11 בדצמבר 1917. בדיוק לפני מאה שנים, הגנרל אדמונד אלנבי נכנס לירושלים דרך שער יפו. עוד לפני כן, מתוך כבוד למאמיני שלוש הדתות, ירד אלנבי מסוסו וצעד ברגל יחד עם קציניו לתוך העיר. טקס נערך על מדרגות מגדל דוד לציון כניעת הטורקים לידי הבריטים. 400 שנות שלטון עות'מאני בארץ ישראל באו לקצן ועידן חדש החל.
תמונתו של הגנרל אלנבי צועד לתוך ירושלים הפכה לאחד הסמלים הכי מזוהים עם ארץ ישראל של המאה ה-20. אחרי השלטון העריץ של העות'מאנים והתקוות הגדולות שהיישוב היהודי תלה בשלטון הבריטי, זכה אלנבי לתהילה ולכבוד, לא רק בארצו, אלא גם בקרב היישוב העברי בארץ ישראל שהגדיר את המאורע כ"נס חנוכה".
עוד בוואלה! NEWS:
אשתו של ביטן והקבלנים המקורבים: היומן שחושף את הקשר בין החשודים בשחיתות
נתניהו לשרת החוץ של האיחוד: ההכרה בי-ם הופכת את השלום לאפשרי
המלך קרא לסוף החרם הערבי, ומשלחת מבחריין הגיעה לביקור נדיר בישראל
למעשה, העיר נכבשה כבר יומיים קודם לכן על ידי הצבא הבריטי. באותו יום, מאה שנה לפני "הצהרת ירושלים" של דונלד טראמפ, כתב אלנבי את "הצהרת ירושלים" שלו, שנשאה מסר של שלום וכבוד: "היות שחסידי שלוש הדתות הגדולות של האנושות חשים חיבה לעירכם, ואדמתה קודשה בתפילות ובמסעות העלייה לרגל של אנשים אדוקים משלוש הדתות הללו במשך מאות רבות בשנים, הריני לידע אתכם כי כל מבנה מקודש, יד זיכרון, מקום קדוש, מקדש, אתר מסורתי, הקדש, אתר ירושה דתית, או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות יישמר, ויוגן על פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש".
היום תיפתח במגדל דוד התערוכה "גנרל וג'נטלמן - אלנבי בשערי ירושלים", שמספרת את השתלשלות האירועים הדרמטיים בשבוע אחד בתולדות העיר, שהביא לעידן חדש ומרתק בתולדות ירושלים, היישוב היהודי וארץ ישראל כולה. התערוכה מתמקדת במאורעות הימים המכריעים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, החל בבוקר 8 בדצמבר 1917 במהלכו עזבו הטורקים בחטף את הארץ והותירו אחריהם עיר עזובה ומכתב כניעה לראש העיר.
לרגל האירוע בירושלים הגיעו לישראל נציגי משפחת אלנבי: הנרי אלנבי, הוא "הלורד אלנבי של מגידו" ואמו, הליידי שרה אלנבי. בנו היחיד של הגנרל נהרג וכך עבר תואר האצולה למשפחת אחיו, הלורד הנרי שנושא בתואר המחייב "הלורד (ויסקאונט) של מגידו". מייקל אלנבי, אביו של הנרי, חש קשר עמוק לישראל, היה מעורב בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במגידו ועמד בראש הפדרציה הבריטית-ישראלית. לצד בני משפחת אלנבי הגיעו לרגל המאורע גם ג'ון בנסון, נינו של הגנרל ג'ון שיי, מפקד הדיוויזיה ה-60, שקיבל את כניעת ירושלים, ואשתו.
ביום שבת התארחה המשלחת ליום סיור בעקבות קרבות הגנרל אלנבי שהחל במדיר סאלם שליד קיבוץ נצר סרני והסתיים בתל מגידו. לאחר הטקס, ששוחזר על מדרגות מגדל דוד, התקיימה קבלת פנים חגיגית ומסיבת תה בריטית בהשתתפות תזמורת, שחקנים וקהל. לקחו בה חלק לורד אלנבי הרביעי וליידי שרה אלנבי מאנגליה, נכבדי העדות הירושלמיות השונות, תזמורת, שחקנים וקהל. היום הארוך הסתיים בחיפה באנדרטה לזכרו של מייקל.
איש הצבא שנחשב לצלבן בן זממנו
אוצרת התערוכה ד"ר נירית שלו כליפא אמרה כי "ירושלים לעולם אינה נכבשת באמת, ונדמה שלמעשה היא זו הכובשת את כובשיה". לדבריה, כיבוש ירושלים ב-1917 היה שונה מקודמיו משום שהשליטים החדשים שהתבוננו בעיר הקדומה בחרדת קודש, נכנסו בשעריה על בהונות והאמינו כי הפנימו את לקחי העבר. תחושות אלה הדהדו ברעיונות, בדימויים ובסמלים ששימשו אותם לעיצוב הטקסים והזיכרון המציינים את מאורע הכיבוש, והפכו בסיס לאגדות ולמיתוסים.
שיא הקריירה הצבאית של הגנרל אלבני היה התקופה שבה כבש את העיר הקדושה והמשיך אחר כך למסע לכיבוש הגליל וסוריה, בעת שחייו האישיים נחרבו. בנו היחיד, מייקל בן ה-19, נהרג בקרב בפשנדל שבבלגיה חמישה חודשים קודם לכן. "מספרים כי בעת ישיבת מטה שערך עם קציניו במצרים, העבירו לאלנבי פתק ובו הידיעה על נפילת בנו. הוא קרא, קיפל את הפתק והמשיך בישיבה", סיפרה שלו-כליפא.
אחרי ירושלים המשיך אלנבי צפונה במסע הכיבושים והקרב המפורסם ביותר נערך במגידו בספטמבר 1918. קרב זה נחשב לקרב הפרשים הגדול והאחרון בהיסטוריה (אם כי פרשים אוסטרלים השתתפו בקרב לכיבוש צמח כמה ימים אחר כך). לקרב קדמו תרגילי הטעיה מבריקים של אלנבי ועם סיומו הוכרעה המערכה על ארץ ישראל ועבר הירדן. לאחר מכן המשיכו הכוחות צפונה, חצו את גשר בנות יעקב וכבשו את דמשק ב-1 באוקטובר 1918. כיבוש זה היה סופה של המערכה על סיני וארץ ישראל.
אלנבי הגיע לביקור בארצו כשהוא עטור תהילה לאחר ששחרר את ירושלים, דבר שהוגדר בבריטניה כ"מתנת חג המולד". "הוא התקבל כגיבור, קיבל דרגת פילדמרשל ונחשב לצלבן בן זמננו. כשהיה עליו לבחור את התואר שלו, היה צפוי שיבחר בירושלים אבל הוא בחר דווקא במגידו", אמרה שלו-כליפא. תואר "מגידו" נחשב לתואר האצולה שלו ולדבריה, "יש בכך מעין זיקה לסיפור ארמגדון, למרות שאלנבי היה די קר מבחינה דתית. הבחירה שלו הייתה בעיקר משום שקרב מגידו סיכם בעצם את כיבוש סוריה רבתי. בחירה זו גם סימלה את תפיסתו של אלנבי שהוא חייל וזה תפקידו. הוא מילא את תפקידיו על הצד הטוב ביותר בשירות הוד מלכותו".
מעט אחר כך הקימה גיסתו של אלנבי גלעד לזכר מייקל בנו בחיפה, סמוך לבית משפחת דאונס, משפחתה של הדודה הכואבת. ב-1934 נתרם המקום לעיריית חיפה.
