פרופ' אלכס שטיין, המועמד של שרת המשפטים איילת שקד לבית המשפט העליון, הוא השם המפתיע ביותר ברשימת המועמדים שפורסמה השבוע. אנשים שעבדו איתו מדברים על עילוי משפטי נדיר, שמשלב בין אקדמיה לפרקטיקה, וגם מטילים ספק בתיוג שלו כ"שמרן". מנגד, יש גם מי שמותח ביקורת על ההחלטה להציב כמועמד לתפקיד אדם שלא מתגורר בישראל יותר מעשור.
שטיין, בן 59, נולד בברית המועצות ועלה ארצה בגיל 14. עוד לפני כן הספיק להיות אלוף ברית המועצות לשחמט לגילו. "מי שמתעסק בשחמט מבין כמה ההישג הזה גדול", אמר בחיוך פרופ' אריאל פורת, חבר של שטיין שגם כתב איתו את אחד מספריו. "כל אחד יכול להיות פרופ' למשפטים, אבל לא כל אחד יכול להיות אלוף ברית המועצות בשחמט, אפילו עד גיל 14".
בצבא שירת שטיין בחיל הקשר, ובשירות המילואים עבר לפרקליטות הצבאית, שם שימש קצין משפטים בממשל הצבאי בעזה. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית והתמחה אצל שופט העליון המנוח מנחם אלון ובמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. את לימודי הדוקטורט שלו עשה באנגליה, ואחריהם חזר ללמד באוניברסיטה העברית.
פרופ' איל בנבנישתי עבד יחד עם שטיין בפקולטה למשפטים בירושלים כ-12 שנה, והשניים חברים קרובים עד היום. "הוא אדם מבריק", אמר בנבנישתי על שטיין. "מהיר הבחנה ומהיר החלטה ויש לו יכולת מרשימה להבחין בין עיקר לטפל ולמצוא את הסתירות והכשלים בכל מיני טיעונים ונימוקים פתלתלים, כמו אלו שעורכי דין אוהבים לטעון".
בנבנישתי הסתייג מהתיוג של שטיין כבעל עמדות שמרניות. "קל מאוד לשים אנשים במשבצת כמו 'שמרן', או 'לא אקטיביסט'", אמר, אך הדגיש כי "בכל מה שקשור לחובה לשמור על שלטון החוק, על מגבלות הכוח של הרשות השלטונית ועל החירות של הפרט - אלכס בהחלט נמצא בצד של הדאגה והשמירה עליהם".
גם פרופ' פורת סירב לאשר את הנטייה שיוחסה לשטיין לשמרנות. "לא ברור מאיפה זה לקוח", אמר. "אני לא יודע מה בן אדם יהיה אם וכאשר הוא יתמנה לשופט - אבל אני לא רואה נטייה כזו בכתיבה האקדמית שלו".
החשש: השנים הארוכות בחו"ל
פרופ' אוריאל פרוקצ'יה מכיר את שטיין עוד מהתקופה שישב מולו בכיתה באוניברסיטה העברית. "אני מכיר אותו מאז שהיה סטודנט שלי", אמר. "אני זוכר שהוא ישב ליד עוד מועמד אחד, אסף פוזנר (שמו נכלל גם כן ברשימת המועמדים שפורסמה השבוע לעליון - ד"ד). הם היו מיודדים, ישבו זה ליד זה, ושניהם היו תלמידים מאוד בולטים. ואז הוא נסע לאנגליה ועשה שם את הדוקטורט".
לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט, בתחילת שנות ה-90, החל שטיין ללמד באוניברסיטה העברית. ב-2002 הוא נפצע קל בפיגוע בקמפוס הר הצופים. מעט לאחר מכן עבר לניו יורק בעקבות נישואיו לאשתו שירלי בלייר-שטיין, שהייתה אז עורכת דין שגרה ועבדה שם. לשניים נולד ילד בעל צרכים מיוחדים, מה שהוביל להתארכות שהותם בארצות הברית, ולמהפך מקצועי: בלייר-שטיין עזבה את עולם המשפט, והחלה לפעול למען זכויות ילדים אוטיסטיים ולייעץ להורים. היא אף כתבה ספר בנושא בשם "Autism Mom", ובשנה שעברה הרצתה בנושא באו"ם.
כיום מלמד שטיין בבית הספר למשפטים של ברוקלין, ובעבר לימד בבית הספר למשפטים קרדוזו בניו יורק, והיה פרופסור אורח בהרווארד, ייל, קולומביה ובמוסדות נוספים. פרופ' פרוקצ'יה, שלימד לצדו באוניברסיטה העברית ובתקופות בהן התארח בקרדוזו, בטוח כי הוא יהיה מינוי ראוי. "יש לו תמיד רעיונות מקוריים וגם מומחיות בתחומים שונים שבית המשפט העליון כיום פחות בקיא בהם - נזיקין ודיני ראיות, למשל", אמר. "מאז שהשופט אליעזר ריבלין פרש, אין מומחה אמיתי לדיני נזיקין בבית המשפט העליון".
אחת הטענות שנשמעת מאז נודע על מועמדותו של שטיין נוגעת לשהותו הארוכה בחו"ל: יש מי שטוען כי לא ראוי למנות לתפקיד כה בכיר אדם שבפועל עזב את ישראל. בנוסף, קיים חשש כי השהות הארוכה של שטיין בחו"ל ניתקה אותו מעולם המשפט הישראלי, ועלולה לפגוע בו כשופט עליון.
לדברי פרופ' פורת, החשש מוגזם. "הוא מאוד מחובר למשפט הישראלי ולא הפסיק להיות מחובר לאורך כל השנים על ידי ייצוג לקוחות בבתי משפט בישראל ועיסוק בייעוץ ומתן חוות דעת", אמר פורת, "הוא לא איבד לרגע את הקשר לארץ, גם לא לחברים שלו וגם לא לאקדמיה הישראלית".
העיסוק של שטיין בפרקטיקה הוא גם התשובה של בנבנישתי ופורת לחשש הטבעי מהמעבר של מי שעיקר עיסוקו היה אקדמי לכס השיפוט. מדובר במעבר נדיר יחסית, וכיום מכהנת בבית המשפט העליון שופטת אחת בלבד שהגיעה מהעולם האקדמי - דפנה ברק ארז.
"אלכס לא היה רק איש אקדמיה, יש לו גם רקע מאוד משמעותי בפרקטיקה. שנים רבות הוא עבד במשרד עורכי דין וגם היה נותן חוות דעת לבתי משפט בישראל", אמר בנבנישתי, ואילו פורת הוסיף: "יש לו חשיבה מאוד מדויקת, אנליטית. מצד אחד תיאוריה משפטית, אבל מצד שני הכתיבה שלו לא מרחפת מאה מטר מעל הקרקע, אלא מאוד נטועה במשפט ובמציאות. אמנם לא עשה בעבר עבודה שיפוטית, אז אי אפשר לדעת, אבל אני מניח שהוא מהניסיון שהשופטים האחרים והמתדיינים מאוד ייהנו לעבוד אתו".
עניין נוסף שעשוי לפגוע במועמדותו של שטיין נחשף השבוע בכתבה של גיא פלג באתר מאקו. שטיין הוזכר בתביעה שהגישה בשנת 2001 ד"ר אורית קמיר נגד האוניברסיטה העברית, בה טענה כי לא קודמה בשל עמדותיה הפמיניסטיות. לפי כתב התביעה, קמיר שוחחה עם שטיין על אודות מרצה שניהל מערכת יחסים עם סטודנטית. לדבריה, שטיין "סבר כי אין מקום להתערב ביחסים בין מרצים לסטודנטיות, וטען כי עמדתה היא התערבות כוחנית ומוסריות בחייהם הפרטיים של מרצים ומבטאת שאיפה לפיקוח דרקוני ופגיעה בחופש הפעולה". עוד הוסיפה קמיר כי: "פרופסור שטיין טען כי הפרופסור הוא 'בחור טוב' שאינו מסוגל להגיד 'לא' לסטודנטיות הרודפות אותו ולכן מסתבך בפרשיות מן הסוג הנדון".
בסביבת אלכס שטיין נמסר בתגובה לחברת החדשות: "בשיחת מסדרון שהתקיימה לפני כעשרים שנה הבהיר פרופ' שטיין לאורית קמיר שמכיוון שהמעשים הנטענים בוצעו לכאורה במוסד לימודים אחר אין בסמכותו לטפל במסגרת הדין המשמעתי בעניין זה. שטיין הוסיף והדגיש באותה שיחה כי ככל שיש אמת בטענות, ומדובר במעשים שדבק בהם גוון פלילי, נכון יהיה לפנות למשטרה ולהגיש תלונה מסודרת בנושא".
כמו אש בשדה קוצים
אף שבעשור האחרון עבר שטיין לחקור תחומים כמו רשלנות רפואית ותורת המשפט - עיקר עבודתו לאורך השנים התמקדה בדיני הראיות. יחד עם פרופ' פורת הוא פיתח את "דוקטרינת הנזק הראייתי", שמיושמת כיום בתחומים משפטיים רבים. היא עוסקת במצבים שבהם מלבד הנזק הישיר שגרם צד אחד לצד השני, הפוגע גם גרם נזק לראיות, ומכאן ליכולת של הנפגע להוכיח את טענתו.
הדוגמה שנותן פורת מתארת מצב שבו אדם תובע בית חולים וטוען שנפגע בגלל רשלנות רפואית. בנוסף, בית החולים לא ניהל רשומות רפואיות כמו שצריך - ולכן אותו אדם לא יכול להוכיח את התביעה שלו. בעבר מקרים כאלו היו מסתיימים בתוצאה אחת: דחיית התביעה. אולם, אחת התוצאות של הדוקטרינה שפיתחו שטיין ופורת קובעת כי במקרים מסוימים יכול נטל ההוכחה לעבור לבית החולים, ועכשיו הוא זה שיצטרך להוכיח שלא התרשל.
לדברי פורת, "אחת ההשפעות של הדוקטרינה לעומת המצב שהיה לפני 15 שנה, היא שהיום בבתי חולים הרישומים הרבה יותר מפורטים ממה שהיה פעם כי לבית החולים יש תמריץ מאוד חזק לנהל רישומים, כי הוא יודע שאם הוא לא יעשה את זה - יש לו רק מה להפסיד".
בית המשפט העליון יישם את הדוקטרינה במקרה של פלסטיני שנפגע מאש חיילי צה"ל וטען כי החיילים פעלו ברשלנות. בבית המשפט התברר כי לאחר התקרית, המשטרה לא לקחה את הרכב שנורה לבדיקת מז"פ, ובגלל זה לא היה ברור כמה קליעים פגעו ברכב, מהיכן נורו והאם היו אלה קליעי פלסטיק - כפי שטען התובע הפלסטיני שנורה.
"בשיטה הישנה היו אומרים שהתובעים לא הצליחו להוכיח שהחיילים התרשלו", אמר פורת, "אבל בית המשפט העליון קבע שבכך שהמכונית לא נלקחה לבדיקה, המדינה גרמה לנזק ראייתי, והעביר אליה את נטל הראייה להוכיח שהחיילים פעלו כשורה". בסופו של דבר באותו מקרה זכה התובע הפלסטיני.
"המאמר שלנו על הנזק הראייתי הוא המאמר הכי מצוטט אי פעם באקדמיה המשפטית הישראלית", אמר פורת. "זה תפס כמו אש בשדה קוצים, הרבה יותר ממה שחשבנו. זו דוגמה קיצונית להשפעה של כתיבה אקדמית על הפסיקה".