אתמול עלה לרשת סרטון בו נראתה בת למשפחת תמימי מנבי סלאח כשהיא סוטרת ובועטת בקצין צה"ל בדרגת סרן ובחייל נוסף. נערה נוספת הצטרפה למעשי התקיפה. הבוקר (שלישי), נעצרה הנערה על ידי כוחות צה"ל. האירוע, מראשיתו עד סופו, נראה כפרובוקציה מתוזמנת ומצולמת היטב. החיילים בחרו להבליג אל מול ההתגרות הנמשכת ולא הפעילו כוח כלפי שתי הנערות שתקפו אותם.
החוק מאפשר לחיילים במקרה כזה לעצור את מי שתקף אותם, ואף להשתמש בכוח סביר לצורך ביצוע המעצר. מדוע אם כך לא עצרו החיילים את התוקפות? סביר שהקצין, שמצא את עצמו בסיטואציה לא פשוטה, ושידע שהאירוע מצולם מכל זווית אפשרית, ביקש להימנע בכל מחיר מתמונות בהן ייראו חיילים חמושים גוררים בכוח ילדה חסרת מגן בפתח ביתה.
עוד בוואלה! NEWS:
סטירות, דחיפות ואגרופים: שתי נערות ואימן תוקפות כוח צה"ל
בנט על בג"ץ גופות המחבלים: "החלטה מבישה. עלינו לומר 'עד כאן'"
הסוכן הסמוי נרצח, אך המפכ"ל העניק למפעיליו תעודת הוקרה
התגובות לאירוע לא הפתיעו איש. היו מי ששיבחו את הקצין על האיפוק שהפגין וגרסו כי הפעלת כוח מצד החיילים הייתה נותנת בידי בנות משפחת תמימי סרט תעמולה בו היו נראים חיילים חמושים כשהם מכים נערות צעירות חסרות מגן. לעומתם, היו מי שבחרו להפנות אצבע מאשימה לעבר מפקדי צה"ל. כך למשל, ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) שטען: "הפחד מארגוני השמאל כמו גם היעדר הגיבוי לו זוכים החיילים בשטח מהפיקוד הבכיר, נותנים את אותותיהם ושוחקים את ההרתעה של צה"ל בצורה שמסכנת את ביטחונה של מדינת ישראל".
למי שהתבלבל, סמוטריץ' לא דיבר על ההבלגה בעזה אלא על ההבלגה שהפגין הקצין אל מול הנערות ככזו שמסכנת את ביטחון המדינה. את הטענה הזו ודומותיה אפשר לתמצת לשתי מילים "אפקט אזריה". לפי הטענה, חיילים נרתעים מלפעול בשל חששם שמפקדיהם לא יעמדו לצידם אם יטעו בסיטואציה מבצעית, מהפחד שיועמדו לדין. למען האמת אותה טענה בדיוק נשמעה כבר שנים לפני האירוע בו ירה חייל צה"ל במחבל שהיה שרוע על הקרקע בחברון.
לטעמי אין ממש בטענה הזו. לאורך השנים שוחחתי עם הרבה מאוד חיילים שקיבלו החלטות מבצעיות בזמן אמת. במקרים רבים הם התלבטו כיצד לנהוג בסיטואציות מורכבות. שיקולים של תועלת מבצעית, בחירה בין חלופות ומוסר לחימה הנחו לא אחת את ידם. החשש שמא מפקדיהם יפקירו אותם והם ימצאו את עצמם על ספסל הנאשמים מעולם לא הדריך אותם ולא עצר בעדם. איני חושב שמישהו יכול להצביע על רפיון שמאפיין את פעולתם של לוחמי צה"ל גם בחודשים שחלפו מאז הרשעתו של אזריה, ואם יש מקרה בו טעו לוחמים בהפעלת שיקול דעתם צריך ללמוד ממנו ולא לדבר מיד על שחיקת ההרתעה.
נשאלת השאלה, מה יקרה כעת? בתי המשפט הצבאיים דנים לא אחת במקרים בהם פלסטינים עומדים לדין באשמת תקיפתם של חיילי צה"ל. בהחלטה שניתנה ב-2005 בשאלת מעצרו עד תום ההליכים של מי שהואשם בתקיפת שני חיילים, אמר בית המשפט: "מן הראוי, ככלל, להגיב בחומרה רבה נגד גילויי אלימות המופנים כלפי חיילי צה"ל, גילויי אלימות אשר לצערי הפכו לתופעה נפוצה למדי". באותו מקרה ובמקרים נוספים הדגיש בית המשפט את הצורך לשקול את מעצרו של התוקף בשל מסוכנותו לציבור.
בסרטון שפורסם נראות בבירור שתי נערות כשהן תוקפות חיילים. הראיות נגדן ברורות. אותו סרטון שנועד לצרכי תעמולה הוא הראיה הטובה ביותר לעבירת התקיפה. המעשים אכן מחייבים חקירה, וקשה לראות מצב בו לא תיפתח במהירות, ושהתיק לא יסתיים בהעמדה לדין. גם מעצרה של התוקפת הראשית יישקל נוכח ההלכה בנושא, לפחות במהלך חקירתה, עד להגשת כתב אישום נגדה, ואולי אף בהמשך.
נכון הוא שאם תמימי תועמד לדין כבר יהיה מי שינסה להפוך את המשפט למפגן ראווה, אבל איני רואה כיצד חשש כזה יכול לגבור על החובה להעמיד אותה לדין, בדיוק כמו כל אדם אחר שתוקף חייל צה"ל.
