הולך וקרב יום ה-ה', הוא יום ההמלצות. כמובן, המלצות המשטרה בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיועברו רשמית לפרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה), לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי. הדעת נתנה שיום ה-ה' יהיה ביום ה', חמישי השבוע, לפני סוף השבוע האחרון של שנת 2017.
אם כך, היה צפוי תדלוק אדיר של הפגנות מוצאי שבת, מרבבות למאות אלפים, ובעצם למה לא לחצי מיליון. לכן מעדיפים במשטרה להשתהות ולדחות את הגשת ההמלצות ליום ראשון, בעיצומן של הכנות בית ישראל לחגו של הקדוש סילבסטר או אף מאוחר יותר, בטענה שלא המועד עיקר אלא המהות.
ובתוך יום ה-ה', שעת השי"ן. בגלל שחיתות, בוודאי, מרמה והפרת אמונים, וככל הנראה גם שי"ן מחמת שוחד. סיכום מאזן הראיות בתיקי יחסיו של נתניהו עם שני הארנונים, מילצ'ן ומוזס.
השורה האחרונה כבר בהתחלה: צוות החקירה ביאח"ה, בראשות תת-ניצב כורש בר-נור, על דעת מפקד להב 433 ניצב רוני ריטמן וראשי אגף החקירות והמודיעין, הניצבים מני יצחקי וגדי סיסו, מצא תשתית ראייתית לכתבי אישום נגד נתניהו.
ומאותו רגע, שני פתילים המסתלסלים זה סביב זה, משפטי וציבורי. במשפטי יסתגר בשבועות הבאים היועמ"ש אביחי מנדלבליט עם צוותו, פרקליט המדינה שי ניצן ומשנהו מומי למברגר, וליאת בן-ארי ויונתן תדמור, והכול יקרצפו את החומר במסרקות של ברזל ויחליטו מה שיחליטו. יסקרו את מצבת השופטים המכהנים בבית המשפט המחוזי בירושלים, מול משרדו של מנדלבליט, ויעריכו כיצד יפעלו נשיא המחוזי אהרן פרקש, שהתמחה בעליון אצל השופטת שושנה נתניהו, והשופטים העשויים לשבת בדין לצדו. לבסוף ימליצו כל הפרקליטים והמשנים והעוזרים מה שימליצו, בחתירה להסכמה מירבית, וישאירו את היועץ לממש את סמכותו ולהכריע לבדו.
לטקטיקה המשונה שאימץ נתניהו, לטעון שלא היה כלום וכו', היה טעם רק בראשית התלבטות מנדלבליט אם לפתוח בחקירה פלילית נגדו. אם מתנהלת חקירה, משמע שלדעת היועץ אין לא-כלום, ויש די להצדיק חקירה. עכשיו בא לטלוויזיה שליחו של נתניהו (ומי שתרם לייסוריו בפרשת בראון-חברון), עו"ד דן אבי יצחק, ללמד עליו סניגוריה - ותוקף את מנדלבליט בטענה שלא היה כלל מקום לפתוח בחקירה. לא בדיוק גישה עניינית ומפויסת מול היועץ, וגם איוושת ייאוש מצד נתניהו, המתייעץ עם משפטנים כה רבים כי טרם נמצא לו קו הגנה עמיד.
כחלון אותת: ימין בלי בנימין; ומה אומר החוק?
ומה כבר יכול להיות הפער שבין המלצות המשטרה והחלטות היועץ? נימוקים מקבוצות "שיקולי רוחב", "מדיניות התביעה" ו"עניין לציבור". היועץ יכול לומר שאמנם בתיקים מסוימים אלה היטיבה המשטרה לאסוף ראיות וכי העבירות הן אכן עבירות ובדין נחקרו, אבל כלל נקוט עמו שבמקרים כאלה אין להעמיד לדין וניתן להסתפק בכופר, בדוח ציבורי ובשאר חלופות משפט.
במקרה של נתניהו, נימוקים כאלה יפעלו לרעתו, כי כל עובד ציבור שנגדו ייאספו מעתה ראיות בתיק דומה יטען בצדק לאכיפה בררנית, ובג"ץ עשוי להסכים איתו ולהסתייג ממנדלבליט. אשר לעניין לציבור, המכוון לתועלת ולא למאזן השעמום מול הסקרנות, ההתנפלות של נתניהו על מערכת החוק מאפסת את האפשרות שתיקיו ייגנזו בנימוק של היעדר עניין. אם כאן אין עניין לציבור בבירור תיקי נתניהו בערכאות המשפטיות, כך שייקבע במקום המוסמך ביותר אם היתה לחקירה הצדקה או שהיה זה מצוד אישי - לא ברור במה כן.
החוק מאפשר לראש ממשלה העומד לדין להישאר בתפקידו עד להרשעה חלוטה עם קלון, אבל החוק אינו מחייב את הכנסת להמשיך ולתמוך בממשלה שבראשה עומד נאשם, או אף חשוד, בעבירות חמורות של שחיתות. שם, בזירה הציבורית, יקבע הכוח ולא החוק - כוחם הפוליטי של שותפי נתניהו, במפלגתו ובממשלתו. סימן ברור לכך סיפק בשבת משה כחלון, כשהתיר לחברי סיעתו להשתתף בהפגנת הימין נגד השחיתות.
כחלון אותת בכך נאמנות לימין, לממשלה בהרכב המפלגתי הנוכחי, אבל לא בראשות נתניהו. המסר הוא "ימין בלי בנימין": נתניהו מנסה להפחיד את המפלגות שלצד הליכוד באובדן השלטון לשמאל ימח-שמו, אלא שנתניהו עצמו, בהיאחזו בקרנות המזבח, הוא-הוא שיגרום לכך.
נתניהו אינו יכול לאלץ את הכנסת להתפזר ולהקדים את הבחירות. נחוצים לו לכך, ודומה שאין לו, רוב ורובי. נשיא המדינה הוא איש-המפתח במהלכים הבאים. אם ראש הממשלה רוצה לפזר את הכנסת בלי להתפטר, הוא זקוק להסכמת הנשיא, ואף זה תנאי הכרחי אך לא מספיק. לפי סעיף 29 לחוק יסוד הממשלה, אם נוכח ראש הממשלה כי "קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה ושעקב כך נמנעת אפשרות לפעולתה התקינה", והשיג את הסכמת הנשיא לפיזור הכנסת, מתחיל לתקתק שעון של 21 יום.
בתוך אותם שלושה שבועות יכול רוב של חברי הכנסת לבקש מהנשיא להטיל על ח"כ מסויים אחר - רק לא נתניהו, במקרה זה - להרכיב ממשלה. כלומר, ראשית נחוצה חבירה של הנשיא וראש הממשלה, מה שספק אם קרה מאז ימי בן-גוריון ובן-צבי, או גולדה ושז"ר, ואז, לאחר שידיד נפשו של נתניהו, ריבלין, יעשה כמבוקשו, יבואו 61 חברי-כנסת ויביסו אותם.
להימור כזה נתניהו לא יתפתה, ואם יתפטר סתם כך, כדי לגרור איתו את הכנסת, ימצא נגדו את צמרת מפלגתו ואת ריבלין גם יחד. הממשלה תמנה לו מתוכה, בהיעדר ממלא-מקום מוגדר (שנתניהו סירב למנות), אחד השרים למילוי מקומו. במקביל, יקיים ריבלין התייעצויות עם הסיעות ויטיל על ח"כ כלשהו - מן הסתם שר מהליכוד - לנסות להרכיב ממשלה ב-42 הימים הבאים.
ציפי לבני, שניסתה לאחר הודעת ההתפטרות של אהוד אולמרט (ובעוד הוא נשאר להפריע לה), יכולה לספר לו שלא מובטח שיצליח, אבל חבריה בקדימה יאמרו שגם אז, ב-2008, אפשר היה לנהל מיקוח אחר ולהרכיב ממשלה ללא בחירות.
כשבוחנים את כל התקדימים (יגאל אלון ממלא-מקום לרגע כשלוי אשכול מת אבל גולדה מאיר ראשת הממשלה; שמעון פרס ראש ממשלה לאחר רצח רבין; אולמרט עם אשפוזו השני של אריאל שרון) ואת יחסי הכוחות, מצטיירת מערכה פוליטית בשלוש גזרות. בממשלה, הקלפים אצל השותפים ובמיוחד בידי כחלון, אם ישלול מנתניהו את הרוב בכנסת.
בליכוד, התוצאה תלויה בבריתות בין השרים החזקים לאישים הבולטים במרכז המפלגה. ובמרחב התפר, ריבלין יקבע מי יקבל זכות בכורה לנסות. בתנאים אלה, ומשום שממלא-המקום לעת נבצרות ראש ממשלה חייב להיות לא רק ח"כ אלא אחד השרים, אין עודף גדול של מועמדים בעלי סיכויים, מה גם שאחד מהם, גלעד ארדן, נפסל מתוקף אחריותו למשטרה, בבחינת הרצחת וגם ירשת. זה לא משאיר הרבה יותר מישראל כץ.
לליכוד, גם אם ברשימה יתפנו מושביהם של נתניהו ושל דוד ביטן, אין תמריץ לאוץ לבחירות שבמרכזן השחיתות. המפלגות האחרות - אולי חוץ מש"ס - כבר מתלבשות באופנת המלחמה בשחיתות. ניצב בדימוס יואב סגלוביץ' שכנע את "יש עתיד" לפני חודשים רבים לכלול במצע המפלגה את תוכניתו למאבק בשחיתות. בסוף השבוע קיבל מחמאה אילמת, ללא תמלוגים: אבי גבאי פירסם גם הוא תוכנית דומה. פתאום מפלגת העבודה, שדחפה החוצה את ניצב בדימוס משה מזרחי, חושבת שחיוני להילחם בשחיתות. ברצינות. הבכורה ביום ה', או א', ובכל מוצאי שבת.