השיח סביב שילוב נשים בחיל השריון מעסיק את החברה והמדיה כבר מספר חודשים, ומה לא נאמר: השילוב הבעייתי עם גברים, הפגיעה הפוטנציאלית בבריאות האישה, מחיר הנפילה בשבי ועד כדי הטענה שהעניין מחליש את צה"ל - שלא לדבר על הדברים שיצאו מפי אחד מרבני המכינות, במרכזם המחשבה כאילו אישה לוחמת פחות אטרקטיבית לזוגיות.
מפליא לשמוע את הטיעונים האלו על רקע העובדה שבכל התפקידים בהם שולבו נשים זה עבד, ואפילו הצליח, אז למה פה ולמה עכשיו? כיצד מפספסים אותם מתנגדי שינוי את הפואנטה המהותית והיא המקפצה הכל כך חשובה הזו, הן לאיכות הלוחמים והן למעמד האישה?
עוד יותר מפליא שאותם מפקדי עבר המקטרגים את העניין ממהרים לרתום את העגלה עוד לפני הסוסים, שהרי צה"ל הודיע כי מדובר בניסוי, כלומר בחינה של העניין שלאחריה אפיון ברור אם מדובר בהצלחה או כישלון. וגם את השילוב הסדירו, והצהירו שהשירות לא ישלב גברים ונשים בטנק, אז על מה התרעומת? מאיפה הקושי הזה להכיל את מה שכל כך מתבקש?
הטיעון המקצועי ביותר ששמעתי הוא הקושי הפיזי, כאילו שלגברים, כל הגברים, קל לשרת בטנק, להרים פגזים ולטפל בזחל. והרי ברור שמדובר בהכללה שטחית. יש בנות שמסוגלות וכאלו שלא, כמו שיש בנים מסוגלים וכאלו שלא. מלבד זאת כבר הסבירו בצה"ל שאותן נשים לא ישרתו ביחידות החוד, וכי האינטנסיביות שלהן תהיה שונה בתכלית כנגזרת מהמשימה בעורף מרחב הלחימה. אז מה בכל זאת הבעיה?
נראה שהפאניקה באה ממקום אחר, קדום והיסטורי: יש בינינו עדיין כאלו החושבים שנשים הן למרות הכול המין החלש, וששום דבר ממה שקרה בעשורים האחרונים לא משנה את דעתם. ואם זו לא אטימות אז מה כן?
ניתוח שאלון שהפצתי בשנה האחרונה בקרב 3500 בני נוער ומשוחררי שירות צבאי, במסגרת מחקר אותו אני מקיים, מצא שרוב מוחלט מקרב הנוער מצדד בשירות קרבי של נשים. מעל 90% מהנשים תומכות בכך ומעל 80% מהגברים. חצי מהנשאלים האלו עברו שירות קרבי ממש בשנים האחרונות, והם אומרים שכן, אז למה לא? הרי אלו ראו בעיניים, ולאורך זמן את תפקודן של הלוחמות, והם כנראה יודעים על מה הם מדברים זה לא מספיק?
בכלל, הניסיון של מפקדי עבר לשפוט את המציאות של היום במשקפיים של מלחמות האתמול הוא בעייתי. עם כל הכבוד למנוסים הפוסלים את הנשים הטנקיסטיות - אתם יודעים שהמלחמות היום אחרות, שאמצעי הלחימה הם אחרים, ושהחברה שלנו אחרת, אז אולי כדאי להקשיב למציאות הזו?
מאז ששולבו נשים ביחידות השונות בהגנת הגבולות והעורף נוצר איזון חשוב בצה"ל, בין המערך המסתער ובין המערך המגן על עורף מרחב הלחימה בגבולות. הלקח המרכזי של מלחמת לבנון השניה יושם כאן מעסיקים פחות את אנשי המילואים בקווי הבט"ש הסיזיפיים, ומקיימים את השגרה באמצעות כוחות סדירים וייעודיים. במקום ששריונר יתפעל בט"שית הוא ממצה את המילואים באימון על הטנק. במקום שתותחן יעשה פטרולים על הגדר הוא מתאמן בהפעלת אש ארטילרית. כך, את משאב ימי המילואים שנחסך ממצים באימון הכוחות למלחמה אמיתית, במתארים אתגריים והרבה יותר משמעותיים. מדובר ביישום אחד מעקרונות המלחמה החשובים והוא "מיצוי הכוח".
הסיפור הזה הוא WIN-WIN אחד גדול: הצבא מפעיל נכון את כוחותיו בבט"ש, ממצים נכון את כוח-האדם בשירות החובה, נותנים לנשים הזדמנות, מאמנים את המילואים לאתגר אליו הם יועדו, וחוסכים משאבים לחברה הישראלית.
תפנימו רבותי, הרכבת הזו ששמה "נשים לוחמות" כבר מזמן עזבה את התחנה. וכמאמר השיר - הנשים עשו היסטוריה, הן עוד יעשו שלום...
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה. מחבר הספר "האדם שבטנק"