"קולוניה ברזילאית" כך מכנה בהומור החבר אברהם שנפלד את קיבוצו, ברור חיל. שנפלד מתרפק בערגה על סוף שנות ה-70 המאושרות, כשהמוזיקה הברזילאית הפכה פופולרית בישראל. הברנז'ה התל אביבית הגיעה בכל שבת לקיבוץ שידע לעשות שמח. שתו קצת קפירניה, אכלו שורסקו ופיזו'אדה, ביכו את כישלונות ברזיל במונדיאל של 1978 ובזה של 1982 וחגגו אליפות נדירה של הפועל תל אביב. על הדשא שליד חדר האוכל בקיבוץ שבצפון הנגב צולמה ההופעה "ארץ טרופית יפה" שאותה ליוותה להקת הבטוקדה המקומית. אריק איינשטיין הגיע עם יצחק קלפטר, והשניים הקליטו את השיר "סמבה" כשהחבר סלבה מלווה אותם בקולו. "אין כמו הסמבה לתפוס שלווה", שר איינשטיין שגם הקפיד ללבוש את חולצת קיבוץ ברור חיל בעת שהצטלם לעטיפת תקליטו המצליח, "שביר".
אבל בשנים שבאו לאחר מכן, נקלע הקיבוץ למשבר כלכלי כרבים מקיבוצי התנועה, ידע עזיבות חברים ואילו הסמבה כבר לא נשמעה כמו פעם. ברור חיל החל בתהליכי שינוי והפרטה, הדירות שויכו לחברים ומשפחות חדשות הצטרפו להרחבה חדשה.
וכל אותן שנים המשיכו לשכון בקיבוץ שני פריטים יקרים מפז, זיכרון מאחד הימים הדרמטיים בתולדות הציונות, המהווים עבור הוותיקים סימן לקשר האמיץ עם ברזיל האהובה, שבה נולדו וגדלו.
עוד בוואלה! NEWS:
לקראת ליל הרחפנים: במסווה אדיבות, במערכת הביטחון מפגינים אדישות
זימבבואה: זקן הרודנים של אפריקה הלך רחוק מדי והודח מאוחר מדי
מחדל רצח הסוכן: נחשף לפני שחוסל ובמשטרה גילו על כך בדיעבד
במבנה שאת מיקומו מקפידה לשמור בסוד ארכיבאית הקיבוץ עליזה מינדקובסקי נשמרים כבר ארבעים שנה הפטיש ששימש את נשיא אסיפת האו"ם, אוסוולדו ארניה, בהצבעה ההיסטורית ב-29 בנובמבר 1947 ולצדו הטופס המקורי שעליו ספר את קולות ההצבעה.
בשבוע הבא יושאל הפטיש מהקיבוץ ויילקח לאירוע חגיגי בכנסת. הבקשה מבית הנבחרים נענתה בחיוב רק אחרי התחייבות כי מיד לאחר מכן יחזור הפטיש למשכנו בברור חיל, לאירוע חגיגי שיקיימו לציון ה-29 בנובמבר. בקיבוץ יחגגו שוב את היום ההיסטורי, יזכרו ויזכירו בגאווה את היותה של ברזיל "גורם מכריע" כדברי שנפלד. "לנו כילדי ברזיל, זה כבוד שנבחרנו לשמור על החפצים הנושאים את זיכרון אותו היום".
תופים ברזילאים, תנועות נוער וביקורי שגרירים
כיצד זכה קיבוץ ספר קטן בצפון הנגב שיופקדו למשמרתו שני מוצגים סמליים מיום משמעותי כל כך בתולדות הקמת המדינה? ההחלטה על הקמת הקיבוץ התקבלה על ידי המוסדות המיישבים ימים ספורים לפני הקמת המדינה, כדי להגן על הדרך דרומה לנגב. ראשוני הקיבוץ היו בוגרי תנועות נוער יהודיות ממצרים שחוו קשיים רבים ושיוועו לכוחות חדשים.
באותו זמן שהתה בקיבוץ מפלסים הסמוך קבוצה של נערים שעלו מברזיל והשתייכו לתנועת הנוער "דרור-הבונים-גורדוניה". רובם השתייכו למעמד הבורגני ועזבו, חדורי אידיאלים וציונות, את מסלול הלימודים באקדמיה, נפרדו ממשפחותיהם והגיעו לנגב הצחיח. אלא שהחיבור של הברזילאים עם קיבוץ מפלסים הארגנטינאי, כנראה נידון מראש לכישלון. הקבוצה הועברה לברור חיל כשהיה חשש שיתפרק בשנת 1952, ומאז הוא הפך לקיבוץ היעד של בוגרי תנועות הנוער הציוניות מברזיל והחל לקבל את צביונו הייחודי.
השיוך לברזיל לא הסתכם רק בצבע ובפולקלור. משרד החוץ הישראלי ושגרירות ברזיל בישראל ראו לאורך כל השנים בקיבוץ מעין גוף מקשר לברזיל. שגרירים הגיעו לקיבוץ בטרם התחילו את שירותם בדרום אמריקה, ובמקביל שגרירי ברזיל בישראל ביקרו בקיבוץ שוב ושוב לאורך השנים. "מבקרות אצלנו גם משלחות מברזיל של דיפלומטים, אנשי עסקים ואנשי תרבות ורוח", הוסיף בגאווה שנפלד. זו הסיבה שהיה טבעי לקרוא לבית התרבות שהוקם בקיבוץ על שמו של הדיפלומט הברזילאי אוסוולדו ארניה.
חיפוש במפות ישראל יגלה כי מלבד חברי ברור חיל גם הערים באר שבע, תל אביב ורמת גן חלקו כבוד לאותו דיפלומט. מעטים היום שזוכרים כבוד לארניה, שהיה נשיא האסיפה באו"ם ביום ההצבעה בכ"ט בנובמבר ובכל החודשים שקדמו לה, ואף זכה לסטייק על שמו - "פילה אוסוולדו ארניה", זכר למנה הקבועה שנהג להזמין בקפה "לאמס" ובמסעדת "סנאדיניו" שבריו דה ז'נירו.
מי אם לא הברזילאים של ברור חיל יוקירו לו תודה על חלקו בהחלטה על תכנית החלוקה? בית התרבות נחנך ביום ההולדת ה-19 של הקיבוץ במעמד פמליה גדולה של מכובדים. בשיאו של הטקס בנו של אוסוולדו המנוח, הד"ר אוקלידס ארניה נטוי, הגיש לשר החוץ הישראלי אבא אבן שי יוצא דופן: פטיש היושב-ראש ששימש את אביו בעצרת האו"ם והפרוטוקול שבו כתב אביו את קולות המדינה המצביעות במו ידיו.
אבא אבן נטל את המזכרות היקרות ואמר כי הוא "מקבל בגאווה ובסיפוק עמוק סמלים אלה לזכר היום הגדול בארגון האומות המאוחדות. אני בטוח שהדברים יהיו לפיקדון עולם במשק ברור חיל". מזכיר הקיבוץ בנימין רויזמן הודה לו על כך והתחייב כי המשק יידע לכבד ולשמר את הפיקדון כראוי.
ואכן בברור חיל שמרו על הפריטים מכל משמר. טופס ההצבעה נמסר לפני שמונה שנים לארכיון המדינה. לדברי הארכיבאית מינדקובסקי עותק רשמי הועבר אל ארכיון הקיבוץ והפטיש עדיין שם. "אצלנו אי אפשר היה לשמור על המסמך בתנאים האופטימליים הרצויים, כפי שיש בארכיון המדינה", הסבירה.
נאבק בנאציזם, עזר ליהודים ותמך בישראל
למרות עשרות השנים והשימוש התדיר שעשה בו ארניה - "ידיו הארוכות עצבניות ואינן יודעות מנוח, מזמן שחדל לעשן", תואר אז - שמור הפטיש במצב מעולה. בעיתונות התקופה מצוין כיצד ארניה היסה נשיא האסיפה את דברי הנציג העיראקי באסיפה במאי 1947, על אודות השתתפותה של הסוכנות היהודית בישיבות (ללא זכות הצבעה). "לא ניתנה לי זכות להשמיע דברי?", התלונן העיראקי וארניה חבט בפטישו, הרים את קולו ואמר: "הכיצד? הרי דיברת כבר ארבע פעמים". גם שר החוץ של אוקראינה התקומם על הלמות הפטיש של נשיא האסיפה. "כל פעם כשנציג אומה סלאבית עולה לבמה כדי לשאת את דברו, מקיש אתה מיד בפטישך ומציע הצעות משלך. אני מוחה! עליך לגלות סבלנות מסויימת. עור התוף שלי לא יחזיק מאמץ בשעה שאני מקשיב לתרגומים".
אולם אסור לטעות, עבודתו של ארניה לא הסתכמה במכות פטיש ובוויכוחים. לאו"ם הגיע כדיפלומט מוכר ובכיר בממשל הברזילאי. הוא נולד ב-1894 למשפחה בת 17 ילדים, בעיר אלגרטה שבמדינת ריו גראנדה דו סול.
עם מינויו לנשיא עצרת האו"ם ונוכח ההכרעה לגבי עתיד המדינה היהודית, החלה העיתונות העברית בישראל לתהות על קנקנו. "אמו הועידה אותו לשירות צבאי", תרגם העיתון "על המשמר" את ה"אובזבר" הבריטי. "אך הוא ירש את עקשנותה של אמו ושכלו הטוב של אביו. הוא למד את תורת המשפטים בבית הספר הצבאי, קיבל ראשית לימודים באמנות ובספרות בפריס ונכנס למערכות המדיניות", נכתב. "בברזיל של שנות העשרים הייתה הפוליטיקה קריירה מסוכנת יותר מן הצבא; ואולם אף על פי שהיה מעורב בשתי מהפיכות ונפצע פעם אחת, נשאר ארניה בחיים".
נשיא ברזיל ז'טוליו ורגס מינה את ארניה לשר האוצר, שגריר בארצות הברית ושר החוץ שלו ונחשב לבעל קשרים חזקים בוושינגטון. ארניה הוביל מדיניות אנטי גרמנית, נלחם בארגונים נאציים שפעלו בברזיל בסוף שנות ה-30 ואף פעל לגירושו של הציר הגרמני בברזיל כשהכריז עליו אישיות בלתי רצויה. בזמן המלחמה התיר ארניה לשגריר ברזיל בצרפת להנפיק מאות ויזות ליהודים, כדי שיוכלו לצאת מצרפת.
אולם ב-1944 החלה קרנו לרדת וכשאיבד את הסיכוי להתמנות לנשיא החליט לפרוש מהחיים הציבוריים. אולם כעבור שלוש שנים נעתר לבקשת מדינתו להתמנות לשגריר באו"ם.
לתפקיד זה נכנס באפריל 1947. בתקופה זו כיהן כנשיא מושב מיוחד לענייני ארץ ישראל ואף צוטט על ידי "הניו יורק טיימס" כמי שאינו תומך בתכנית חלוקתה של ארץ ישראל, אלא דווקא בפתרון של מדינה פדרלית, דוגמת שווייץ. ארניה הביע אז אמונה כי "אפשר לפתור את בעיית ארץ ישראל באופן משביע רצון" ואף ייחל ל"פתרון לבעיות עולמיות אחרות, לא פחות מסובכות מהבעיה הארצישראלית וישנה אפשרות להבטיח את שלום העולם".
מההתחלה תכנן למלא את תפקידו באו"ם חודשים ספורים בלבד ובאוגוסט כבר הגיש את התפטרותו, אולם בטרם נכנס המכתב לתוקף עלתה מועמדותו לנשיא הישיבה הראשונה של העצרת הכללית של האו"ם. לאחר שני סבבים של הצבעה חשאית הוא נבחר בספטמבר לתפקיד, שכעבור חודשיים ירשם בדפי ההיסטוריה של התנועה הציונית.
לקראת סוף ספטמבר ועדת פלשתינה באו"ם החלה לגבש את המלצותיה. הסוכנות היהודית תמכה ברעיון החלוקה לקראת ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות. ארצות הברית, אחרי לבטים תמכה בחלוקה וגם ברית המועצות הצהירה כי תתמוך. ב-25 בנובמבר הצביעו רוב חברי הועדה לשאלת פלשתינה בעד תכנית החלוקה וההצבעה הגורלית נקבעה ליום המחרת, ה-26 בנובמבר.
אולם לשם קבלת תכנית החלוקה נדרשו שני שליש מהקולות, כמתחייב בהצבעות בעצרת האומות המאוחדות. הנציגים היהודים הבינו כי הם בבעיה והשליחים הציונים ידעו כי הם חייבים לדחות את ההצבעה ובתוספת הזמן ינסו לגייס את תמיכתן של מדינות נוספות.
לבקשת הנציגים היהודים הנאומים התחלו להתארך, נציג ארצות הברית נעדר כשהתבקש לנאום ובינתיים, מחוגי השעון התקדמו. לקראת לילה הרוב דחו את הרעיון לישיבה מאוחרת והוחלט לקיים את ההצבעה למחרת. אלא שאז העלו האמריקאים בקשה לדחות את ההצבעה ביום נוסף, בנימוק כי ביום חמישי חוגגים את "חג ההודיה". עבור המשלחת היהודית היה זה עוד יום יקר מפז, לגייס מדינות נוספות לצדם.
ארניה נעתר לבקשה. מסע הלחצים על המדינות המתנדנדות נמשך ועיתון "דבר" דיווח ערב ההצבעה בכותרת הראשית שלו: "ערב ההכרעה מערכה קשה מאחורי הקלעים". האפשרות כי לא יושג הרוב הדרוש נשמעה סבירה.
כשהחל להתגבש רוב עבור הצעת החלוקה, ניסו נציגי צרפת ובריטניה להביא לדחייה נוספת של ההצבעה, הפעם נגד האינטרס היהודי. ב"על המשמר" דווח כי ארניה "נדהם ונרעש מההצעה התכסיסית הצרפתית שהגיחה ללא כל הזמנה מאיזה צד שהוא", והוא דחה את הבקשה והחליט לקיים ההצבעה הגורלית.
ה-29 בנובמבר 1947 הגיע. 33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעו. אוסוולדו ארניה סימן כל מדינה שהכריזה על הכרעתה. כעבור עשרים שנה הדף הגיע לברור חיל.