אז מה הוא כיום, בעצם, אהוד ברק חייל שהוקפא באחסנה יבשה בימ"ח ומופשר עתה, געגוע ללוף של ריכרד לוי במנת קרב ממלחמת יום הכיפורים, או מצביא ללא צבא המוכן וכשיר ואף משווע לעמוד בראש לגיון זרים, כשחסרים לו רק הזרים?
בסוף השבוע פרסם צה"ל, ברוח מפקדו חובב ההיסטוריה גדי איזנקוט, את רשימת השמות הנפוצים ביותר בקרב חייליו, ב-1948 וכיום. כשמציבים את מובילי הטבלה אז מול עשרת הרמטכ"לים הראשונים, שכולם שירתו בצבא באותן שנה ומלחמה, מתקבלת הלימה של 90% החריג היחיד הוא יגאל ידין. יעקב (דורי), מרדכי (מקלף וגור), משה (דיין), חיים (לסקוב ובר-לב), צבי (צור), יצחק (רבין), דוד (אלעזר).
חסר אברהם, סגנם של משה ויעקב, אבל כמחליפו יכול לעלות מהחמישייה השלישית ברק, הרמטכ"ל ה-14, החולק מרגעו הראשון יום הולדת עם אברהם לינקולן, ולאחרונה גם מטפח זקן המאיים להתעבות לממדים של נשיא מלחמת האזרחים ושחרור העבדים המשימות שיוטלו על החייל הוותיק ברק, אם ייקרא שוב לדגל.
35 שנה שירת ברק בצה"ל, מהן כמעט ארבע את הרבע האחרון הזדרז לקצוץ לעצמו, כדי להקדים ולהתפנות למסלול הבא כרמטכ"ל. בעוד חודש ישלים 23 שנות אזרחות רצופות, כמחציתן בפוליטיקה. חצי שנה לאחר שחרורו, ובטרם נגזר על הקצונה הבכירה חוק ההקפאה העמוקה המתקראת בעדינות "צינון", כבר היה שר. עוד פחות מארבע שנים, שובר בשנתיים את שיא הפז"ם של רבין בין רמטכ"ל לראש ממשלה, והוא גובר על בנימין נתניהו בבחירות האישיות, ששום מועמד לא זכה בהן פעמיים; אולי משום כך הן בוטלו בתקופת אריאל שרון, שניצח את ברק, שניצח את נתניהו, שניצח את שמעון פרס. ברק נע מעמדה לעמדה בקצב מסחרר, שסופו הזמני ידוע, והשאלה היא האמנם נכון לראות בו, בגלגול הנוכחי, יותר חייל או יותר פוליטיקאי. לראות, משמע בעיני הבוחרים.
התשובה, לפי הסקרים והמציאות, היא שחיי המדף של מדי צבא, היוצאים לגמלאות עם לובשיהם, קצרים מאד. צה"ל עודנו ארגון מוערך, אהוד, לעתים אהוב. לעומדים בראשו רוחשים יראת כבוד. אבל מי מהם שמאמין שהיחס כלפיו אישי ונובע מסגולותיו ולא מתוקף תפקידו ודרגותיו, מתפכח במהרה לגלות שזו אשליה שאינה ניתנת לפדיון בקלפיות. כמו בסרטי ג'יימס בונד, המוקד אינו שון קונרי או רוג'ר מור או דניאל קרייג, אלא הדמות הבונדית, יגלם אותה מי שיגלם.
למפלגות, נכסיותו הפוליטית של החייל הישראלי נבעה מדימויו המקצועי, הא-פוליטי. ממילא היא נמוגה ככל שהתרחק מהחיילות ונבלע בפוליטיקה. מה שהצליח כל עוד פעל לאורך, בשרשרת פיקוד צייתנית וממושמעת, נתקע לרוחב, בסביבה המפתה לצבור כוח בבריתות ובבגידות. במקום אחוות לוחמים, קנאת יריבים; הסכין נשלפה מבין השיניים והייתה לסכין בגב.
גם הציפיה השתנתה: ממבצע מיומן של הוראות בן-גוריון, לבן-גוריון. שיידע להציב חזון ולעצב מדיניות, לתמרן בין אילוצים ולגייס את הציבור לתמוך בו בבחירות וביניהן. אלה שני טיפוסים שונים, עם מערכות שונות של כישורים, ונדיר שהן מתקיימות באותו אדם, גם אם המניע הבסיסי של שירות לציבור (נוסח מרוכך של תאוות שלטון) דומה.
כמותג, מראשית ימי המדינה, הוצג הפיקוד הבכיר ובמיוחד הקרבי כדגם הזדהות לנוער הבוחר. התכלית הייתה נצלנית, לא שיתופית. ותיקי הפוליטיקה התכוונו להשתמש בקצינים ולא לחלוק איתם את השררה. לכן השתמשה מפ"ם הממוזגת אחדות העבודה והשומר הצעיר במפקדי הפלמ"ח, ומפא"י ענתה לה בדיין, באהרן רמז ובאסף שמחוני. רק בזכות התעקשותם של המנהיגים (יצחק טבנקין, מאיר יערי, יעקב חזן) להישאר מחוץ לממשלה, כמו לימים עובדיה יוסף, התברגו לתוכה אנשי ביטחון משה כרמל, יגאל אלון, ישראל גלילי. מנגד, במפא"י, התקדם לממשלה דיין, הרמטכ"ל המנצח של מבצע "קדש".
כשבן גוריון התפלג ממפא"י, הקים את רפ"י וגרר איתו את דיין, התפצלה שוב הצמרת הביטחונית, לחיילים (במסווה של אזרחים) תומכי אשכול מול קצינים נאמני קודמו. דיין ועוד שני רמטכ"לים, המשוחרר הטרי ביותר (פחות משנתיים) צור והראשון דורי, יחד עם יזם הרכש, התעשיות ודימונה שמעון פרס, לא הצליחו לקעקע את יתרונו של המערך שהקימו אשכול ואחדות העבודה ושנתמך בידי הרמטכ"לים לשעבר מקלף ולסקוב. בצבצו גם אהדת הרמטכ"ל המכהן רבין לאשכול וטינתו לדיין.
במשבר מאי 1967 המריא דיין מהשעמום של ספסל אחורי בכנסת וניהול מפעל דגים אל החלל החיצון של תיק הביטחון והזיהוי המובהק עם הניצחון במלחמת ששת הימים לא מפני שהחזיק במנוף פוליטי, אלא בזכות חולשת אשכול, רפיון רבין ותתרנותו של אלון, שלא רחרח הזדמנות. גם בשיא תהילתו, כחבר לא כל כך חברי בצמרת המערך המשולש, לא היה דיין שווה יותר מארבעה חברי-כנסת שנבחרו ברשימה נפרדת בראשות בן-גוריון ובהשתתפות זלמן שובל (המקדיש לכך פרק מעניין בספרו "דיפלומט", הכתוב בכנות מרעננת), כקרן נאמנות הממתינה לו.
עצמאית, לבסוף, הופיע דיין בראש רשימה רק ב-1981, ארבעה חודשים לפני מותו. בכך היה למקור המחקה את החיקוי שרון, שהצליח ב-1977 להכניס לכנסת רק את עצמו ועוד ח"כ אחד, אך היוון את הצמד שלו לתיק בממשלת מנחם בגין. שר הביטחון הראשון של בגין, עזר ויצמן, היה בעקבות גיסו-לשעבר דיין לקצין הבכיר השני רמטכ"ל או אלוף - בתולדות המדינה בתפקיד שר הביטחון.
סניף גמלאי צה"ל במזנון הכנסת
בעקבות ויצמן יבואו שרון, רבין, יצחק מרדכי, ברק, פואד בן אליעזר (רק תת-אלוף, אך כמתאם הפעולות בשטחים, כאזרח, בתקן של אלוף), שאול מופז ומשה "בוגי" יעלון, שלעולם אינו נושך את היד המאכילה אותו, אלא רק את זו המפסיקה להאכיל אותו הוא נחרד לגלות עד כמה מושחת ראש הממשלה שמינה אותו (שרון לרמטכ"ל, נתניהו לשר הביטחון) רק כחלוף שלוש שנים בתפקידו, כשלא ניתנת לו שנה רביעית. מי שיעניק ליעלון את התפקיד הבא יכול להתחיל באותו רגע את הספירה לאחור ליציאה נגדו.
מכל הקצינים הבכירים שהיו לפוליטיקאים, רק לרבין הועילה תקופתו במשרד הביטחון להיבחר, או לחזור, לראשות הממשלה היא השילה ממנו משהו מהפוליטיקאי והשיבה לו את המעטפת הנושנה של הרמטכ"ל. שרון, 18 שנה לאחר הדחתו ממשרד הביטחון, היה לראש ממשלה למרות אותו פרק אומלל.
דווקא לאחר הפורענות של מלחמת יום הכיפורים גדשו יוצאי צה"ל את הרשימות לכנסת; במזנון אפשר היה לפתוח סניף של אירגון הגמלאים "צוות". דיין, אלון, רבין (ראש הממשלה לשעבר שהיה לח"כ מן המניין) והרמטכ"ל השמיני חיים בר-לב במפלגת העבודה; ויצמן ושרון בממשלת בגין; הקצונה שנאספה סביב הרמטכ"ל השני יגאל ידין ברשימת ד"ש פעמיים מאיר (עמית וזורע) ואלופים אחרים שהיו בין המייסדים אך לא בין המתמודדים. אבל שנות ה-80' סימנו גם את דעיכתו של אותו דור צבאי-פוליטי: בר-לב הורחק מהמועמדות לתיק הביטחון לטובת רבין, ויצמן נבלע בעבודה, שרון עף אחורה אם כי לא החוצה, ידין (ואיתו, או נגדו, גם עמית וזורע) פרש והרמטכ"ל העשירי מוטה גור, שמשח את עצמו בהבל פיו לראשות, אף לא נכלל בחמישייה הפותחת (פרס, רבין, ויצמן, בר-לב ויצחק נבון) של מפלגתו בקבינט המשותף עם הליכוד בהנהגת יצחק שמיר.
רגע אחר כך, בעודו סגן הרמטכ"ל התלוי בהסכמת שמיר ושר הביטחון משה ארנס למימוש משאת-נפשו ולהתמנות לרמטכ"ל, הופיע ברק. לא בגופו, תחילה, רק כתירוץ לסירובו של פרס לפרוש מראשות מפלגתו. נבון, לשעבר נשיא, לשעבר סגן ראש הממשלה ושר החינוך, לשעבר ידידו של פרס בלשכת בן-גוריון, עכשיו מתחרה, בא אצל פרס, כדי לשכנע אותו להעביר את הבכורה למושיע שבכוחו לגבור על הליכוד. למשל, אם נחוץ מתנדב, לנבון. לשמע הבדיחה התאפק פרס ולא זרק את נבון מהקומה השנייה במשרד הראשים בדימוס ברחוב ארניה, כיום במתחם שרונה. הוא הסכים איתו שבבוא היום, בהחלט, שהרי אינו נאחז בקרנות המזבח, יגיע גם זמנו לפנות את מקומו ליורש ראוי. למרבה הצער, יורש כזה נמצא רק מחוץ למפלגה הסופר עמוס עוז או האלוף ברק. "אתה שמעת פעם דבר כזה?" התמרמר פרס, המום לנוכח שימוש חלוצי בהדלפות, כשנבון פרסם את השמות שפרס הפריח, כדי לטרפד אותם, "הוא יושב כאן איתי, בכיסא הזה, ואז הולך ומוציא הכול".
ברק שרד את המבוכה, רמז לליכוד שבניגוד להערכות ולמוצאו מקיבוץ משמר השרון הוא למעשה קרוב יותר ברוחו למפלגת השלטון מאשר למפלגת השלטון הקודמת, התמנה לרמטכ"ל והתקרב למפלגת השלטון הבאה, בראשות רבין שניצח את פרס, רק לאחר זכייתה בבחירות. כמועמד לראשות הממשלה נעזר גם בהרפתקה קצרת הימים של יורשו כרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, שהסתפק בתפקיד הנווט מאחורי גבו של מרדכי במפלגת המרכז.
לברק לא יהיה כל קושי לשווק עצמו בתפקיד שר ביטחון מקצועי. הוא שאף לכך בממשלת פרס, לאחר רצח רבין, אבל פרס התעקש להחזיק כרבין בשני התפקידים ואולי גם לא להעניק לברק יתרון על פני חיים רמון ואיבד את כל עולמו בבחירות. כשהפסיד לשרון, רצה להישאר שר הביטחון שלו; רמון דחק אותו משם, כמו שלאחר שנתיים חסם בדרך לתפקיד את הקצין הבא, האלוף במילואים עמרם מצנע, רק כדי לרקוח עם שרון ולחבור אליו בהקמת "קדימה".
ברק היה שר הביטחון של שני ראשי הממשלה הבאים, שניהם מחוץ למפלגתו אולמרט ונתניהו. לרוב, ברק הוא מנתח חד ואף אכזר של המציאות. תגובתו הרגשית, הכפייתית, לפרשת בועז הרפז הייתה סטיית תקן, ששב והתיישר ממנה בשנה האחרונה. הוא מעשי דיו להבין שתיק הביטחון יימסר למי שחייבים לתגמל, בתוך המפלגה שתרכיב את הממשלה או לשותפה הגדולה שלה. יעד סביר יותר הוא תיק החוץ, שלחודשים מעטים כבר היה בידיו אצל פרס. שר החוץ, כמו שרון אצל נתניהו, והכי מתאים כמו דיין אצל בגין, כי שרון בא רק כדי להחזיר לעצמו קצת יוקרה, לא כדי לסייע לתהליך המדיני, ואילו דיין השקיע שנתיים מועילות מתוך הונו הפוליטי המצומצם והוביל את מהלך השלום עם מצרים. אין לברק סיכוי להנהיג את מדינת ישראל, אבל די לו בכך שינהיג את מי שינהיג את המדינה.
זאת אינה שעתם של הקצינים המשוחררים. לפנים, האלופים היו גדולי הביצועיסטים. אם שום משימה שהוטלה עליהם בצבא לא הכריעה אותם, אולי יצליחו גם באזרחות, כמטילי המשימות. כשלונם הפוליטי, לא פחות מכשלון אזרחים אחרים אם כי גם לא בהכרח יותר, פינה את מקומם למנהלים ויזמים (נפתלי בנט, אבי גבאי), אף שגם בלי לרדת לשפל של דונלד טראמפ אין כל ראייה לכך שביכולתם להמיר הצלחה הנספרת בשקלים לכיס הפרטי לזו הנמדדת בשיקולים בחשבון הלאומי. כך גם יוצאי הטלוויזיה, שניבנו מתיווך בין המציאות לצופים, עד שטעו לחשוב שהם-הם המציאות. אלה ואלה זקוקים לקצינים בדימוס רק כמצוות השוק, כשכירי חרב, כסחורה עוברת לבוחר. המועמדים אינם נעלבים. בהיעדר מחלוקת גדולה או השקפה מושרשת, התקע הצבאי מתאים לכל שקע אזרחי.
חיילים מחונכים לתחלופת מפקדים ולמעבר בין ארגונים. ברק התגייס לחרמ"ש, בלט בסיירת מטכ"ל, עבר הסבה לשריון. לא היה לו קושי נפשי להתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נגד מפקדו דן שומרון, לאותת קרבה לליכוד ול"קדימה", להקים את "ישראל אחת" סביב העבודה, לפרק את העבודה ולייצר מתוכה את "עצמאות". כמו אצל מוריו דיין ושרון, להבדיל מרבין העקבי, כל הנאמנויות אצלו קצרות-מועד ותלויות הקשר, תחבולה להסחה ואש לתכלית. החידה המסקרנת ביותר עכשיו היא האם יחזור לכבוד הפוליטיקה למהדורתו הקודמת, גלוחת הלחיים.