט בהגדרה - אחרי הכול, הוא האדם הבודד בעל העוצמה הרבה ביותר בעולם, היכול להורות על השמדת מדינות, על מלחמות סחר, לחתום על צוים המשנים גורלות למנות ולפטר את מי שליבו חפץ.

      על אף הריסונים והבלמים, בדמות הקונגרס ובתי המשפט, הרפובליקה האמריקנית בנויה כמעט כמונרכיה, ולא כמונרכיה ייצוגית חסרת שיניים בנוסח המודרני, אלא זו מפעם. לנשיא ארצות הברית יש בחזקתו אפשרויות בלתי נתפסות ליישם את מדיניותו.

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יושב בתא נהג של משאית בוושינגטון, 23 במרץ 2017 (רויטרס)
      יורד אל העם. טראמפ במשאית במהלך מפגש עם ראשי תעשיית הרכב, מרץ (צילום: רויטרס)

      ובכל זאת, אין שום תקדים היסטורי לתופעת טראמפ. מעולם לא היה נשיא אמריקני כל כך נוכח בחיי מדינתו והעולם כולו. אין שום תקדים, גם לא בעידן התקשורת המודרנית, לנשיא היוצר כותרות במודע מדי יום ביומו, לעתים כמה פעמים ביום. לא אובמה, לא בוש הבן ולא קודמיהם היו במרכז התקשורת מדי יום ביומו, כולל שבתות וחגים. הצהרות בטוויטר, המינויים והפיטורים, העובדה שהוא נשאר מעורב בעסקיו הפרטיים העצומים והמסתוריים – הכול נעשה בפומבי והכול מוחצן בגדול.

      לטראמפ יש השקפת עולם, לפחות זו שהוא מקרין בבית הלבן. לא ברור כמה הוא עצמו מאמין בהשקפות האוונגליסטיות שאימץ לנוכח התמיכה החד-משמעית שהוא מקבל מהבסיס הפוליטי שהביא אותו לבית הלבן ותומך בו בהתלהבות כל הזמן ומול כל אחד, ממפלגתו ומחוצה לה. עם זאת, לתפיסתו של טראמפ, שהוא מנסה להגשים – אכן אמריקה ירדה מגדולתה בשנים האחרונות. לדעתו לא מדובר בכוחות היסטוריים וכלכליים שונים שצריך להסתגל אליהם אלא בסטייה שיש ואפשר לתקן.

      אפשר להחזיר את בסיס התעשייה הכבדה לארצות הברית, את מפעלי הרכב והפלדה. אפשר וצריך להמשיך ולהסתמך על אנרגיה מתכלה ומזהמת – פחם ונפט, מסיבות של כלכלה ואלקטורט. זאת בצד חשדנות גדולה מאד כלפי ארגונים ואמנות בינלאומיים. לדעת טראמפ, ארצות הברית מפסידה כשהיא חלק ממערכת, ראשונה בין שווים. היא יכולה להביא את עוצמתה לשולחן המשא ומתן כשהיא במצב האידיאלי של אחד על אחד, אז היא בהגדרה חזקה יותר מכל מי שניצב בצד השני, אולי פרט לסין ובמקרים מסויימים רוסיה.

      הפורש הסדרתי

      הוא מתעב הסכמי סחר חופשי. לדעתו הם מביאים לנדידת משרות ומפעלים למקומות שבהם מחיר העבודה זול יותר. נכון, זה מקל על היצוא האמריקני, וארצות הברית מייצאת הרי לשאר העולם – מהייטק ועד סרטי קולנוע, אבל היצוא תמיד היה חלק קטן מהכלכלה האמריקנית, שעיקרה מבוסס על צריכה פרטית בתוך המדינה. על כן אפשר לוותר עליו לטובת הרווח במקומות אחרים.

      טראמפ מוכן לצאת מכל ההסכמים הבינלאומיים שאפשר – מהסכם הגרעין עם איראן, דרך הסכם פריז ועד הסכם השותפות הטרנס-פסיפית (TPP). יש לו ביקורת עזה על נאט"ו ואם יוכל יצא או לפחות ימזער את מעורבות ארצו באו"ם. ובכל הנושאים האלה, כשארצות הברית יוצאת מהזירה הבינלאומית, לא נשאר ריק, אלא נכנסים כוחות אחרים. ובאופן אירוני הסיסמה "להפוך את אמריקה לגדולה שוב" מכניסה למרכז הזירה הבינלאומית את יריבתה הגדולה בהווה, והגדולה והחזקה בהרבה בעתיד, סין.

      מאז ומעולם היה טראמפ חשדן לגבי המעורבות האמריקנית בעולם, כמו המלחמה בעיראק ואחרות. הוא לא רוצה לבזבז את משאבי ארצו ואת חיי חייליה בשמירה על דמוקרטיות ובהגנה על קווים אדומים ברחבי העולם. הוא טוען, ולא בלי צדק, שאם ארצות הברית מוציאה הון על כלי נשק ותקציב ביטחון שממנו נהנות גם בעלות בריתה, מגרמניה ועד דרום קוריאה, יתכבדו גם הן וישקיעו סכומים גדולים יותר בהגנה.

      כיום, ארצות הברית מוציאה, יחסית, פי עשרה ויותר מבעלות בריתה בנאט"ו על הגנה. גם אם ניקח בחשבון שיש לה אינטרסים גלובליים נוספים, זה לא פער סביר.

      דונלד טראמפ מושבע לנשיא ארצות הברית, וושינגטון. 20 בינואר 2017 (GettyImages)
      הטקס שהמציא את העובדות האלטרנטיביות. טראמפ בהשבעתו (צילום: GettyImages)

      טראמפ הושבע לפני שנה. אם ניתן להצהיר משהו בביטחון בסוף השנה הזו זה שהוא הנשיא. לכאורה הצהרה מיותרת, אבל אין אדם בעולם שאינו יודע מי נשיא ארצות הברית.

      למרות ההערכות הראשוניות שאולי היו אף נכונות בשלבים מסויימים, הוא הקובע והפוסק האחרון, הוא אינו בובה על חוטו של יועצו לשעבר סטיב באנון, נניח, והוא פועל עם צוותו, שהתייצב, ומנסה ליישם את הנחיותיו והשקפותיו. כך למשל בהצהרה שירושלים היא בירת ישראל ובהצהרה שיעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים. זה שינוי משמעותי מנשיאים קודמים, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. אמנם הצהרתי בשלב הזה, אבל משמעותי.

      כבדלן בתפיסת עולמו, או לפחות כאדם המתנגד למעורבות ארצות הברית כמעט בכל פינה בעולם טראמפ לא מעוניין עוד בפרוייקטים של תמיכה בזכויות אדם והנחלת דמוקרטיה. אולי גם כי האנשים שהוא מסתדר איתם טוב יותר בזירה הבינלאומית הם שליטים שאינם דמוקרטים – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא סין שי ג'ינפינג ומלך ערב הסעודית סלמאן, כשראש הממשלה בנימין נתניהו ואולי נשיא צרפת עמנאול מקרון הם החריגים הבולטים.

      הוא לא רוצה את כאב הראש המזרח התיכוני ובעצם השאיר לרוסיה ואיראן את הזירה הזו, פרט להפצצת בסיס אווירי סורי אחרי עוד התקפה בנשק כימי. נשיא סוריה בשאר אסד, עם גיבוי של רוסיה ואיראן, המשיך בשלו והמורדים הובסו.

      קודמו אובמה היה זה שהותיר את הווקום בסוריה לכניסת רוסיה, וטראמפ המשיך זאת, עד כדי הסרת החסות והתמיכה מקבוצות שארצות הברית תמכה בהן, קבוצות שלחמו בדאעש. דאעש היה הסיוט הגדול, ומשהובסה החליפות, העניין האמריקני באזור, למעט הנושא האיראני, פג.

      טראמפ ופוטין בועידה בויאטנם, 11 בנובמבר 2017 (AP)
      פינה את המזרח התיכון לרוסיה. טראמפ ופוטין בפסגת מדינות דרום-מזרח אסיה, נובמבר (צילום: רויטרס)

      הנושא המרכזי על סדר יומו של טרמפ במדיניות חוץ הוא קוריאה הצפונית. ארצות הברית מנסה שלל גישות, ושוב, טראמפ יוצא דופן מול כל קודמיו, בעצם מול כל מנהיג בעולם כשהוא נכנס לתחרות גידופים מול קים ג'ונג און, המגיעה לתחרות למי יש כפתור אדום גדול יותר. זו שיטה, או לפחות היגיון פנימי.

      טראמפ טוען, ובצדק מוחלט, ששיטת העסקים כרגיל והפייסנות מול שושלת קים לא עבדה. למרות הסנקציות, הצהרות מועצת הביטחון וכל השאר, קוריאה הצפונית דוהרת לנשק גרעיני על טילי שיוט והוא מנסה לשנות את כללי המשחק. ולצד זאת טראמפ, או לפחות אנשיו, מנסים להגיע לפתרונות בלי להלהיט את הזירה כולה, כשבימים האחרונים הביע תמיכה בהתקרבות המסתמנת בין פיונגיאנג לסיאול.

      מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און בסיור בפיונגיאנג, ינואר 2018 (רויטרס)
      למי יש כפתור יותר גדול? מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און (צילום: רויטרס)

      לטווח הארוך, סין נותרה הבעיה המרכזית של ארצות הברית. היא גדולה ובדרך להיות מעצמה בסבלנות. יש בין שתיהן תלות הדדית כלכלית, ואגרסיבית. וכשטראמפ מאותת לבעלי בריתו באוקיינוס השקט שארצות הברית זונחת את ההסכם הטרנס-פסיפי שנועד לבלום את סין זו בעיה. להן כעת, לארצות הברית בהמשך.

      דבר אחד שיש לארצות הברית כעת ולא היה בימי אובמה זה סוג של הרתעה המבוססת על אישיות. אם ההנחה, ולא חשוב כלל אם היא נכונה או לא, שאובמה הוא דיפלומט רציונלי שלעולם לא יפעיל את העוצמה האדירה הנמצאת בידיו, אז לא משנה כמה עוצמה אכן יש לו. אצל טראמפ, לעומת זאת, ההנחה היא שמדובר באדם עם פתיל קצר, ואין לדעת מה יעשה. וזה יכול לעזור לעתים.

      החומה

      ויש גם את הבעיות מבית. מקסיקו, לכל צורך מעשי, היא בעיית פנים. הבטחת הבחירות המפורסמת על החומה שתיבנה, אותה חומה האמורה לבלום מהגרים ומסתננים – בעיקר, אך לא רק, מארצות האסלאם אחרי מאמצים רבים, הצליח טראמפ להעביר צו שבית המשפט העליון יכול לחיות איתו על הגבלת מהגרים ממדינות מוסלמיות מסוימות. לא שזה פותר את בעיית הטרור, אבל זו עוד הבטחת בחירות שמולאה.

      אותה חומה אמורה למנוע גם זרימה של פשע וסמים אל תוך ארצות הברית, אבל יש לה מספיק משלה. אחד ההיבטים המפורסמים ביותר של הפשע בארצות הברית הוא הרג המוני אקראי. אף אחד כמעט בעולם אינו מבין כיצד ארצות הברית מקבלת בשוויון נפש את העובדה שמדי יום למעשה יש רציחות המוניות בנשק חם ושהנגישות לנשק חם היא קלה באופן בלתי-סביר, כשטראמפ תומך חד-משמעית בזכות האמריקנים לשאת נשק.

      גבול ארצות הברית-מקסיקו, 17 בינואר 2017 (רויטרס)
      לא תמנע את בעיית הסמים והפשע מבית. חלק מחומה בגבול מקסיקו (צילום: רויטרס)

      אם נדמה היה לרגע אחרי הטבח ההמוני בלאס וגאס שלובי הנשק מוכן להכבדות מסויימות על האפשרות להפוך כל נשק לאוטומטי ברמות של יחידות קומנדו, תשכחו מזה. כעת עמלים המחוקקים הרפובליקנים, אבל לא רק הם, על הקלות נוספות. הלקח שיש מכל רצח כזה היא שצריך עוד נשק חם לאזרחים ולהקל עוד על רכישה ואחזקה של נשק. כפי שהסביר טראמפ לצרפתים – אם למישהו היה נשק חם בבטקלאן, הטבח הטרוריסטי היה נעצר מוקדם יותר.

      גם בנוגע לסמים יש פרדוקס, שהחל כמו הנשק החם לפני טראמפ ויישאר גם אחריו . התובע הכללי שלו ג'ף סשנז נלחם בכל עוזו נגד גידול הקנאביס והפיכתו לחוקי בכמה מדינות אמריקניות, קליפורניה האחרונה בהן. יש מלחמה יקרה וחסרת תוצאות בסמים כמו הרואין וקראק, עם עונשים דרקוניים (פחות נגד קוקאין, האופנתי וה"לבן" יותר).

      ואולם, המגפה האמתית אינה מריחואנה או אפילו קראק – היא האופיודים, וטראמפ אכן יוצא למאבק נגדה. ההתמכרות האמריקנית למשככי כאבים, במרשמים הניתנים ביד רחבה של תרופות ממכרות המביאות לכך שבארצות הברית תתוחלת החיים יורדת כבר שנתיים ברציפות – לא בגלל קשישים, בגלל צעירים המתים מאופיודים. בלתי-נתפס.

      שני טריליון דולר של הישג פוליטי

      הישגו הגדול ביותר של טראמפ השנה, הישג פוליטי בראש ובראשונה, היה העברת רפורמת המס. במרכזה, קיצוץ מאסיבי של מס החברות מ-35% ל-21%. הרפורמה, מעריכים מרבית המומחים, תוסיף לגירעון האמריקני כטריליון עד שני טריליון דולרים בעשור הקרוב, אבל ממילא הדיון על הרפורמה ונחיצותה הוא ויכוח אידיאולוגי, בין רפובליקנים לדמוקרטים, בין ימין שמרני ואידיאולוגי לבין שמאל.

      הוויכוח היה גם בתוך המפלגה הרפובליקנית, שיש בה אגף משמעותי ביותר הדוגל במשמעת פיסקלית בכל מחיר וטיפול בגירעון האמריקני על פני כל נושא אחר. ולכן, זהו עוד הישג לטראמפ.

      נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ויועצו סטיב בנון, אפריל 2017 (רויטרס)
      הוכיח שהוא לא בובה על חוט. טראמפ ויועצו לשעבר באנון (צילום: רויטרס)

      בתום השנה הוא השתלט על מרבית יריביו בתוך המפלגה. גדולי שונאיו, מתעביו ומתנגדיו מסתפקים היום ברטינות ולא עוד, וחלקם עוזבים את הסנאט בתוך שנה. המפלגה היום היא מפלגת טראמפ, בצלמו ודמותו. כיבוש עוין או השתלטות ידידותית זה לא משנה – אבל זה על תנאי, כל עוד יש הצלחות. והיה שיתברר בבחירות אמצע הקדנציה שהרפובליקנים הובסו – וזה אם גדול מאוד וכלל לא ודאי – אז יכול לקום מתמודד מתוך השורות. עם זאת, זה מאוד לא מקובל מול נשיא מכהן שלא הודיע על פרישה.

      עוד בהצלחות – הכלכלה. נכון, טראמפ ירש מאובמה כלכלה משגשגת ומזנקת בכל פרמטר, ועקרונית הוא, או כל אדם אחר לא היה צריך להתערב כי הכול היה קורה מעצמו. בכל זאת סביר שלזהותו של האדם בבית הלבן יש קשר הדוק לפחות להמשך העלייה המסחררת בשוק ההון.

      אחרי שנה נושא הלגיטימיות של בחירתו, העננה המרחפת מעל הבית הלבן, לא סר. הוא הנשיא ואיש לא מערער על כך, אבל חקירת הקשר הרוסי נמצאת שם כל הזמן. בגללה הזעם המתמשך על התובע הכללי, שלתפיסתו של טראמפ לא הגן עליו אלא סילק עצמו מטיפול בתיק, בגללה פיטורי ראש הבולשת הפדרלית ג'יימס קומי והשלכותיהן, ובעיקר מינוי התובע המיוחד רוברט מולר הממשיך באיסוף שקדני של חומרים, חקירת עדים ובניית תיק.

      כדרכו של טראמפ הוא יוצא למלחמת נגד מול כולם. נגד הבולשת הפדרלית, נגד מולר, נגד המפלגה הדמוקרטית ונגד הנמסיס הגדול מכולם – התקשורת, שפרט לרשת פוקס, ולבודדים נוספים היא פייק ניוז, בעיניו.

      מהרגע הראשון שבו הצהיר הנשיא שבטקס השבעתו נכחו יותר אנשים מאשר בכל טקס בהיסטוריה, (דבר שהכניס להיסטוריה שלנו עוד ביטוי מעניין, עובדות אלטרנטיביות) ועד רגע זה טראמפ שונא את התקשורת בלהט ומחצין את רגשותיו. הוא מנהל מלחמה תרבותית נגד התקשורת הליברלית שמרוכזת בניו יורק ובוושינגטון, וזו ממשיכה למנות את שקריו, טעויותיו וסילופיו.

      זה כלל לא משנה מבחינת מאמיניו – ומעריצי טראמם הם בהחלט מאמינים – שסבורים כי הוא אדם הנרדף בשל אמונותיו ודרכו. אותו דבר מבחינת שונאיו, שגם אם יחולל נסים בקנה מידה תנ"כי זה לא ישנה עבורם דבר. הוא מעורר רגשות בעוצמה אדירה, ולא נראה שזה הולך להשתנות.

      נשיא ארצות הברית היוצא ברק אובמה והנכנס דונלד טראמפ, וושינגטון. 20 בינואר 2017 (GettyImages)
      מנסה למחוק את המורשת שלו. טראמפ לצד אובמה ביום ההשבעה (צילום: GettyImages)

      חלק מאותה מלחמת תרבות הוא מקום המדע, ומקום הדת בחיים האמריקנים. בין אם הוא מאמין בכך או לא, טראמפ הולך בקו הדתי שמרני. לא רק במינוי שופט עליון ומינוי שופטים אחרים – בארצות הברית שופטים נבחרים לכל ימי חייהם, מה שאומר שהשפעתו של טראמפ על ארצו תימשך שנים רבות אחרי צאתו מהחדר הסגלגל - ומנסה להגדיל את מקום הדת בחיים הציבוריים. אין הכוונה לאסלאם כמובן, אלא לנצרות וליהדות, עם מס שתפיים לאחרות.

      גם תיאוריות מדעיות הן חלק משדה הקרב של הציבוריות האמריקנית כיום ובעבר. "משפט הקופים", שבו הועמד לדין מורה בטנסי על שלימד אבולוציה, הוא אחד האירועים הידועים בתולדות ארצות הברית. ואולם, כעת, המאבק של הממשל נגד תיאוריות מקובלות, בעיקר ההתחממות הגלובלית ואחריות האדם לכך, עולה מדרגה. בין אם משיקולים ציניים כלכליים, בין אם מתוך שיקולים חברתיים ודתיים – אנו עדים לתופעות שלא היו מעולם: איסור על שימוש בביטוי "הוכח מדעית", למשל.

      שאלה גדולה, ואין כרגע תשובה לה, אם מדובר במלחמת מאסף של השמרנות נגד הליברליזם –המצליח לשנות לפחות בתחום הפרט: שוויון זכויות לקהילה הלהט"בית, למשל, או מדובר במתקפת נגד שתרסק את הישגי הליברלים לכל אורך החזית, מחיקה טוטלית של הישגים, במיוחד של הנשיא הקודם אובמה.

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עם בתו איוונקה (AP , אי-פי)
      הכניס את משפחתו לממשל. טראמפ ובתו איוונקה, ספטמבר (צילום: אי-פי)

      מי שציפה שטראמפ יהפוך להיות "נשיאותי" התבדה. ומדוע בעצם שישתנה, אם הצליח להיבחר בהיותו מי שהוא? הוא ממשיך ומנהל מסע בחירות מתמיד, משאיר את בסיס תומכיו מתודלק במלחמה הפנימית על לבה של אמריקה. הוא משנה את כל הכללים, הכתובים והבלתי-כתובים.

      החל בכך שהוא מסרב לפרסם את הצהרות ההון שלו בניגוד לכל נשיא או מועמד לפניו בעידן המודרני. הוא ממשיך להיות מעורב לחלוטין באימפריה העסקית המסתורית שלו, ומנצל את מעמדו לקידום עסקיו, שאותם העביר רשמית לניהול בניו. הוא מינה את בתו ואת חתנו למשרות בבית הלבן על אף שגם ג'ון קנדי מינה את אחיו רוברט לתובע הכללי והילרי קלינטון הייתה פעילה בהעברת חקיקה בזמן כהונתו של ביל.

      העיתוי המושלם

      לא נעבור כל תחנה ותחנה ברכבת ההרים המיטלטלת שהיתה השנה הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא ה-45 של ארצות הברית. אי אפשר לעבור על כל הקטטות הפומביות, הצוות המפוטר, המלחמות הפנימיות בבית הלבן, הציוצים, וכל השאר. וכל אלה גם מחטיאים את המטרה המרכזית, את הסיפור המרכזי של נשיאותו.

      ראשית, נשארו לו שלוש שנים בכהונה הראשונה. ואם נערכות בחירות היום יש סבירות גבוהה ביותר שייבחר שוב. בנוסף לכך, יש לו זמן מספיק להעביר חקיקות על פי השקפת עולמו, בכל תחום – ואולי החשובה מכולן תהיה תכנית ההשקעות השאפתנית בתשתיות האמריקניות הקורסות. פצע פתוח נוסף מבחינתו הוא ביטוח הבריאות הנגיש – אובמה-קר, שהנשיא במסגרת יכולותיו אכן פגע בה קשת, אבל היא עדיין בספר החוקים למגינת לבו ולבם של המחוקקים השמרנים.

      וחשוב מכל הוא העיתוי המושלם של בחירתו, מבחינתו ומבחינת מחנהו. השליטה בשני בתי המחוקקים, האפשרות למנות כמה שופטים עליונים, ככל הנראה, ושורת שופטים בבתי המשפט לערעורים ובתי המשפט הפדרליים, ולשנות את המאזן בין השמרנים לליברלים בכולם לטובת השמרנים. השינויים בזירה העולמית, התמיכה המלאה והחד-משמעית שהוא מקבל מבסיס התמיכה האיתן שלו – ומדובר בעשרות מיליוני מצביעים מחוייבים – כל אלה מביאים לכך שייתכן טראמפ יהיה הנשיא המשפיע ביותר ובעל המשמעות הרבה ביותר לטווח ארוך בתקופתנו.

      נשיאים קודמים בנו זה על גבי מורשת קודמו, גם כאשר התנגדו לה. היתה המשכיות במדיניות החוץ האמריקנית, היו עקרונות. וגם בנושאי פנים חיפשו את הקונצנזוס. מאד ייתכן שדווקא הנשיא הלוחמני, זה שמנהל קטטות יום יומיות לעיני כל העולם – או לפחות אותם מיליונים המחוברים לאפליקציית טוויטר, שבימיו הפוליטיקה והחברה האמריקנית עוברות קיטוב אדיר – הוא זה שמורשתו תישאר לזמן הרב ביותר, לטוב או לרע.