בחודש פברואר 2007 הגיע ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, מלווה בכמה מאות מתומכיו, לירושלים. סלאח, דמות מוכרת ומשפיעה בקרב הציבור הערבי בישראל, נשא דברים בפני המון זועם של קרוב לאלף איש. המיקום היה סמוך להר הבית והזמן היה תפילת יום השישי, בתקופה שבה רחובות הבירה, בעיקר באזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית - געשו.
הזמן והמקום היו נפיצים. תוכן הדברים הגביר את החשש לתבערה. קריאתו של סלאח לשומעיו במהלך דבריו לצאת לאינתיפאדה, השימוש החוזר שלו במילה "דם" ודבריו "נפגוש את אלוהים כשהידים בשטחו של מסגד 'אל אקצא'", הביאו להעמדתו לדין, ובהמשך לקביעה של בית המשפט שיש בדבריו משום הסתה לאלימות.
עוד בוואלה! NEWS:
המשטרה תגיש בקרוב המלצותיה בתיקי נתניהו - ומה צפוי אחריהן?
"לכי תתפוצצי בעזה, שיקסע": כשח"כיות הותקפו בסיור בבית שמש
"מתביישים וכועסים": משפחת המחבלים מערד לא הגיעה לבית המשפט
על רקע הדברים הללו, האם אותו הדין חל על מי שיצר בסוף השבוע האחרון את מיצג הגיליוטינה והניף אותו, כמחאה פוליטית, במהלך ההפגנה שנערכה בשדרות רוטשילד בתל-אביב? שמעתי את הטענה לפיה ההפגנה אינה פוליטית. הרשו לי להגיב בחיוך, ולשאול האם ייתכן שבגלל עניין זה בחרו אחרים להפגין דווקא בירושלים הפגנה לא פוליטית משלהם?
האם ראוי להעמיד אותו לדין בגלל הסתה לאלימות בדומה לראאד סלאח? התגובות שנשמעו היום למיצג היו צפויות. במפלגת השלטון דיברו על החובה לעצור את ההסתה נגד ראש הממשלה "לפני שיהיה מאוחר מדי" ולקיים חקירה פלילית, ואילו מהאופוזיציה נשמע גינוי למעשה אך תוך הדגשה שלא בו העיקר, ושאין להסיט את הדיון מהעילה למחאת המפגינים. ניתן היה לנחש מראש שאלו יהיו התגובות. אך כדי לתת מענה אמיתי לשאלות הללו יש לנסות ולהתנתק מהעמדה הפוליטית, ולהתעלם מהמחנה שעמו נמנה יוצר המיצג. האם גם שנושא שלט שכזה ראוי ל"טיפול" במישור הפלילי, או שמדובר במחאה לגיטימית במסגרת הפגנה נגד השלטון?
מאז רצח רבין קיימת בחברה הישראלית רגישות עצומה לכל ביטוי שעלול להתפרש כמעודד פגיעה גופנית בראש ממשלה בשל דעותיו הפוליטיות והאג'נדה שהוא מקדם. האוזן הציבורית הפכה לרגישה עד מאוד בהקשר זה. נראה שאי אפשר אחרת לאחר רצח של ראש ממשלה על ידי אחד מבני עמו. החוק אוסר במפורש על הסתה לאלימות, אך הכוונה אינה לאסור על כל אמירה שיש סיכוי כלשהו שמישהו ייתן לה פירוש מעוות כמכוונת למעשה אלימות. אחרת נוכל להיפרד בידידות מחופש הביטוי, אחד העקרונות שעל כולנו לשמור עליהם מכל משמר בחברה דמוקרטית.
בית המשפט העליון הבהיר בפסקי הדין שלו שהכוונה בחוק היא לאסור על פרסום שיש אפשרות ממשית, אמיתית, שיוביל לנקיטה במעשי אלימות על ידי אדם או קבוצת אנשים מוסתים. חובה להתבונן ולבחון מה כולל הפרסום, מיהו שפרסם אותו, לאיזו קבוצת אנשים הוא פנה, ומה יכולת ההשפעה שלו על אותם אנשים.
במקרה של ראאד סלאח ברור שמדובר במעשים שיכולים להתפרש כקריאה לפגוע ביהודים, שנאמרים בפני המון רב, נלהב, נזעם, ושלדובר יש כוח השפעה רב על קהל שומעיו. הסכנה שהמילים הקשות יובילו לאלימות היא סכנה אמיתית, מוחשית.
לא ניתן לומר דברים דומים על מי שנשא במהלך הפגנה את מיצג הגיליוטינה. זהו אדם בודד ולא מוכר, שהולך בקרב קהל גדול בו רבים נושאים שלטים ובהם מסרים שונים נגד השלטון, נגד ראש הממשלה, נגד השחיתות ונגד הכיבוש. האם אין מדובר במחאה פוליטית שחופש ההפגנה מחייב אותנו לסבול במסגרת השיח הדמוקרטי?
גם לטעמי מיצג הגיליוטינה שהונף אתמול בהפגנה סר טעם וראוי לכל גינוי. מי שמבקש למחות כנגד ראש הממשלה יכול למצוא דרכים יצירתיות לעשות כן מבלי לגרור את השיח למחוזות שיש בהם רק ליבוי שנאה והקצנה. אבל הכלים הפליליים הם לא הכלים הנכונים לטפל במי שהכין את המיצג ונשא אותו בהפגנה. לא רק בגלל שאין סכנה אמיתית שהמיצג יוביל למעשי אלימות, אלא בעיקר בשל כך שחשוב לקיים שיח פתוח בזירה הציבורית, ללא חשש שכל אמירה או מיצג שחורגים מן הטעם הטוב יובילו לחקירה ולמשפט. דווקא שיח חופשי, במהלכו ישורטטו גבולות השיח הלגיטימי בחברה שלנו, יביא בטווח הארוך לחברה בריאה וסובלנית יותר.
